ממש לא משנה מה ייווצר מהבלגן של תאגיד השידור ורשות השידור, שידור ציבורי כבר לא ייצא מזה. אם יקום משהו, זה יהיה רק לאחר שיובטח צביונו הלא ציבורי, כלומר גוף שבו לראש הממשלה, משפחתו ומפלגתו תהיה שליטה עליו ועל תכניו. למעשה שידור פרטי, או מפלגתי, או משפחתי - אבל לא ציבורי. כמו שהיה עד עכשיו.
גם בתקופת שלטון מפא"י בגלגוליה השונים השידור לא היה ממש ציבורי. גם אז הייתה מעורבות ממשלתית-מפלגתית, לא פחות בוטה מאשר היום.
מהו "שידור ציבורי"?
אז מה פה ציבורי? - אלא אם כן מגדירים כ"ציבורי" כל דבר שאינו בבעלות פרטית. אבל כאשר ראש הממשלה, כל ממשלה, יכול לעשות בערוץ הציבורי ככל העולה על רוחו (ועל רוחה של אשתו), זה לא בעלות פרטית במובן המעשי? מה שקובע זו השליטה, אם באמצעות כסף, או כוח פוליטי, או לא משנה מה.
התנהלות ראש הממשלה בעניין התאגיד לא צריכה לבלבל אותנו לגבי חשיבותו או "ציבוריותו". העובדה שנתניהו פועל מתוך להט אובססיבי אינה אומרת בהכרח שמדובר במאבק על מטרה חשובה או ראויה.
דרוקר ושליין זה ציבורי
מבחינה עניינית, הערוצים המסחריים היום הם יותר ציבוריים מאשר רשות השידור, שבה העיסוקים העיקריים הם קומבינות וחנופה.
מהערוצים המרכזיים הקיימים, ערוץ 10 הוא הכי דומה לערוץ ציבורי מבחינת העצמאות שלו ותכניו הבלתי מתפשרים בדרך-כלל, ונזכיר בהקשר זה שניים מהכוחות הבולטים. האחד הוא התחקירן רביב דרוקר, והשני הוא כמובן ליאור שליין וחבורת הסטיריקנים שהוא מוביל בכישרון רב בתוכנית "גב האומה".
בית המטבחיים של הכישרונות
במהלך השנים, במקביל לעבודתי העיקרית בעיתונות, הגשתי כמה תוכניות בערוץ 1 (וברשת ב'). אני יכול לומר בביטחון שהערוץ הציבורי הזה לא היה מסוגל, ואינו מסוגל גם היום, לספק תכנים ברמה ובתעוזה שעושים זאת הערוצים המסחריים המרכזיים, ובעיקר ערוץ 10. ועוד לא אמרתי דבר על כישרון.
הערוץ הציבורי היה בית מטבחיים לאנשים מוכשרים. במקום לטפח אותם, היו מציקים להם כדי לגרום להם לברוח. למה? - כי נוכחותו של אדם מוכשר מבליטה את חוסר כישרונם של האנשים שלידו. וברשות השידור היו, ויש, כאלה.
הכלאה כושלת
התאגיד היה אמור להיות משהו חדש, שאינו דומה לרשות השידור המרקיבה. היום כבר ברור שזה לא יקרה. הגוף ה"חדש" שיקום, אם יקום, יהיה הכלאה בין רשות כושלת, לבין גוף פרטי-מפלגתי. מה יכול לצאת מדבר כזה? בטח לא שידור ציבורי ראוי.
כתבות
ני"ע
