שוברים את הכלים

משבר המשילות בדמוקרטיות המערביות והלא-כל-כך מערביות מקבל השבוע ביטויים דרמטיים.

השבוע נפתח במשאל העם בטורקיה, שהביא אל קיצו ניסיון דמוקרטי בן 67 שנה. טורקיה חוזרת וגולשת עכשיו אל הנשיאות הסמכותנית של עידן אטאטורק-אינונו (הראשון היה מייסד הרפובליקה, ב-1923, וניהל אותה בזרוע נטויה ב-15 השנה הבאות; השני, גנרל בצבאו, ירש אותו במותו, ערב מלחמת העולם השנייה, והחזיק בשלטון במשך 12 שנה).

השבוע נמשך בהודעה הדרמטית על פיזורו הממשמש ובא של הפרלמנט הבריטי, כדי להניח לראשת הממשלה ליהנות מפיגור עצום של האופוזיציה בסקרי דעת קהל. אמנם מפלגתה שלה יזמה לפני שש שנים חוק, שנועד למנוע מניפולציות כאלה, אבל היא טוענת עכשיו שהיא זקוקה למנדט, מפני שבהיעדרו לא תוכל לנהל כהלכה את תהליך הסתלקותה של בריטניה מן האיחוד האירופי.

ולבסוף, בעוד ארבעה ימים ילכו הצרפתים להצביע בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, ומעולם לא היו התוצאות לוטות ביותר ערפל. למה שהצרפתים קוראים "הרפובליקה החמישית" (היו להם גם 3 מלוכות, 2 קיסרויות, ו"מדינה" אחת) ימלאו 60 שנה באוקטובר 2018. גורלה של הרפובליקה הזו מוטל עכשיו על כפות המאזניים.

קצוות רדיקליים פילסו להם דרך אל המרכז, ויש אפילו אפשרות, לפחות אפשרות, שבסיבוב השני והמכריע הצרפתים יתבקשו לבחור בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני. איש לא העלה בדעתו שהנוסחה החוקתית הזו תניב תוצאה כל כך מעוותת. זו תהיה מהפכה באמצעות הקלפי, שוות ערך לבריקדות המפורסמות של פאריס במאה ה-19.

בעין היישומונים המוצפנים

משבר המשילות אמנם מתרכז עכשיו באירופה ובשוליה המיידיים, אבל בשום פנים אינו מסתיים שם. משבר עצום ממדים מתחולל עכשיו בארץ, הטוענת למעמד של הדמוקרטיה הרביעית בגודלה בעולם: ברזיל (גדולות ממנה רק הודו, ארה"ב ואינדונזיה). מאבק על השלטון מתנהל בין האליטות שלה, הקובעות שיאי עולם בשחיתות. אליטה שמאלית מושחתת איבדה את השלטון בקיץ שעבר באקט שחוקתיותו מוטלת בספק; ובשבוע שעבר נודע כי חקירה פלילית על שחיתות מתנהלת נגד חצי מחברי הקבינט הנוכחי.

הברזיליאנים נחלצו רק לפני 30 שנה מ-30 שנה של עריצות צבאית, אבל ממשלותיהם הדמוקרטיות הנבחרות אינן חדלות לשבור את לבם. לפני 24 שנה הם העמידו את עצם הצורה של משטרם למשאל עם, וניתנה להם אפילו האפשרות לחדש את המלוכה, אשר הופלה בהפיכה צבאית 100 שנה קודם. הם החליטו על משטר נשיאותי, ומאז ניתנו להם פעם אחר פעם סיבות טובות להתחרט על בחירתם.

מאמר פרובוקטיבי בעיתון ברזיליאני גדול, "פולייה (Folha) דה סאו פאולו", מאת אינטלקטואל שמאלי-רדיקלי בולט, קרא בשבוע שעבר לביטול הדמוקרטיה היציגה בברזיל, לא פחות, והחלפתה בדמוקרטיה ישירה. מדוע צריך לבקש מן האזרחים להאציל את סמכות ההחלטה לידי פוליטיקאים נכלוליים, המשרתים רק את האינטרס העצמי שלהם? הלוא בעידן היישומונים המוצפנים על טלפונים חכמים אפשר לבקש מ-135 מיליון בעלי זכות בחירה להצביע במישרים על כל הצעת חוק ועל כל עמדה מדינית. מי צריך מליאת פרלמנט?

אפשר בהחלט לבחור רודנים

קשה לדעת באיזו מידה של רצינות צריך להתייחס להצעה הזו. אבל היא משקפת תחושה, שהתהליך הדמוקרטי מיצה את עצמו. אפשר לוותר עליו מעיקרו - זה מה שקרה בפוליטיקה של אמריקה הלטינית פעם אחר פעם מאז התחילה להשתחרר משלטון קולוניאלי, ברבע הראשון של המאה ה-19 - ואפשר לחפש נוסחה חלופית.

נוסחה חלופית היא בדיוק מה שטורקיה ניסתה מ-1950 ואילך, כאשר פנתה ממשטר נשיאותי סמכותני ופטרנליסטי אל משטר פרלמנטרי. לרוע המזל, ראש הממשלה הראשון שנבחר בשיטה החדשה היה חזק מדי בשביל הגנרלים. הם הפילו אותו עשר שנים אחר כך, וליתר ביטחון גם תלו אותו (נמל התעופה של איסטנבול קרוי על שמו, אדנאן מנדרס).

הגנרלים לא אהבו את רוב ראשי הממשלה שירשו אותו וזה את זה. הם חזרו והפילו, ב-1970, ב-1980, ב-1997. עד שבא טאייפ ארדואן, והערים עליהם ועל כל העולם, תחילה במתק שפתיים ובקריצה, ארח כך בכחש וברמייה, ולבסוף בדיכוי פראי. השבוע ניצח ארדואן, אם גם בקושי, במשאל עם שישים קץ לחוקה הדמוקרטית הליברלית יחסית. תחתיה תבוא דמוקרטיה סמכותנית מודרכת, שאפשר לראות בה לאמתו של דבר רודנות נבחרת. זה נשמע כמו דבר והיפוכו, אבל אפשר בהחלט לבחור רודנים.

השיטה של הבריטים

לבריטים יש שיטת ממשל עם תכונות נשיאותיות ברורות. ראש הממשלה בשיטה הזו הוא (לא ציון מגדרי) מקביל אקזקוטיבי של נשיא בארה*ב. הקבינט הבריטי אינו מצביע אלא לעתים רחוקות. ראש הממשלה יכול למנות ולפטר את חבריו בקלות גדולה יותר מזו של נשיא אמריקאי.

ראש הממשלה אינו נעשה ראש הממשלה אלא לאחר שמפלגתו מקבלת רוב בפרלמנט. פירושו של דבר שראש הממשלה שולט בתהליך החקיקה ומכוון אותו. נשיא אמריקאי יכול רק להתקנא במצב העניינים הזה. לנשיאי ארה*ב היה רוב בקונגרס רק 12 מ-50 השנה האחרונות.

לראש הממשלה הבריטי הייתה עד לפני שש שנים עוד סמכות, שעליה יכלו נשיאים אמריקאיים רק לחלום: לפזר את הפרלמנט במחי יד ולערוך בחירות קודם זמנן. זה הקנה לראשי הממשלה את היכולת לעשות מניפולציה בלתי פוסקת של המערכת. כמעט שום פרלמנט לא סיים את חמש שנות כהונתו.

ב-2011 החליט הפרלמנט הבריטי לשים קץ לסמכות הזו. אנחנו נשב חמש שנים - פסק הפרלמנט - או נתפזר אם יימצא רוב של שני שלישים. רוב כזה כמעט לא יעלה על הדעת. הפעם האחרונה שבה מפלגה בריטית כלשהי קיבלה רוב כזה הייתה לפני 86 שנה.

ואף כי החוק הזה יצר נוגדנים למניפולציה, תרזה מיי, ראשת הממשלה השמרנית, החליטה אתמול לקרוא עליו תיגר. היא מקווה שחולשת הדעת של מפלגת העבודה באופוזיציה תביא אותה להצביע לטובת פיזור הפרלמנט, אף כי הסקרים מראים שבחירות חדשות ינחילו למפלגת השלטון ניצחון עצום ממדים. העבודה עשויה לקבל את מספר המושבים הקטן ביותר שלה מאז 1935.

המטרה והאמצעים

הנה כי כן, בסחרחורת הפוליטית של הימים האלה, חוקות, מסורות, חוקים ומכניזמים מועמדים בספק. אלה האמצעים, שבהם תלויה מערכת דמוקרטית לתפקודה. אבל אם אלה האמצעים, מה יהיה על המטרה, או על המטרות? האם משבר המשילות המתואר כאן (רק באופן חלקי, מפני שלא הזכרנו, למשל, את איטליה, או את הונגריה ואת פולין; את ארגנטינה ואת ונצואלה; את דרום אפריקה; את הפיליפינים) מוביל אותנו אל תקופה חדשה ביחסי ממשלות עם אזרחיהן?

לא לכל המשברים המתוארים כאן יש מכנה משותף מובהק. לא הרי בריטניה כהרי טורקיה או ברזיל. אבל אפשר אולי לדבר על ניסיון של פוליטיקאים לקצר דרך, לעגל פינות, לפטור את עצמם מביקורת מאוזנת. הם רוצים לשחק, והם גם רוצים להוסיף ולשנות את הכללים בזמן המשחק.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny