אוהדי טראמפ: ההתקפה בסוריה - בגידה ב"אמריקה תחילה"

האם נמצאה לדונלד טראמפ, סוף סוף, הקארמה שתגאל את ממשלו משאול תחתיות של משגים רציפים, מחדלים מתמשכים ושפל חסר תקדים בתמיכת הציבור? לאחר ההשקה הכושלת של פרויקט נשיאות טראמפ - קריסת היוזמה הרפובליקאית לפורר את אובמה-קייר, התנגדות בתי-המשפט לצווים נשיאותיים להגביל כניסת מוסלמים - היה נראה שההחלטה להנחית מהלומת טילים על סוריה בשבוע שעבר נתנה תנופה נחוצה לנשיא שבע המרורים.

בין לילה נהפכו אויביו למעודדיו ומותחי הביקורת שינו את הטון. האם אחרי שלושה חודשי כהונה מראה האימפרסריו והנדל"ניסט לשעבר שהוא יכול להיות נשיאותי? הממסד הרפובליקאי, לרבות ג'ון מקיין, מארקו ("הקטן") רוביו ולינדסי גרהאם - לא בדיוק חסידים של טראמפ - ואפילו הילארי קלינטון, שנפלה מרמס לרגליו, וצ'אק שומר, ראש הסיעה הדמוקרטית בסנט, הביעו תמיכה חזקה בהחלטה.

חוגים שמרניים מסוימים, שבמשך שנים שיספו את ברק אובמה בגין מדיניות החוץ הרופסת שלו, כהגדרתם, אינם יודעים את נפשם מרוב שמחה. הם רואים בהחלטת טראמפ להעמיד את בשאר אסד במקומו סימן מובהק לכך ששחר חדש הפציע, שאמריקה חוזרת לתפוס את הבכורה במשפחת האומות. מגיש תכנית טלוויזיה ימנית, ביל מיטצ'ל, בישר למאזיניו כי התקפת הטילים "מחקה את שמונה שנות החולשה של אובמה במחי יד נועז אחד".

אבל דברי קילוסין אלה - מתוקים ככל שיהיו לאוזניו של נשיא שזקוק למנות קבועות של אישוש חיצוני - הם מופע צדדי מבחינתו. דווקא בקרב גרעין אוהדיו של טראמפ, תומכיו השרופים ביותר, ה"בסיס" ( BASE ) - פלח הבוחרים שהוא מייחס לו את החשיבות הרבה ביותר - הפעולה בסוריה מעוררת זעם. חסידיו חשים עצמם נבגדים. הם רואים במתקפת הטילים בגידה בעיקרון המקודש של "אמריקה תחילה", סיסמת הבחירות שעיצבה את הקמפיין שלו, יחד עם "הבה נחזיר את אמריקה לגדולתה".

טראמפ יודע שבשבילו הממסד הרפובליקאי הוא משענת קצה רצוץ. אין הרבה אהבה ביניהם. הם כרגע במיטה אחת אך נישואיהם הם נישואי אי-נוחות. לא הממסד יחזירו לבית הלבן ב-2020. בלעדי גרעין תומכיו, טראמפ יהיה נשיא של תקופת כהונה אחת, והתומכים מתחילים להתעצבן. במסע הבחירות הם קיבלו ממנהיגם מסר של לאומנות בדלנית, ועתה הוא מתגלה כגלובליסט.

למעשה, תמיד הייתה דואליות בהתבטאויות טראמפ על מדיניות חוץ במהלך הקמפיין. מצד אחד, הוא הבטיח להפציץ את דאעש עד שיתרסק לחתיכות. הוא נהג להקרין דימוי של גבר קשוח, היפוכו הגמור של אובמה, המטרוסקסואל החלשלוש. מצד אחר, הוא הביע כל הזמן התנגדות נמרצת לבחישה אמריקאית במדינות זרות; במיוחד הוא יצא נגד התערבות צבאית בסוריה. וכבר ב-2013, כאשר המרוץ לנשיאות היה רק רעיון במוחו של המיליארדר הניו-יורקי, הוא קרא לאובמה לא להסתבך במלחמה בסוריה, "כי שום טוב לא יצא מזה", למרות שמשטר אסד חצה באותה תקופה קו אדום לגבי שימוש בנשק כימי, שהנשיא הקודם שרטט בעצמו. גם לאחר שנבחר, בנאומו על מצב האומה לפני מליאות שני בתי הקונגרס, בפברואר, הבטיח הנשיא הטרי להיות נשיא רק של ארה"ב, לא של העולם.

איך הסתדרו תומכי טראמפ עם הניגוד הזה? כתישת דעאש כן, הפלת אסד לא? פשוט, האוהדים ראו בהמשך המאבק נגד הטרור האיסלמי כורח שנובע מצרכי הביטחון הלאומי של ארה"ב. כולם ראו כיצד הטרוריסטים עורפים ראשים. יום אחד הם עוד יוכלו להגיע למישיגן. אבל התערבות בסוריה? למה? הרי טראמפ כבר הכריז שארה"ב לא תהיה שוטרי, הכפר הגלובלי. יתר על כן, הוא מעולם לא נתן שום איתות לכך שחמלה היא אחד מרכיבי אישיותו. למעשה, כאשר הוא קרא לאובמה לא לגעת באסד, לפני ארבע שנים, היו ראיות חותכות לכך שאזרחים סוריים רבים מתו בייסורים קשים מהתקפות גזים רעילים. טראמפ לא הביע אז שום זעזוע.

לכן, ההחלטה האמוציונלית של הנשיא לעשות לפתע תפנית של 180 מעלות ולהמטיר עשרות טילי שיוט על בסיס צבאי סורי לאחר שראה קליפים של ילדים קטנים ("תינוקות יפהפיים", כדבריו) גועים בייסורים מהגז הרעיל סארין, כל כך הדהימה, זעזעה וייאשה רבים מתומכיו בארה"ב ומחוצה לה, בחוגי התנועות הלאומניות באירופה. לא זו הסחורה שהם פיללו לה.

וכך, נייג'ל פראג', המנהיג לשעבר של מפלגת העצמאות הבריטית, גוף ימני קיצוני שדחף לברקזיט , ושנחשב, עד עתה לפחות, לבעל ברית חזק של טראמפ, אמר בסוף השבוע: "רבים מתומכיו של הנשיא יתחילו לדאוג מה תגרור ההתערבות הזו (בסוריה)? היכן היא תיגמר"?

אן קולטר, פרשנית שמרנית ואחד מעמודי התווך האידיאולוגיים של הימין הקיצוני בארה"ב, אלט-רייט, שרק לפני כמה חודשים תיארה את טראמפ כ"קיסר אלוהי", צייצה ביום ה' ביובש: "אלה מאתנו שרצו להתערב במזה"ת, הצביעו בעד מועמדים אחרים". ואחר-כך: "בקמפיין שלו, הבטיח טראמפ לא להתערב במזה"ת. אמר שהתערבות כזו מסייעת לאויבינו ויוצרת פליטים חדשים. ואז הוא ראה תמונה בטלוויזיה".

ופול ג'וזף ווטסון, בלוגר שכותב לאתר הקונספירציות אינפו-וורס, צייץ בשבוע שעבר: "אני מניח שטראמפ אינו בובה של פוטין לאחר הכל. הוא בובה של הניאו-קונסרבטיבים ושל מנגנון הפקידות הענקי (בוושינגטון). אני יורד בזאת רשמית מהרכבת של טראמפ". ובציוץ אחר: "היה כיף חברים, עכשיו הכיף זה נגמר". הוא ממשיך ואומר, שמעתה הוא ימקד את תשומת לבו במועמדת הימין הקיצוני בצרפת, מארי לה-פן, ובבחירות הקרבות במדינה זו.

מילו איאנופוליס, פרובוקטור ימני, שפעם כינה את טראמפ 'אבא'', כתב בדף שלו בפייסבוק: "בחייו של כל ילד מגיע היום שבו אביו גורם לו אכזבה מרה".

הרשת מלאה בהתבטאויות מתלהמות כאלה של תומכי טראמפ שחושבים שעולמם חרב עליהם. האם הנשיא יצליח לכבות את האש הזו? במידה רבה, התשובה תלויה ביכולתו להימנע מהעמקת המעורבות האמריקאית בסוריה, אבל השליטה במצב נשמטה מידו. עכשיו, כשטראמפ קבע קו אדום משלו במדינה הזו, הוא לא יוכל להחשות כאשר הקו הזה ייחצה. הרי אובמה החיישן הוא לא. בפועל, טראמפ הפך את עצמו לבובה של אסד ושל פוטין פטרונו. הם מסוגלים לגרור אותו לביצה, וכשזה יקרה, רבים מתומכיו לא ילכו אחריו.