בעיה של ביצוע ושירות

1. הדבר הכי חשוב בדוח החגיגי והפואטי הזה של מבקר המדינה נמצא בתרשים 6, עמוד 48. במשמעותו הרחבה: יש הרבה הרבה כסף - רק לא עושים איתו מה שצריך. התרשים מראה איך נלחמים על תקציבים, איך מסבירים בסיסמאות יפות, גם עצובות וכואבות, את חשיבותן של התוכניות הגדולות, איך מקבלים תקציבים - אבל לא מבצעים. ביחס לניצולי שואה כמו לכל אזרחי המדינה; במשרד הרווחה, שבמקרה התרשים הזה מתייחס אליו - כמו בכל משרדי הממשלה.

שם התרשים: "ביצוע התקציב לשנת 2016 לתגבור שירותי הרווחה לניצולי השואה". סך התקציב המבוקש ל-2016: 40 מיליון שקלים. התקציב שאושר: 27.3 מיליון. הביצוע: 4.3 מיליון שקלים. עשירית מהבקשה.

ומי שחושב שזה כך רק בעניין ניצולי השואה - טועה.

2. פעילות הממשלה עבור ניצולי השואה מרוכזת ברשות לזכויות ניצולי השואה שבמשרד האוצר. אתר הרשות דיווח בינואר 2017 על ביצוע ב-2016 של 4.84 מיליון שקלים. לצדה עוד עשרות עמותות, עם הכנסות קבועות מרשויות מקומיות, ארגונים וממשלות בארץ ובחו"ל ועם תרומות קבועות ומשתנות מהארץ ומחו"ל. ביניהם אשל-ג'וינט, עמך, קרן לרווחה, לתת, הקרן לידידות, ועוד כ-50 כאלה, בגודל כזה ואחר.

כולם, מדברים על צרכים בסיסיים, הומניטריים. נזקקים, מזון, תרופות, תמיכה אישית, משקפיים, טיפולי שיניים, דיור מותאם גיל ומצב, דירות ישנות, סיעוד, חימום, בדידות, נגישות. וכולם מדברים על מחסור בכסף. הכישלון האמיתי והכבד הוא לא כסף. כי כסף יש. יש מקורות עזרה כאלה ואחרים, בעיקר לניצולי השואה. הבעיה היא שקיים אחוז מסוים, יש המעריכים אותו ב-10%-15% מהניצולים, שהם בודדים, חסרי קשר עם בני משפחה, אפשר שהם גם פגועי נפש, ואלה נופלים בין הכיסאות.

המשתייכים לקבוצה זו לא יודעים או לא מסוגלים להגיע - בעצמם או בעזרת קרובים - למקורות הסיוע, לאותם ארגונים שנכונים לספק משקפיים, ארוחה חמה, כסף, עזרה, כיסא גלגלים או שעות סיעוד. הקבוצה הזו לא מגיעה למקורות הסיוע כי מערכות הניהול והרווחה, בממשלה ובשלטון המקומי, חולות במחלה הכללית של ניוון מתקדם במתן שירות לציבור.

3. רשויות מקומיות, ראשי מחלקות רווחה ועובדים סוציאליים מקומיים אמורים להכיר את התושבים. לדעת מי הם. מי זקוק למה. מי נכה ומי בריא, מי זקוק להדרכה, לתמיכה, לאוכל, לשמיכה, שיחה או יצירת קשר. אבל זה לא מתקיים. הרווחה בשלטון המקומי, כמו בממשלה, לא עושה את הנדרש. הנה מה שהמבקר כותב "בשל ניצול מזערי של תקציב שירותי רווחה וחברה ייעודיים לניצולי שואה, נבצר מהם לקבל שירותים שיכלו לשפר את רווחתם".

4. כך קורה שניצולי שואה שלא מסתדרים במציאות קשת-השירות, וכמוהם גם קשישים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר, לא השתלבו בעבודה, לא צברו נכסים משלהם ואין להם בני משפחה מסייעים, שפה, או נגישות, נשארים ללא סיוע - למרות שהציבור מממן סיוע, למרות שהכסף תוקצב ומוכן לשימוש. קיים אתר ייעודי, של ארגון פרטי, "אתר כל זכות", שנותן מידע מלא על כל הזכויות. הבעיה היא שאותו אחוז מסוים שמתקשה להסתדר - לא יכול להגיע גם לזה.

כך נולד לפני כמה שנים, מבצע מיוחד, "פרויקט מיצוי זכויות", ביוזמה וביצוע של הרשות לניצולי שואה באוצר (עמודים 27-28 לדוח). הפרויקט המוביל והחשוב הזה הוצע לכל הרשויות המקומיות ברחבי הארץ, גדולות כקטנות, וההצטרפות אליו היא החלטה של הרשות המקומית, בהנחיית המועצה או ראש/ת הרשות.

כל מועצה ועירייה שהצטרפו לפרויקט זה מקבלות מהרשות רשימה מעודכנת של ניצולי השואה שגרים בשטח הרשות המקומית, ובתוך זה גם מידע מפורט לגבי כל אחד מהם/מהן, מה הזכויות שקיימות לו, מה נוצל והעיקר: מה לא נוצל. כלומר איזה סיוע יכול הקשיש והקשישה ניצולי השואה לקבל עוד מהמדינה. פרויקט כזה, מידע כזה - פותח למעשה דלת אל כל ניצול שואה בארץ באשר הוא, קומוניקטיבי ופחות קומוניקטיבי.

5. פרויקט מיצוי זכויות החל ב-2013. ומה קרה איתו? הנה הבושה בהתגלמותה: "עד מועד סיום הביקורת, התקשרו עם הרשות לזכויות ניצולי השואה רק 50 רשויות מקומיות שתחתן 164 יישובים בהם מתגוררים כ-47% מניצולי השואה ונפגעי התנכלויות...".

הנה הסיפור: בישראל 257 רשויות מקומיות. מתוכן 75 הן ערים, אשר ב-63 מהן רוב התושבים יהודים - כלומר שם אפשר למצוא אחוז גבוה של ניצולי שואה. מתוך 128 מועצות מקומיות, ב-57 יש רוב יהודי, ומתוך 54 מועצות אזוריות, 50 מזוהות כיהודיות. מכל אלה - רק 50 הצטרפו לפרוייקט הזה!

סביר להניח שריכוז גבוה של ניצולי שואה מתגורר בערים הגדולות. בדקנו את ארבע הערים הגדולות - תל אביב, ירושלים, באר שבע וחיפה. הנה מה שמצאנו: בבאר שבע רשומים 9,343 ניצולי שואה והתנכלויות - העיר, בראשות רוביק דנילוביץ, היתה מהמצטרפות הראשונות לפרויקט. גם ירושלים, עם 9,343 ניצולים, בראשות ניר ברקת, הצטרפה.

עיריית חיפה, עם 15,599 ניצולים, בראשות יונה יהב, התחילה את הפרויקט, אבל הפסיקה אותו בשלב כלשהו. ותל אביב, עיר בלי הפסקה, בראשות רון חולדאי, עם 12,072 ניצולים - בכלל לא בסיפור! הם כנראה החליטו שאינם זקוקים לסיוע במידע על תושביהם. האם זה אומר שכל ניצולי השואה בעיר קבלים את הסיוע המקסימלי המגיע להם? אולי כן ואולי לא. רק חולדאי יודע. אם הוא יודע.