"עופר אכזבות": מה מניע את עידן עופר, ומה השתבש בדרך?

כלפי חוץ, ובפרט מאז שהעביר את מרכז חייו ללונדון לפני כארבע שנים, עידן עופר, בעל השליטה בחברה לישראל ובקנון אחזקות, ממעט לדבר עם עיתונאים, ומשדר שלא מי יודע מה אכפת לו מה אומרים או כותבים עליו. בפועל, כפי שמסגיר חבר קרוב שלו, ההיפך הוא הנכון. "הוא מאוד רגיש לתקשורת", חושף החבר. "לפעמים אני מופתע כמה הוא רגיש לעניין הזה. העוינות שהוא נתקל בה בתקשורת, ובמידה מסוימת גם במוסדות המדינה, מאוד מפריעה לו. כואבים פצעי אוהב".

ופצעים יש לעידן עופר למכביר בשנים האחרונות. זה גם המעבר ללונדון עם אשתו הרביעית בתיה וילדם המשותף, שגרר אחריו ביקורת ציבורית נרחבת, לרבות פרסומים שייחסו את המהלך להטבת מס שצומחת לו כתוצאה ממנו. אבל זו בעיקר השמדת ערך מאסיבית, בין היתר כתוצאה ממיזמים שאפתניים וזוללי משאבי עתק דוגמת בטר פלייס נשמתה עדן ששרפה לעופר כ-150 מיליון דולר; מיזם ייצור המכוניות בסין קורוס, שבו השקיעו עופר וחברותיו כ-700 מיליון דולר עד כה; חברת הקידוחים במים העמוקים פסיפיק דרילינג ששוקעת כרגע ואולי תעבור לידי הנושים; וצים, חברת הספנות הוותיקה, שגם בה הוא מוצא עצמו נאלץ לארגן הסדרי חוב.

אמנם יש גם הצלחות על שמו, כמו עם חברת השבבים טאואר, שממנה סירב להתייאש, וששוויה עומד כיום על כשני מיליארד דולר (אם כי עופר עצמו מכר את המניות שלו בטרם העלייה הגדולה ולא נהנה ממלוא הצמיחה), או עם חברת האנרגיה אי.סי פאואר, המקימה תחנות כוח בדרום אמריקה (וגם אחת בארץ, ראו מסגרת בהמשך). אבל עדיין, ביחס לכישלונות, מדובר בנחמה פורתא (לא נגזים ונאמר נחמת עניים, כי עניים אין בסיפור הזה, איך שלא מביטים בו). למעשה, על-פי כתבה שפורסמה לאחרונה בבלומברג, מאז קיבל את חלקו בירושת אביו המנוח סמי לפני כשש שנים, מחק עידן כמחצית משוויה - משישה מיליארד דולר לשלושה. ואם לא די בכך, כל זאת בעוד שאחיו הבכור אייל, שקיבל נתח זהה בירושה באמצעות עסקי ספנות, נדל"ן ואחזקות האב בבנק מזרחי-טפחות, העלה את שווי אחזקותיו באותו פרק זמן ליותר מתשעה מיליארד דולר על-פי מגזין "פורבס".

"אין לי ספק שזה פוגע בו, העובדה שהוא מצטייר כאיש עסקים לא מוצלח", אומר אדם המקורב לעידן. "נראה לכן שזה נעים שאתה יודע שכל הזמן הולכים ואומרים עליך מאחורי הגב שהשמדת ערך, בשעה שאח שלך הצמיח ערך?".

"ראשו וליבו פה, ומי שאומר אחרת, מבלבל את המוח", ממשיך המקורב. "מעניין אותו מה קורה פה, והוא מאוד מחובר לכאן. פיזית הוא אולי עבר לגור בלונדון - בגלל עלבון, בגלל מיסוי, או בגלל שניהם - אבל בראשו הוא עדיין פה. הוא מחובר למדינה ולצבא בעבותות. הבן שלו היה לוחם בחיל הים. הוא לא מאלה שאומרים: די, אני לא מוכן לשמוע על מדינת ישראל. בגלל זה אני חושב שהוא מרגיש נאחס על מה שעשו לו עם כיל וגם עם בטר פלייס".

"חצי מהעושר נמחק בגלל ששינסקי", מחדד גורם אחר המקורב לעופר, ומכוון אל ועדת ששינסקי 2, שבחנה את העלאת התמלוגים שמקבלת המדינה מכיל (כימיקלים לישראל), הנהנית מצדה - יחד עם החברות בת שלה תרכובות ברום ורותם אמפרט - מאוצרות הטבע הלאומיים של ישראל. "כיל של אחרי ששינסקי היא לא אותה כיל", אומר המקורב.

"אני לא פוסל את האפשרות שנשארה בפיו מידה מסוימת של חמיצות, אם לא למעלה מזה, ולדידי חלקה הגדול מוצדק", מתייחס הפרקליט המשפחתי וידידו הקרוב עו"ד פנחס רובין, העומד בראש משרד גורניצקי ושות'. "המדינה לא פרגנה לו, וגם התקשורת לא פרגנה למשפחה, ובמקרים רבים אף עשתה לו עוול. אני אומר זאת לא רק בעיניים שלו אלא גם בעיניים שלי. המדינה נתנה לא אחת ביטוי מסולף לאירועים ולפרשנותם. דוגמה אחת מני רבות היא סיפור צים - הרושם התקשורתי והציבורי שנוצר, היה כאילו שרכישת צים מהמדינה נעשתה בנזיד עדשים, על חשבון המדינה והציבור. לא היה ולא נברא.

"אני מצטער שהוא ודומיו עוזבים את ישראל ומנהלים את העסקים מחוצה לה. אני כציוני בישראל וכשוחר טובת עסקיה, מעוניין שיהיו הרבה 'עידני עופר' במדינה, עוד 30-20 כאלה לפחות. גם פעלתי לכך שיבואו (הכוונה לקידום החוק המעניק הטבות מס לעולים בעלי ממון), ואני מצר על כך שהוא ושכמותו כבר לא במחיצתנו. אינני אומר זאת מטעמים אופורטוניסטיים למען יהיה לקוחי קרוב לחיקי - וגם זה לא פסול - אלא מטעמי טובת הכלכלה ופריחת העסקים במדינתנו הקטנטונת".

בעקבות מאסק ובזוס

עד כאן הקדמה כלכלית במונחים סטנדרטיים של רווח והפסד, שאותם לא מאוד מסובך לאמוד. אבל אולי בעצם, כפי שטורחים להדגיש בפנינו אנשים בסביבתו הקרובה, אנחנו ניגשים לסיפור של עידן עופר מזווית שגויה ומפספסים מישור אחר לגמרי, מישור נפשי מעולמות ההגשמה העצמית, שאותו קשה לאמוד. עופר, לפי התפיסה הזאת, כלל אינו מאוכזב מכך שמחק חלק נכבד מהונו (לפחות מזה המצוי בחברות הציבוריות שבשליטתו), משום שלאחד הישראלים העשירים בעולם יש אספירציות אחרות לגמרי. והכוונה לשאיפות שאפילו ההון העצום העומד לרשותו אינו מבטיח את הגשמתן: להיזכר כמי שעמד לא רק מאחורי אימפריה עסקית מניבה, אלא מאחורי מהפכה טכנולוגית של ממש, מהפכה שתשים אותו בשורה אחת עם אישים דוגמת מייסד טסלה אילון מאסק או ג'ף בזוס, מייסד אמזון והאיש שידו בכול.

זו גם הסיבה, על-פי הסובבים אותו שפורסים את התזה הזאת, שעופר נוטה להתמסר להשקעות כבירות ובסיכון גבוה דוגמת קורוס ובטר פלייס. "כשעידן בא ודיבר על מכוניות חשמליות", אומר חבר קרוב, "כולם פתחו עיניים: על איזה מכוניות חשמליות הוא מדבר? והנה, פתאום, כל העולם מדבר על מכוניות חשמליות. עידן בא ממקום של תפיסה חדשה, עולם חדש".

"הוא איש סקרן, וכשאדם אוהב טכנולוגיות, הוא לפעמים משקיע השקעות שגויות", מתייחס היזם דב מורן, שעידן עופר בזמנו השקיע כ-25 מיליון דולר בחברת מודו שייסד ושלימים כשלה ונסגרה. "יש לו יתרונות ויש לו חולשות, אבל הוא על הכיפק, אני אוהב אותו".

"הוא יזם בנשמה, סופר-יצירתי, לטוב ולרע", מוסיף חבר אחר. "בארץ מכירים את 15 השנים האחרונות שלו, אבל גם בקבוצה ובמשפחה הוא הוביל רעיונות מאוד יצירתיים בתחום הספנות, בתחום הדלק והגז. למרות שאומרים שתחום הספנות הוא קונסרבטיבי, עידן ידע לעשות דברים כמו הסבות של אוניות. הוא הביא תמיד פן אחר של חשיבה בספנות, תמיד היה מהדוחפים והיוזמים לחדשנות - גם מבחינת סוג הפעילות וגם מבחינת מגוון הפעילות. הוא אסטרטג בנשמה. עשה עסקים עם סין עוד כשהתחום היה בחיתוליו".

"על הכתפיים יש ראש פורה, להבדיל מראש שמרני", אומר גם עו"ד רובין. "מעניין אותו, כך נדמה לי, להותיר חותם כלכלי חזק גם באתגרים שהם מחוץ לעולם העסקים והכלכלה. הוא אפילו התעניין בזמנו בתקוות השלום עם העם הפלסטיני ובניסיון לפרוץ את מחסום ההידברות איתם. הוא נפגש עם מנהיגים פלסטיניים ומובילי כלכלה שם, כדי לנסות ולבנות גשר כלכלי שיהיה מנוף למדינאות בת שלום. באותן שנים, הוקם פורום, שלעידן היה חלק פעיל בו, שכלל אנשי עסקים מובילים מישראל, וזאת כדי לקדם את שאיפת השלום".

- השאיפה שלו היא להשאיר חותם?

"על-פי התרשמותי הפרטית והסובייקטיבית, הוא אכן שואף להטביע חותם חיובי ומועיל. אני לא רואה בו מישהו שמונע רק על-ידי כסף. זה לא הדבר היחיד שמריץ אותו".

- במה מתבטאת השאיפה להשאיר חותם?

"בטר פלייס למשל. בסופן של כמה שנים, בטר פלייס תגשים את החלום, אבל לדאבון הלב, לא יקראו לו בטר פלייס אלא שם אחר ובעל השליטה לא יהיה עידן. בעניינים מסוימים שהוא מתעסק איתם הוא מקדים את זמנו, זה טיפוסי לאנשים יצירתיים".

"הוא איש של חזון, ואנשי חזון לא תמיד מצליחים להגשים את הציפיות שלהם", מוסיף גורם אחר שמכיר את עופר שנים ארוכות. "הוא איש שנוהג לקרוא את כל העיתונות. לא עובר שבוע שהוא לא שולח איזה מאמר על העתיד ומגמות השוק".

- איך הוא מתייחס לכישלונות שלו?

"הוא יודע להודות בכישלונות, והוא מנתח אותם, יודע להגיד למה דברים נכשלו. אני לא יודע להגיד אם זה נעשה תמיד בטיימינג הנכון, אבל בסך הכול הוא שקול ויודע לאמוד את עצמו בצורה מאוד מדויקת. בשיחות שלנו האינטימיות הוא לא מנסה לייפות את הדברים ואת המציאות".

"הוא כמו ילד סקרן, מוקסם מטכנולוגיות", אומר גורם המכיר אותו היטב, "ויש לו נטייה 'להתאהב בכוכבים' בצורה עיוורת. שי אגסי וניר גלעד הם רק שתי דוגמאות לכך. יש לו נטייה להתמסר די בקלות למי שהוא מאוד מעריך". ומקורב אחר מחזק את הדברים: "עידן מוקסם מאנשים עם רטוריקה גבוהה. ניר גלעד (לשעבר מנכ"ל החברה לישראל ויו"ר כיל) מדבר עם ביטחון עצמי מאוד גדול, כאילו בנה מדינה וחצי, וכנראה שזה עושה רושם על עידן. אחרת, אי אפשר להסביר את העובדה שלמרות הכישלונות הוא המשיך לתת לו בונוסים" (למרות הביקורת הציבורית ואף מכיסו הפרטי לאחר שדירקטוריון החברה לישראל סירב לאשר את מדיניות התגמול).

בהקשר זה יש הטוענים, כי לזכותו תיזקף העובדה שההרפתקאות העסקיות הללו ברובן ממומנות מכיסו האישי - בין שמהדיבידנדים שהוא מקבל מהחברות הציבוריות ובין מעסקיו הפרטיים - כאשר גם תרומות הוא נותן מכספו האישי ולא מהחברות הציבוריות, והכול, לדברי מקורביו, "מתחת לרדאר וללא חשיפה. יש פער גדול בין התדמית שלו לבין המציאות, וזה עושה לו רע".

המהפכה שלא קרתה

האחים עידן (61), ואייל (66), עופר, למדו בפנימייה בבריטניה. לאחר שחרורם מהצבא, למד אייל משפט ימי בלונדון, ועבד לצד אביו בהרחבת עסקי ספנות המטען של המשפחה. עידן, שסיים ללמוד ב-1982 באוניברסיטת חיפה, עבר להונג קונג והרחיב את החברה המשפחתית גם לתחום השינוע, באמצעות מכליות. לאחר מכן שהה כעשור באפריקה וכמה שנים בניו יורק, לפני ששב לישראל.

ב-1999 רכשה משפחת עופר את השליטה בחברה לישראל מידי משפחת איזנברג, תמורת 330 מיליון דולר, ובחלוף מספר שנים, עידן התמנה ליו"ר החברה. בניגוד לאח אייל, שאת העסק שלו יש המגדירים כעסק "משפחתי פטריארכלי קלאסי", הרי שעידן ידוע כמי שפועל יותר לפי אינסטינקטים ולוקח החלטות עסקיות נועזות יותר.

אחת כזאת הייתה בטר פלייס, מיזם רשת ההטענה למכוניות חשמליות, שבתחילה נראה מבטיח. כמו בתחילתו של רומן, החשמל היה באוויר בין המייסד הצעיר והכריזמטי שי אגסי ובין עופר, שהתחייב להשקיע במיזם, באופן פרטי ובאמצעות החברה לישראל, כ-130 מיליון דולר. "אני רואה בפרויקט מהפכה", הצהיר עופר במאי 2008, כשהחברה לישראל , יחד עם אגסי, הציגו אב טיפוס של מכונית חשמלית עם תשתית טעינה הכוללת סוללה מתחלפת. "אני משוכנע שבתוך עשר שנים רוב הציבור ייסע במכונית חשמלית".

בשנה הבאה ימלאו עשור לחזון הנ"ל, אבל עוד הרבה קודם, ארבע שנים בלבד לאחר אותה הצהרה, בטר פלייס קרסה ברעש גדול תוך שהיא מותירה חובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים, כאשר זוהרו של אגסי הועם בן לילה על-ידי אותו עופר שהעריץ אותו.

באוקטובר 2012, הביא עופר להדחתו של אגסי מתפקיד מנכ"ל בטר פלייס, "באורח תמוה, בחופזה, ללא דיון, ללא הכנה נכונה ומתאימה, ללא תוכנית מסודרת, ללא איתור מחליף מתאים וללא השגת מימון שיאפשר לקבוצה לשרוד מהלך כה משמעותי", כפי שהגדירו מפרקי החברה עורכי הדין שאול קוטלר וסיגל רוזן-רכב. "מראשית המיזם", כתבו המפרקים בתביעתם נגד עופר, אגסי, והדירקטורים של החברה לישראל, "היה ברור לכלל הנתבעים, כי מדובר במשימה וחזון פורצי דרך, שיצריכו השקעות של מאות ואף מיליארדי דולרים".

הניהול של בטר פלייס הוגדר בתביעה כ"ניהול תאגידי רשלני, רשלנות פיננסית, מעשים, מחדלים (...) המנכ"לים, הדירקטורים, נושאי המשרה ויועצים מקצועיים - כולם כאחד התעלמו או שלא נקטו בפעולה לנוכח תמרורי אזהרה פיננסיים ברורים. כל אלו ועוד הביאו להתמוטטותה הכלכלית של הקבוצה במפץ גדול וללא יכולת לכסות התחייבויות עתק".

"בסופו של דבר", מוסיף גורם המקורב לעופר, שמנסה גם הוא לאזן את התמונה, "מה שהוא שם בבטר פלייס זה לא כל-כך הרבה יחסית לפורטפוליו. בבטר פלייס השקיעו שורה של משקיעים מאוד מתוחכמים מרחבי העולם, והגיוס הלפני אחרון נעשה על סמך הערכת שווי של 2 מיליארד דולר. מי שהחליט על ההשקעה בבטר פלייס, זו החברה לישראל והנהלתה, ומי שהשקיע את הסכום הכי גדול בבטר פלייס, זו חברת רנו - מאות מיליוני דולרים. כך שאי אפשר להגיד שזה היה מנותק מהמציאות. זה היה פשוט פרויקט שהקדים את זמנו".

כיום, עופר ואגסי אינם מדברים ביניהם, וגם לפניית G בעניין השיב אגסי בשלילה.

- היה מנוע?

הרצון של עופר להותיר חותם משמעותי, אפילו מהפכני, בתעשיית הרכב המסורתית התבטא לא רק בבטר פלייס, שנגדע. המיזם השני, קורוס, ששאף להשיק מותג רכב חדש בעולם הכה שמרני של מותגי הרכב, נראה לפי סימנים רבים בסוף דרכו. אולם כבר בתחילת הדרך תמהו גורמים בתעשייה ובשוק ההון איך, ללא כל יתרון יחסי בתעשייה שנדרשות בה השקעות עתק כסף כניסה, יצליח המיזם. כיום, לאחר שהמיזם שרף כמיליארד וחצי דולר, ונדרשות בו עוד השקעות מרובות, אומרים בסביבת עופר ש"הוא האמין, ועדיין מאמין, שאפשר יהיה לפרוץ את תקרת הזכוכית ולרוץ קדימה. הוא לא ויתר על החלום, אבל יגיע שלב שיצטרכו לבחון את זה".

המיזם נולד בפברואר 2007 כשותפות בין קוואנטום, חברה בת של החברה לישראל שהוקמה לצורך העניין, לבין יצרנית הרכב הסינית הענקית צ'רי, ונקרא בתחילה קוואנטום צ'רי. הרעיון למיזם, כפי ששחזר עופר בעבר, נולד בשיחה בינו ובין קולגה בענף הספנות, שסיפר לו שהקמת תעשיית רכב עצמאית בסין נתקלת בקשיים, ועל אף שלחברה לישראל לא היה ניסיון בתעשייה הסבוכה ועתירת ההשקעות הזאת, סבר כי יוכל ללמד את הסינים פרק או שניים - אם רק יגייס את הכוחות הנכונים מתעשיית הרכב המערבית.

בתחילה אמורה הייתה החברה לייצר רכבי יוקרה, אחר כך נרמז שתייצר רכב חשמלי עבור בטר פלייס, ולאחר מכן הסבו את התוכניות לייצור מכוניות משפחתיות, ודיברו על חדירה לאירופה עם רכב סיני בעל סטנדרטים אירופיים. לאחר מכן שוב הודיעו על שינוי כיוון ועל התמקדות בשוק הסיני, ואז שוב, הפעם לעבר כלי רכב ידידותיים לסביבה ואוטונומיים. חילופי מנכ"לים, סבבי פיטורים ומספר מסירות נמוך להחריד יחסית ליכולת הייצור, לא ניבאו לקורוס טובות.

לאחר קריסת בטר פלייס, החליטו עופר והחברה לישראל להרגיע את המשקיעים המודאגים, ופיצלו את אחזקות החברה לישראל להשקעות המסורתיות והרווחיות (כיל ובזן) ולאחזקות שצריכות להתפתח, בהן קורוס, חברת תחנות הכוח איי.סי פאואר, צים, טאואר סמיקונדקטור, וזרוע השקעות הקלינטק ICG. כל האחזקות הדורשות פיתוח הועברו לקנון, חברה דואלית הנסחרת בניו-יורק ובתל-אביב. החברה לישראל השקיעה בה 100 מיליון דולר בתמורה להקצאת מניות, והעמידה לה מסגרת אשראי של עד 200 מיליון דולר, וכך יצאה לדרך קנון, שעופר הוא בעל המניות המרכזי בה עם 58% באמצעות חברת אינסוניה. רק בשנה האחרונה הביעה אינסוניה אמון בחברה באמצעות רכישת עוד כ-10%, כאשר לעופר עוד כמעט 11% שהוא מחזיק דרך עופר הולדינגס, חברה משותפת לו ולגיסו לשעבר, אודי אנג'ל.

המשקיעים האחרים בקנון, כלומר שוק ההון, הביעו דאגה הולכת וגוברת: לקנון יש הסכם ערבויות עם צ'רי עבור קורוס, וזו האחרונה דורשת עוד השקעות, ולמרות הרגעות חוזרות ונשנות, חששו שהרווחים של אי.סי פאואר ייבלעו בין הגלגלים הסיניים. לאחרונה סיפקה להם קנון את גלולת ההרגעה הדרושה: היא תעמיד הלוואה של 114 מיליון דולר לקורוס, וכן תעביר לצ'רי כ-10% מהון מניותיה בקורוס, וכך תשתחרר מהסכם הערבויות.

"שוק ההון מתמחר את קורוס כאפס", אומר גורם בשוק. "ההזרמות של קנון אמורות לתת לה מרווח נשימה. אולי מכירותיה עלו לאחרונה (לכ-7,600 כלי רכב ברבעון האחרון של 2016), אבל בלי לפחות הכפלת מכירות, או לחילופין הזרמות הון חיצוניות, היא לא תשרוד. צריך לזכור שצ'רי השותפה, היא חברה ממשלתית סינית, כך שאולי הממשלה תרצה להנשים את זה. ויכול להיות גם שקנון תפסיק להשקיע ואז צ'רי תיקח את החברה על עצמה, או שאולי מישהו ירצה את החברה בשביל הידע שנצבר ויצליח לחלץ ממנה משהו.

"בכל מקרה, אם יקרה משהו חיובי נשמח, אבל זה לא התרחיש שלנו, ואני מניח שגם לעידן עופר יימאס באיזה שלב להזרים לה כסף".

הפרה פחות חולבת

לצד ההרפתקאות העסקיות של עופר, ישנה ספינת הדגל כיל, שבמשך שנים הייתה החברה הרווחית בפורטפוליו של החברה לישראל. אלא שגם נושאת המטוסים הזו, חטפה מכות לא קלות בכנף בשנים האחרונות. ירידת מחירי האשלג בעולם, הקטינה את רווחיה של כיל, כאשר בניסיון למצוא פתרון, עמד על הפרק מיזוגה של כיל עם ענקית האשלג הקנדית פוטאש בשנת 2012. אלא ששר האוצר דאז יאיר לפיד התנגד, והמיזוג לא יצא לפועל.

לאחר מכן, מצאה עצמה כיל מתמודדת מול ועדת ששינסקי 2, שדנה ברווחי כיל מכריית המלח בים המלח, ובתמלוגים שהיא מפרישה למדינה. ניסיונותיה של כיל למנוע את הקמת הוועדה, לא צלחו, וגם ניסיונותיה לזרות אימה, באמצעות איום מרומז כי ירידה ברווחיה תאלץ אותה לפטר עובדים, נפלו על אוזניים לא כרויות. הוועדה המליצה להעמיד את מס רווחי היתר על משאבי טבע על שיעור של עד 42% (בהתאם לרווחים), וכן דרשה דרישות נוספות, שהיה בהן כדי לכרסם ברווחיה הפנומנליים.

בספטמבר 2016, עמדה כיל במרכזה של דרמה, כשהמנכ"ל, סטפן בורגס, הודיע על התפטרותו. המניע לכאורה להתפטרות, היה בדיקה בידי שופטת בדימוס שבסופה נקבע כי בורגס הטריד מינית עובדת של החברה. ואולם גורמים בחברה, שצוטטו אז, ידעו לספר על מתיחות ועל חילוקי דעות בין עופר לבורגס, בין היתר על רקע הדיבידנדים שעופר רצה לקחת מכיל, וניסיונותיו של בורגס להפחית אותם.

"זה לא בגלל הדיבידנד", מוחה מקורב של עופר. "אני חושב שעידן לקח לא טוב את העובדה שנמחקו שני פרויקטים של כיל: אחד באתיופיה ופרויקט נוסף של מחשוב. בורגס התברר כמנהל מאוד בינוני, שבנוסף לכך גם התנשא על 'הילידים בפלשתינה' והתנהל בצורה מאוד מתנשאת. אמנם הוא מותג בינלאומי, הגיע מקונצרן בתחום האגרוכימיה, אבל המינוי שלו היה טעות".

כך או אחרת, האירוע לא הוסיף מן הסתם ליציבותה של כיל, המתמודדת עם מציאות סוערת גם כך. ואם זה לא מספיק, רגע לפני שהחשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי-בויאנגו', סיימה את הקדנציה שלה - ובמסגרת העברת התפקיד למחליפה, רוני חזקיהו - היא פרסמה את עמדתה שלפיה על המדינה לדון מחדש בהמשך הזיכיון של כיל בים המלח, לכשיפקע ב-2030. זה יבטיח, לדבריה, "את הדרך הנכונה למימוש מקסימלי של חלק הציבור במשאבי הטבע באזור ים המלח".

גורמים המקורבים לחברה, מעריכים שכיל תשרוד בהצלחה את הסערות הנוכחיות, בין היתר בזכות הקו שמוביל יו"ר החברה החדש יוחנן לוקר, שהחליט לשים סוף לכמה מהפעילויות ההפסדיות של החברה, לרבות אותו פרויקט באתיופיה. "אני מקווה שהשילוב של לוקר, שהוא אדם מתון ולא אגרסיבי - להבדיל מניר גלעד - עם חשב כללי חדש שיהיה יותר סולידי", כך גורם המקורב לנושא, "יביאו לכך שכל העניין ינוהל במחשבה, ותתקבל החלטה סבירה, אולי להאריך את הזיכיון".

- ואיך כיל תתמודד עם פתיחת הזיכיון ב-2030?

"יהיה דיאלוג. יש הוראות חוק הזיכיון, וכיל תפעל לפי הוראות החוק. לא כתבו את החוק הזה בשביל עידן עופר. שוכחים שמי שקנה את כיל מהמדינה זה שאול אייזנברג (איש העסקים שהחזיק בחברה לישראל קודם למשפחת עופר) ואת חוק הזיכיון כתבו אבותינו, כך שתום הזיכיון ייעשה בצורה הכי ראויה למדינה, וכדאי להיצמד לזה. אני מאמין שכיל תדע להתמודד עם העניין הזה - עם האתגרים העסקיים ועם הרגולטור.

"בסופו של דבר, היחסים של עידן עם המדינה הם סוג של טרגדיה. המדינה הייתה צריכה להשתמש בתשוקה שלו להשקיע, מעט מאוד מפעלי תעשייה קמים כאן".

מפרו למישור רותם - ההצלחה של אי.סי פאואר

לפעמים החזון והיזמות מולידים לעידן עופר גם הצלחות, כמו במקרה של אי.סי. פאואר. בשנת 2007 נקנו תחנות כוח בדרום אמריקה, בעיקר בפרו, והעסק צמח מאוד יפה. החברה מתמחה בייזום, בהקמה ובהפעלה של תחנות כוח ב-11 מדינות במרכז ובדרום אמריקה בטכנולוגיות שונות, כמו גז טבעי, מזוט כבד, הידרו-אלקטרי ורוח. דרך אי.סי פאואר מחזיק עופר גם ב-OPC במישור רותם, התחנה הפרטית לייצור אנרגיה (בגז טבעי) השנייה הכי גדולה בארץ. "כל השווי של קנון", אומר גורם בשוק ההון, "נובע מהפעילות הזאת שאני מעריך אותה בכ-1.1 מיליארד דולר".

יחד עם זאת, הניסיון להנפיק את אי.סי פאואר בבורסה של ניו-יורק לפי שווי של כמיליארד דולר, לפני כחודש וחצי, נכשל. הביקושים היו דלים וההנפקה בוטלה. מקורבים לחברה אמרו אז כי לו התפשרו על המחיר אפשר היה להנפיק, אולם החברה לא רצתה בכך. "אי.סי. פאואר יותר ממונפת מחברות אחרות מקבילות", מסביר גורם בשוק ההון את הכישלון, "יכול להיות שהשוק לא מוכן, וגם החברה עצמה תגיע למלוא ערכה ב-2019-2018, כיוון ששתיים מהתחנות בפרו עוד לא הגיעו להכנסות מלאות (לא כל חוזי החשמל כבר נכנסו לתוקף)".

כיוון שהכסף דרוש לאי.סי פאואר גם לצורך פירעון הלוואה בת 100 מיליון דולר מקרדיט סוויס, נדרשות דרכי גיוס אחרות, ועל-פי ידיעות שהחברה לא אישרה, יש כוונה להנפיק בישראל את OPC. "כיוון שזו חברה שפעילותה ופוטנציאל הייצור שלה ברורים", מעריך הגורם בשוק ההון, "אין בעיה להנפיק אותה וזה יכול להציף ערך ולתת כסף בטווח הקצר. לטווח הארוך, הם יצטרכו לפצל את קנון לאי.סי. פאואר ולחברה נוספת, עם קורוס וצים, שתהיה שווה אפס. כרגע הם לא מודים שיש כוונה כזאת".

מים עמוקים מאוד - הכישלון של פסיפיק דרילינג

לצד תעשיית הרכב, תחום נוסף שבו ההעזה הביאה את עידן עופר להפסדים הוא הכניסה לקידוחי נפט במים עמוקים, דרך פסיפיק דרילינג הנסחרת בניו-יורק והנמצאת בשליטתו (מעל 70%, באמצעות חברת קוואנטום הפרטית). הירידה במחירי הנפט הובילה לצניחה של 95% במחיר המניה שלה ולמאבק עם הנושים - בעלי האג"ח שלהם היא חייבת מעל 3 מיליארד דולר.

שיטת העבודה של חברות כאלה היא השכרת האוניות לחברות האנרגיה לצורך חיפושי נפט, על-פי תעריף יומי. אבל כשלאלה אין אינטרס לחפש, בעיקר חיפושים יקרים במים עמוקים, נגדעות ההכנסות. גם פה, עופר הלך על חזית הטכנולוגיה. "ההתמקדות אצלם", אומר אדם מתעשיית הקידוחים, "הייתה באוניות מהסוג הכי מתקדם, דור חמישי ושישי, עם התעריף היומי היקר ביותר. ומי שהכי סובל עכשיו אלה דווקא חברות מהסוג הזה. זה תחום עם תנודתיות מאוד גבוהה, ואת התוצאות רואים עכשיו, כי זה תחום שמגיב באיחור למחירי הנפט, בשל החוזים ארוכי הטווח הנהוגים בו".

נכון לעכשיו, החברה הגישה שתי הצעות להסדר חוב לנושים, ושתיהן נדחו על הסף. הנושים מצדם הגישו הצעה שתותיר את בעלי המניות הנוכחיים עם 2% בלבד מהמניות, ועם אופציה לרכישת 20% מהמניות בעתיד, בתנאים מחמירים. אם עופר ייאלץ לקבל את ההצעה הזאת, כאשר מחירי הנפט יעלו והקידוחים יתחדשו, החברה עשויה לפרוח - אך מישהו אחר ייהנה מהפירות. בדיוק כמו שאחרים אולי ייהנו מפירות הפטנטים בבטר פלייס ומהידע שנצבר בקורוס.