טראמפ מאזין לגנרלים - ולומד

הניסיון מלמד אותנו שמדיניות חוץ היא מקלטם של נשיאים אמריקאים, כאשר מבוקשם אינו ניתן להם בענייני פנים, או כשנשיאותם עולה על שרטון. זה מה שעשו ג'ורג' בוש האב והבן, ביל קלינטון וברק אובמה.

יש לנשיא הרבה יותר כלים בענייני חוץ. הוא אינו זקוק לתמיכת הקונגרס, אלא כדי להכריז מלחמה. ב-67 השנים האחרונות התמעט אפילו הצורך הזה, ונשיאים אמריקאים יצאו למלחמות מבלי שהן הוכרזו.

לא פעם, קשה מאוד לעמוד בפיתוי להמיר משא ומתן מתסכל ומייגע עם מאות חברי קונגרס סרבנים בתמורות התקשורתיות המיידיות של דיפלומטיה בינלאומית.

ריצ'רד ניקסון התעופף למזרח התיכון באמצע יוני 1994 ונשא נאום דרמטי בארוחת ערב בכנסת בירושלים, כאשר עמד על-פי קברו הפוליטי. לא יצאו אפילו חודשיים מביקורו המרשים, והוא התפטר תחת ענן ווטרגייט. ענייני חוץ היו מקלטו האחרון.

מה שעושים 59 טילים

הרבה יותר מדי מוקדם לייחס את בקשת המקלט הזו לדונלד טראמפ. למפלגתו יש רוב מוצק בקונגרס, והוא נמצא רק בתחילת כהונתו. אבל חודשי נשיאותו הראשונים היו רצופים תקלות ומעידות, מהן חמורות. סגל הבית הלבן שרוי במלחמות פנימיות, שפרטיהן המפולפלים חוזרים ודולפים לתקשורת.

בקצרה, על פניה יש לו סיבה לחתור החוצה, כדי להתאוורר, כדי להתאושש, וכדי לצבור נקודות.

אלק בולדווין, החקיין הלא-מושלם של טראמפ בתוכנית הסאטירה השבועית של רשת אן.בי.סי, "סאטרדיי נייט לייב", הכריז במוצאי שבת, "העיתונות חדלה לכתוב על רוסיה, זה מה שעושים 59 טילי טומאהוק". זה כמובן הפירוש הציני הבלתי נמנע: הנשיא לוחץ על ההדק כדי לשרת את צרכיו הפוליטיים.

את הרושם הזה מחזקת המהירות שבה התרחש הכוונון. בתוך שבוע אחד ממשל טראמפ התקרב לשנות מצב צבירה. לא זו בלבד שהוא תקף שדה תעופה בצפון סוריה, אלא שהוא נטל עמדת מנהיגות פתאומית במערכה המערבית נגד רוסיה. בו בזמן הוא שיגר כוח משימה ימי אל קרבת חופיה של צפון קוריאה והכריז שרודנה הצעיר "מחפש צרות".

"קיסרות הרשע" חוזרת?

מזכיר המדינה נמוך הפרופיל, רקס טילרסון, הגביר פתאום את קולו כמעט עד צעקה. הוא נסע אל פגישת שבע המעצמות התעשייתיות של המערב באיטליה, כדי להציע עיצומים כלכליים חדשים נגד רוסיה.

הבית הלבן כעס במידה כזאת על ההכחשות הרוסיות עד שהסיר את ההגבלות הביטחוניות על פרסום של ממצאי ביון, המאשרים כי משטר אסד הוא שהשתמש בגז הסארין במחוז אידליב. הוא הוסיף והחמיר: לא זו בלבד שרוסיה אשמה בעצם השימוש, אלא שהיא גם אשמה בניסיון לחפות על השימוש.

חילופי דברים כאלה לא נשמעו בין וושינגטון למוסקבה מאז רגעי השיא של המלחמה הקרה. השוואה אחת העולה על הדעת היא עם נסיבות הפלתו של מטוס נוסעים דרום קוריאני, אשר סטה אל תחום האוויר של ברית-המועצות בספטמבר 1983. זו הייתה השנה הקשה ביותר בשלב האחרון של המלחמה הקרה. חודשים אחדים קודם, הנשיא רונלד רייגן כינה את ברית-המועצות "קיסרות הרשע" (evil empire).

שיעורי האיבה והחשד בין ארה"ב לרוסיה עמדו בסימן עלייה מאז 2012. בחירת טראמפ עוררה את הציפיות - את החששות ואת התקוות - שארה"ב תחתור אל עיסקה מקיפה עם רוסיה.

הבה נסחר בארצות

בשבוע שעבר שמע דונלד טראמפ עצה ממלך ירדן עבדאללה: ותר-נא לרוסיה בחצי האי קרים - ודרוש ממנה ויתורים בסוריה. כה בטוח היה המלך בהגיון הצעתו השערורייתית עד שהוא חזר עליה בראיון מקיף שהתפרסם ביום א' השבוע ב"וושינגטון פוסט". הבה נסחר בארצות ובאוכלוסיות, הציע הוד מלכותו, בסגנון שהיה מקובל בהחלט על טראמפ עד השבוע שעבר. סוף סוף, טראמפ הוא שחזר והזכיר את ניסיונו הענף במשא ומתן בעולם העסקים. מה הוא משא ומתן אם לא עמידה על המקח.

אבל מה שהיה תקף במחצית הראשונה של השבוע שעבר חדל להיות תקף במחצית השנייה. ביום ביקורו של עבדאללה אצל הנשיא נודעו פרטי ההתקפה על העיר ח'אן שייח'ון.

הם רוצים לדבר איתה

הימים הבאים עמדו בסימן שינויים בעלי פונטציאל מפליג בדיפלומטיה האמריקאית. הנשיא שפקפק בצורך בנאט"ו הקל ראש באחדות המעשה והמטרה של המערב, והאיר פנים לפוטין, ניסה השבוע ללכד את המערב נגד רוסיה. הסימנים מעידים שהוא מטה עכשיו אוזן לשר ההגנה שלו וליועץ לביטחון לאומי, שניהם גנרלים בכירים (הראשון בדימוס, השני בשירות פעיל), שניהם נצים הן בענייני המזרח התיכון והן ביחס כלפי רוסיה ותומכים מושבעים בנאט"ו.

אבל ללמדכם מה הפסידה ארה"ב בעיני בעלות בריתה, קבוצת ה-7-G, בפגישתה באיטליה, לא נענתה לקריאה להעניש את רוסיה על התנהגותה בסוריה. האירופאים - איטליה וגרמניה, ובמידה מסוימת אפילו צרפת - חושבים שאין טעם לדחוק את רוסיה אל הפינה. צריך לדבר איתה, לא להעניש אותה.

התמורה שחלה לכאורה בטראמפ לא מצאה לפי שעה הדים באירופה. זה עניין חשוב, מעניין ואולי גם מדאיג. כנראה אין זה מקרה ששלושה מארבעת הטוענים העיקריים לנשיאות צרפת הם פרו-רוסים; ובשמאל הגרמני מתחזקים הקולות לטובת התקרבות אל רוסיה חמישה חודשים לפני הבחירות הכלליות. לפחות במידת מה, ולדימיר פוטין השיג את מבוקשו: פילוג השורות בנאט"ו. אבל עוד חזון למועד.

מה אומר לכם הקול הבא

בינואר 1980, הנשיא ג'ימי קרטר, אשר יצא מגדרו לנסות ולשפר את היחסים עם ברית-המועצות, נאלץ לעשות שינוי של 180 מעלות. הסובייטים עתה זה פלשו לאפגניסטן, כדי להפוך אותה לגרורה סובייטית מלאה ולהשליט עליה את עושי דברם. זו הייתה מהלומה כבדה במיוחד, גם בגלל פתאומיותה, גם מפני שאפגניסטן היא שכנתה של איראן, שיחסיה עם ארה"ב התמוטטו חודשיים קודם.

קרטר גילה באיחור את פרצופה האמיתי של ברית-המועצות, והציע להעניש אותה בחומרה, בעיצומים כלכליים ובבידוד מדיני. הוא גם הורה לסי.איי.אי לסייע למורדים באפגניסטן, שמחלציהם ייצאו יום אחד הטליבאן ובמידה מסוימת גם אל-קאעידה. מרוץ חימוש אמריקאי-סובייטי התחיל, והמלחמה הקרה נכנסה אל מה שהתברר אחר-כך כשלב המכריע שלה.

התוצאות היו עצומות ממדים לכל הנוגעים בדבר. קרטר עצמו שילם את מחיר חולשתו, והובס בבחירות לנשיאות 11 חודשים אחר-כך. ברית-המועצות הסתבכה ללא תקנה באפגניסטן. הסתבכותה, ומרוץ החימוש היקר, מילאו תפקיד חשוב במשבר המערכתי שמוטט אותה 11 שנה אחר-כך.

ההיסטוריה אינה חוזרת, והשוואות הן במקרה הטוב בעלות תוקף מוגבל. רוסיה גם אינה חזקה ורבת השפעה כפי שהייתה ברית-המועצות. אבל יש לה בהחלט היכולת להחמיר משברים ולהחריף מתחים - ונראה שיש לה גם הצורך התקופתי לעשות כן. אין זה מן הנמנע שאנחנו נכנסים אל תחום של אי-ודאויות שלא נראו דוגמתן מאז שנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה, במזרח התיכון, באירופה ובמזרח אסיה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny