זכויות אדם: לא השבוע, בבקשה

זה, אם תרצו, שבוע הרודנים בבית הלבן. שלשום היה שם עבדל פתח א-סיסי ממצרים. מחרתיים יבוא - לא לוושינגטון, אלא למועדון הגולף הפרטי בפלורידה - הנשיא שי ג'ינפינג מסין. באמצע יגיע המלך עבדאללה מירדן.

לגנרל א-סיסי הייתה עדנה. הנשיא דונלד טראמפ הרעיף עליו חיבה פומבית, שאפילו מקצתה לא הייתה עולה על הדעת בימי ברק אובמה. טראמפ פשוט יצא מגדרו. "אנחנו מסכימים בכל-כך הרבה עניינים", הוא הכריז, והוסיף שנשיא מצרים "עושה עבודה פנטסטית במצב קשה ביותר (...) לא תמצאו אלא ידידות וקירבה בארה"ב ובי".

אלה ביטויים לא שגרתיים של חיבה בדיפלומטיה הבינלאומית. הם מפתיעים כשלעצמם, בהתחשב באופי משטרו של א-סיסי; והם מפתיעים שבעתיים על רקע הצינה הגלויה שהנשיא טראמפ נהג בקנצלרית הדמוקרטית למהדרין של גרמניה, אנגלה מרקל, כאשר ביקרה אצלו בחודש שעבר. הוא השתמט בגלוי מללחוץ את ידה לעיני המצלמות.

יש תוקף כלשהו לשאלה מדוע נשיא ארה"ב מבכר עריץ מזרח תיכוני על פני מנהיגת הדמוקרטיה הגדולה ביותר באירופה. הרי גם אם מנוי וגמור אתו לתמוך ברודן הצבאי של מצרים לטובת האינטרס הלאומי של ארה"ב, הוא אינו מוכרח לצנן את היחסים עם בעלי הברית הקרובים והנאמנים ביותר של אמריקה במערב.

איש כלבבו

בחירותיו של הנשיא והעדפותיו יוסיפו להעסיק משקיפים נבוכים כנראה עד יומו האחרון בבית הלבן. נראה בעליל שהוא רוחש אהדה אינסטינקטיבית למנהיגים חזקים, בלי לשים לב למידת הדמוקרטיות של גינוניהם. על ולדימיר פוטין הוא אמר פעם, ש"בניגוד לאובמה הוא מנהיג חזק", ודחה הזמנה של מראיין טלוויזיה ימני מאוד לגנות את פוטין על חיסול פיזי של יריבים פוליטיים ("גם אנחנו רוצחים").

אולי זה מפני שעלייתו של טראמפ אל הפסגה הייתה רצופה קריאות תיגר על כללי התנהגות מקובלים. בגנרל א-סיסי הוא מוצא איש כלבבו, הקורא תיגר ומפר את המוסכמות.

לארה"ב יש כמובן סיבות לגיטימיות לרצות בהצלחת א-סיסי, ולהעדיף אותו על פני האלטרנטיבה של האחים המוסלמים. השאלה היא אם היא מוכרחה להעניק לו חיבוק אינטימי כה עז, ולסמוך את ידיה מיניה וביה על הפרקטיקות שלו. הוא השליך 40 אלף ויותר לכלא (על פי ארגון זכויות אדם במצרים). 90 מתו בתאיהם, תוצאה משוערת של עינויים ושל הזנחה.

אימפריה של חירות

ההתחבטות בין אינטרסים לבין זכויות אדם אינה חדשה. מדיניות החוץ של ארה"ב עמדה בסימן ההתלבטות הזו מימיה הראשונים, כאשר מייסדי הרפובליקה עמדו על הסמכת שליחות לאומית לאינטרסים מעשיים.

אמריקה תהיה "אימפריה של חירות", הכריז תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי, מנסח מגילת העצמאות, האיש שהכפיל בן לילה את שטחה של ארה"ב בעסקת הנדל"ן המוצלחת ביותר של כל הזמנים (הוא רכש שני מיליון קמ"ר מצרפת תמורת 15 מיליון דולר). ארה"ב עמדה להתפשט בכל הכיוונים, והוא נתן להתפשטות הזו טעם הגדול בהרבה מסתם אופורטוניזם.

הפצת החירות של ארה"ב קיבלה ביטוי כמעט משיחי בדיוק לפני 100 שנה. ב-6 באפריל 1917 היא הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה, נגד גרמניה ואוסטריה. הנשיא וודרו ווילסון הכריז אז, כי מטרת המלחמה תהיה "להפוך את העולם למקום בטוח בשביל הדמוקרטיה". אנחנו כמובן יודעים מה קרה לעולם ולדמוקרטיה ב-20 השנה שהפרידו את מלחמת העולם הראשונה ממלחמת העולם השנייה. אבל בשעתה, הבטחת ווילסון גרמה התרגשות כללית, ועוררה את תקוותיהם של מדוכאי כל הארצות.

בני הכלבה

גם למלחמת העולם השנייה הצטרפה ארה"ב בשם החירות. הנשיא פרנקלין רוזוולט הבטיח שארה"ב תהיה "מחסן הנשק הענקי של הדמוקרטיה" (יוטיוב: http://tinyurl.com/great-arsenal).

והיא אמנם הייתה. אבל לא הכול האמינו בכנותו של רוזוולט. 4 שנים לפני שהבטיח לחמש את הדמוקרטיה, הוא אימץ אל חיקו את עבדל פתח א-סיסי של הימים ההם, גנרל אנסטסיו סומוסה של ניקרגואה, עריץ וגנב. אכן, אמר רוזוולט, "הוא בן כלבה - אבל הוא בן הכלבה שלנו".

מאז, אמביוולנטיות הדריכה את מדיניות החוץ של ארה"ב. היא חזרה ותמכה ב"בני הכלבה שלנו" לטובת אינטרסים כלכליים או פוליטיים. הנשיא ג'ון קנדי הבטיח "לשאת בכל נטל" כדי להבטיח את ניצחונה של החירות. אבל האידיאליזם שלו כלל תמיכה במשטרים מפוקפקים בדרום מזרח אסיה, במרכז אמריקה ובאפריקה המשוונית.

עניינים פנימיים

ב-1976, הקונגרס של ארה"ב החליט לכונן אגף מיוחד במחלקת המדינה לקידום זכויות האדם. האגף הזה, שהעומד בראשו התכבד בתואר של סגן מזכיר המדינה (מילולית, "המזכיר העוזר", המתורגם בטעות לעברית "עוזר המזכיר"), נצטווה להכין דוח שנתי מפורט על זכויות האדם בכל ארצות העולם. ארה"ב צריכה לכלכל את קשריה עם ארצות העולם בין השאר על יסוד הדוח הזה.

זה מעולם לא עבד כפי שרצו המחוקקים. אין טוהר מידות או טוהר כוונות בדיפלומטיה. הכול משרתים את האינטרסים של עצמם באופן כלשהו. אבל מכל המעצמות הגדולות אין עוררין על כך שארה"ב אמנם הקדישה יותר תשומת לב למה שקוראים "עניינים פנימיים" של ארצות זרות. היא סירבה לקבל את זכותן הטבעית של ממשלות לדכא את נתיניהן מבלי שייענשו, או לפחות ייחשפו.

כללית, ממשלים דמוקרטיים עמדו במשימת הקונגרס יותר מן הרפובליקאים, אם כי זה השתנה בימי ג'ורג' בוש הבן. בזמן כהונתו, הטיפול בזכויות אדם ובקידום החירות חזר ולבש ממדים משיחיים, לפעמים דתיים. דווקא אצל ברק אובמה פחת החשק "להכתיב" לזרים איך לנהוג - אם כי לא פעם הוא עורר את הרושם שהוא נוח יותר לסלוח לאויבים מאשר לבעלי ברית.

אין אהבת בריות

זכויות אדם אינן ממלאות תפקיד מרכזי במדיניות החוץ של דונלד טראמפ. הסיסמה "אמריקה תחילה" אינה הזמנה לאהבת בריות. הבית הלבן אמנם רמז השבוע שמצב זכויות האדם במצרים נידון בצינעה בין טראמפ לא-סיסי - אבל סגן מזכיר המדינה לענייני זכויות האדם בממשל אובמה, טום מלינובסקי, הזכיר אתמול למראיין רדיו שפומביות היא חלק מרכזי במערכה לטובת זכויות האדם.

כמובן, עצם המאבק בטרור האיסלאמי הוא כלי לקידומן של זכויות אדם. ארה"ב יודעת מניסיונה הארוך, שמאבקים צודקים כרוכים לא פעם בפגיעה זמנית בזכויות אדם. לפני 157 שנה, בימים הראשונים של מלחמת האזרחים, הנשיא לינקולן השעה את ה"הביאס קורפוס", נשמת אפו של שלטון החוק. אילו התפרסם דוח על מצב זכויות האדם ב-1861, הוא היה מגנה את לינקולן, ודורש להטיל עליו סנקציות.

השאלה היא כמה זמן יימשך מצב העניינים הזמני הזה. האם גנרל א-סיסי מתכוון לחזור ולכונן את החירויות, או, כמו ולדימיר פוטין, הוא הגיע למסקנה שדמוקרטיה מערבית לא נועדה לארצו? אם כך, במוקדם או במאוחר הוא יחזור וימצא את עצמו ברשימת האנשים הרעים של מחלקת המדינה.

 ■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny