כבר לא מייבש ביצות

מה הביא את דונלד טראמפ להורות על התקיפה בסוריה היא שאלה הכרוכה בפוליטיקה, בפסיכולוגיה ובהרבה ניחושים.

בעיני כמה מאוהדיו המוקדמים בימין הקיצוני-מאוד, הוא חצה את הקווים, והצטרף אל שנואי נפשם ה"ניאו-קונסרבטיבים", זאת אומרת אוסף הניצים, שמעופם וכיוון מקורם עיצבו את מדיניות החוץ של ארה"ב בין 1981 ל-2008. בעיני מבקריהם, מימין ומשמאל, הם סיבכו את ארה"ב בסכסוכים מעבר לים, זימנו עליה את הטרור האיסלאמיסטי, הכבירו את הוצאותיה הצבאיות, שעבדו אותה לקואליציות רב-לאומיות, והסיחו את דעתה מתיקונים פנימיים.

כמעט כל הטוענים הרפובליקאיים לנשיאות, וחלק מן הטוענים הדמוקרטיים, אימצו את השקפות העולם של הניאו-קונז, או לפחות העלו מס שפתיים. ההתנגדות להם הוגבלה לשוליים המרוחקים של המפלגה: פרשן הטלוויזיה פטריק ביוקנן ב-1992 וב-1996, ציר הקונגרס רון פול ב-2012 ובנו הסנאטור ראנד פול בשנה שעברה. איש מהם לא הרחיק לכת.

עד שקם טראמפ. הוא חטף את המפלגה, ומשך אותה בכיוון נטול הגדרות. דעותיו בענייני חוץ התקרבו אל כפירה בעיקר. העיקר - זה שעמד במרכז חייה של אמריקה ב-70 השנה האחרונות - היה ההתחייבות החד-משמעית לשלומו של המערב ולהגנתו הקולקטיבית.

כשטראמפ היה הופעת יחיד

לפני קצת יותר משנה, כאשר ניצחונו בבחירות המקדימות של מפלגתו התחיל להסתמן, טראמפ הוזמן לשיחה עם עורכי ה"וושינגטון פוסט" ועם כתביו. הוא התבקש להגיש להם רשימה של יועציו בשורה של ענייני מדיניות. זה היה חשוב, מפני שמעטים פגשו יועצים כאלה, או ידעו על קיומם. עד אותו הזמן, טראמפ היה הופעת יחיד, האמרגן של עצמו, הרעיונאי וכותב התסריטים.

היה עליו לחלוב את שמות יועציו בקושי ניכר. הרשימה הייתה מוזרה, והרבה גבות הזדקפו. בין היועצים למדיניות חוץ הוא מנה את קרטר פייג', יועץ לחברות נפט וגז בעל קשרים ענפים ברוסיה. במרוצת השנים, פייג' הותיר שובל ארוך של דעות שנויות במחלוקת. אחת מהן הטילה את אשמת "המלחמה הקרה" עם ברית המועצות על ממשל הנשיא טרומן.

זו דעה שהייתה מנחילה לבעליה מקום טוב בוועדת החקירה של הסנאטור מקארתי, לפני 65 שנה ויותר. היא כה חריגה וכה מרוחקת מן ההסכמה הלאומית הרחבה, עד שאפשר לחשוב אותה לגלולת רעל פוליטית. אבל 2016 הייתה שנה חריגה ומרוחקת. יריבי טראמפ, בתוך מפלגתו ומחוצה לה, לא השכילו לנצל את הקשר עם קרטר פייג' כדי להביך את טראמפ, או להבאיש את ריחו.

מה יעץ טראמפ לאובמה ב-2013

בהתחשב במגבלותיו הטבעיות, הנשיא אינו נוטה לעסוק בהפשטות היסטוריות. הוא ממעט לדבר, ואולי גם לחשוב, על 1947, או על 1847, או על כל שנה אחרת המסתיימת ב-7. הוא איש שכנראה מעולם לא היה מכור לשעשועוני טריוויה בטלוויזיה. ממילא קשה להניח שהיה לו עניין, או אפילו מושג, בתובנותיו המתוחכמות והאפיקורסיות של קרטר פייג'. אבל דבר אחד היה אפשר להסיק מזהות יועציו: אחדות המערב לא עוררה בו סנטימנטים עמוקים.

כשהוא הציג את הסיסמה הישנה מאוד "אמריקה תחילה", הוא העיד על עצמו חוסר עניין בסיסי בסדרי היום של הניאו-קונז ובתוכניות הפעולה שלהם. "אמריקה תחילה" נועד לפטור את ארה"ב מרפלקס ההתערבות בענייני זרים, אלא אם כן נועדת למעשי הזרים חשיבות ישירה למעשיה של אמריקה או לשגשוגה.

ביקורתו על כמה מהלכים של ממשל אובמה הייתה מעוגנת בפרקטיקה. ההתערבות בלוב, ב-2011, הניבה שיעורים כאלה של חוסר יציבות, עד שהיא עצמה זימנה לקח כבד משקל לכל התערבות עתידית בארץ רבת ואקומים. ב-2013, כאשר הנשיא אובמה נדרש להחליט איך להגיב על שימוש מסיבי של סוריה בנשק כימי, טראמפ צייץ: "אל תגיב, אל תסתבך, יש עדיפויות חשובות יותר מבית. סורי"

ואובמה אמנם לא הגיב, אף כי ספק אם הוא עשה כן מתוך התחשבות בציוצי טראמפ. הם היו ידועים אז הרבה פחות, וחשובים עוד פחות מהרבה פחות.

אובמה עשה אז עסק עם רוסיה: היא תסדיר את התפרקות שושלת אסד מכל נשקה הכימי - וארה"ב תניח לשושלת לנפשה. ליתר ביטחון, רוסיה מיהרה להשתחל דרך הוואקום, ולהשתלט על המרחב האווירי של סוריה ועל נמליה. היא גם עשתה עסקה עם איראן, ולמורת רוחה של ישראל ייסדה חמ"לים משותפים עם חזבאללה. ישראל האמינה פעם לפי תומה, שמלחמת האזרחים בסוריה אינה מעניינה, ואין בה צדדים טובים או רעים.

טראמפ לאסד: לעולם לא עוד

הנה כי כן חלפו שלוש שנים וחצי, וטראמפ עושה בדיוק מה שהזהיר את אובמה שלא לעשות. לא רק רדיקלים בימין יצאו מגדרם מכעס, אלא גם רדיקלים בשמאל. אהה, הם אמרו, טראמפ מנסה להסיח את הדעת מכישלונותיו באמצעות הפגנת גבריות.

גינויי השמאל מילאו את המדיה החברתית בסוף השבוע, והם היו מופת של חוסר רצינות ושל חוסר עקיבות. היה אפשר לקרוא מאות מלים של גינוי מבלי להיתקל בצירוף "נשק כימי" או "ילדים מתים". ראשים הסתובבו במהירות ובאי-נוחות כל אימת שנעשה ניסיון לשתף שמאל באמריקה בתובנותיו של שמאל אירופי מתון.

הכותרת הראשית ב"גארדיאן" הבריטי, עיתון שאינו מבורך באהדה למדיניות החוץ האמריקאית, הייתה "טראמפ לאסד: לעולם לא עוד" (Never Again). אבל מאחר שיריבי טראמפ בשמאל הנוקשה אינם מוכנים להעניק לו הנחות, אפילו לא חלקיות או זמניות, הם סירבו לשקול את האפשרות שהנשיא השנוא הזדעזע באמת ובתמים מתמונותיהם של ילדים גוועים, אשר גז הסארין חדר אל נקבוביות עורם. הסארין חונק את קורבנותיו במהירות. אמנה בינלאומית הוציאה אותו אל מחוץ לחוק לפני 25 שנה.

מה לעשות בדיקטטור מפונק וחסר עכבות, החונק את ילדי הסונים ככה סתם, ועוד 4 ימים לאחר שארה"ב הודיעה כי אין היא עומדת עוד על סילוקו מן השלטון?

טראמפ והסהרוריים

ברק אובמה, באקטים אופיינים של אוטו-סוגסטיה, היה מוצא תירוץ ארוך ומפותל שלא לעשות שום דבר. ייתכן מאוד שלא-לעשות-שום-דבר הוא אמנם פתרון של אנשים חכמים. ייתכן שטראמפ עוד יתחרט. אבל הקלת ראש בתהליך שהניב את החלטתו להתערב היא לא הוגנת, לא ישרה ובעיקר לא מועילה להבנת האיש וממשלו ולהערכת כוונותיו.

האומנם טראמפ הצטרף בזה אל חברת הניאו-קונז? ספק גדול. אבל ייתכן שהוא התחיל להיפרד מהלכי הרוח הסהרוריים, אשר הנחו אותו בימי מערכת הבחירות. אין זה מן הנמנע שמתחיל להתרסן הצורך שלו להבטיח לעשות את ההיפך מכל מה שעשו קודמיו - ואת ההיפך מכל הציפיות הטבעיות.

בעיני מבקריו מימין הוא מתחיל בזה לשקוע אל תוך "הביצה", שהוא הבטיח "לייבש". בעיני ריאליסטים ופרגמטיסטים החושבים את המרכז למקום לא רע, טראמפ התחיל להתוודע אל המציאות.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny