המגפה בסקטור הציבורי

הסתכלו בבקשה על הטבלה שצירפנו מדוח הממונה על השכר בשירות הציבורי. הטבלה מציגה רשימת דוברים, סמנכ"לי תקשורת ודומיהם בתאגידים ציבוריים, את שכרם ברוטו בחודש ואת עלות שכרם הכוללת.

השכר יפה, אין חולק על כך. יש אפילו שיגידו מוגזם. ניחא, הרי אפשר להתווכח על כך עד אין קץ. דעתי ברורה: השכר מוגזם, אין שום סיבה לשלם לדוברים או לאנשי תקשורת בארגונים ממשלתיים שכר שעולה על שכרו של ראש הממשלה או נשיא המדינה או שר במדינת ישראל. ארגון ממשלתי הוא ארגון ממשלתי, ואמורים להיות לו גבולות שכר ברורים, והם נפרצו לחלוטין.

אל תבינו אותי לא נכון: לכל ארגון חייב להיות מערך דוברות ומערך תקשורת, כי הרי מי יענה לעיתונאים על שאלות? הבעיה היא, כמו כמו בכל תחום בחיים, היא המידתיות, ואין מידתיות במקרים שלפנינו. אין שום סיבה הגיונית שדובר בית חולים ממשלתי כמו תל-השומר ירוויח קרוב כ-63 אלף שקל בחודש. ממש אין שום סיבה לכך, ומי שסידר את השכר הזה (פרופ' זאב רוטשטיין) פרץ את כל גבולות המידה.

הבעיה היא הרבה יותר רחבה והיא באה לידי ביטוי גם בתאגיד השידור. נוסף על מערך תקשורתי פנימי, חלק מהגופים הממשלתיים שוכרים ייעוץ תקשורתי חיצוני. למה? ככה. כי זה באופנה, כי מדובר בלאו הכי בכסף ציבורי, כי צריך שירותי מיתוג, לובי וכדומה, שדוברות פנימית איננה מסוגלת לעשות.

כך, אפשר לראות שתופעת הייעוץ התקשורתי החיצוני, כמו הייעוץ החיצוני בכלל, הולכת ומתרחבת בסקטור הציבורי ושואבת מאות מיליוני שקלים, אם לא יותר מכך, מדי שנה.

אם תשאלו בכירים בסקטור הציבורי, הם יגידו שכוח העבודה הנוכחי בסקטור הציבורי לא יכול לספק אותם שירותים, ולכן הם מוכרחים לפנות לקבלת עזרה מבחוץ.

אני לא קונה את ההסברים הללו. אמנם יש מקרים שבהם ייעוץ חיצוני נחוץ, הן בסקטורים ציבוריים והן בסקטורים פרטיים, אבל שוב, זה עניין של מידתיות. ברגע שזה הופך למגפה - וזו כבר מגפה - זו שערורייה. משלמים למעשה כפול על שירותים שבלאו הכי אפשר לקבל בתוך הבית.

 דובר וטוב לו