שליפות מהקרביים

הפתגם הידוע אומר שגם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. וכך, גם ממשל עתיר קלקולים צדק כשהפציץ בעשרות טילי שיוט את הצבא הסורי, בתגובה על השימוש בנשק כימי נגד אזרחים. אולם מוקדם מדי לבשר על שינוי במדיניות של ממשל דונלד טראמפ, בעיקר מכיוון שמדיניות קוהרנטית, כזו או אחרת, כנראה עדיין אינה קיימת.

האיש שבקמפיין הבחירות שלו חזר והדגיש את הסלוגן "אמריקה תחילה", ושיאמץ מדיניות-חוץ בדלנית, מפגין בחודש האחרון פעלתנות רבה בזירה הבינלאומית, כמו ההפצצה בסוריה והעימות עם המשטר הצפון-קוריאני.

מנהיג המבקש לצמצם את מעורבותה הגלובלית של ארצות-הברית, אינו פועל להגדלת תקציב ההגנה ב-54 מיליארד דולר; ומי שמתיימר להציג "פוליטיקה חדשה" אינו מניח יותר כוח בידיהם של מפקדים צבאיים, בטענה ש"הצבא הופך להיות חזק יותר מתמיד... (כי) אין ברירה אחרת". ועוד, טראמפ, שדיבר בגנות ברית נאט"ו, אמר לאחרונה, כי הברית "כבר אינה מיושנת" והיא משרתת את האינטרס האמריקאי במלחמה בטרור.

גם ביחסו אל השחקנים הגלובליים טראמפ מגלה חוסר עקביות: בקמפיין הבחירות לנשיאות ובשבועות שאחרי בחירתו, הקפיד הנשיא להתייחס לרוסיה כשותפה החשובה ביותר של ארצות-הברית; והמשיך בקו זה גם כאשר קהילת המודיעין שלו הציגה הוכחות למעורבות רוסית חסרת תקדים בבחירות.

פרשנים הסבירו זאת אז, בין היתר, ברצונו של טראמפ לכונן ציר נגדי מול הסינים, שאותם רואה טראמפ כאתגר (אם לא האויב) המרכזי של ארה"ב. אך מוקדם יותר החודש, הפגין טראמפ זוגיות עם הנשיא הסיני שיי ג'ינפיג, בביקורו בארה"ב, בעוד היחסים עם רוסיה עולים על שרטון לאחר התקיפה בסוריה.

שני הנשיאים של שתי המעצמות, פוטין וטראמפ, החלו מחליפים מהלומות פומביות; וטראמפ הודה, ש"כרגע אנחנו לא מסתדרים עם רוסיה, זה אולי שפל של כל הזמנים, שנוצר במשך זמן רב". גם ביחסו לאיראן מפגין טראמפ חוסר עקביות. בקמפיין הבחירות הוא חזר והדגיש כי "הסכם הגרעין הוא הסכם רע", וכי יפעל לבטלו, אך במקביל טען, כי "אסד נלחם בדאע"ש, רוסיה נלחמת בדאע"ש, ואיראן נלחמת בדאע"ש". ואז הנה באה ההפצצה על הסורים, וטרפה שוב את הקלפים.

האם טראמפ אכן שינה את גישתו הבדלנית ואימץ דפוסי התנהלות שמרניים יותר? מפתה לחשוב שכן. הנה, הוא הדיח מ"המועצה לביטחון לאומי" את יועצו הקרוב סטיב בנון, הארכיטקט של קבוצת "אמריקה תחילה", ומי שטען שאין זה תפקידה של ארצות-הברית להגן על העם הסורי מפני אסד. לאחרונה נראה שטראמפ נשען יותר על המדיניות השמרנית של שני הגנרלים לשעבר, שר ההגנה ג'יימס מאטיס והיועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר. שני בכירים שרואים ברוסיה מתחרה מרכזית של ארצות-הברית במערכה הגלובלית, ולכן מתחייבת התנהלות זהירה וחשדנית כלפי רוסיה. נאמנים לדוקטרינה המסורתית, הם מצדדים בהפגנת עוצמה אמריקאית בזירה הבינלאומית. כלומר, להיפך מהפניית העורף הראשונית של טראמפ לעולם.

אולם מוקדם לבשר על אימוץ תפיסה אסטרטגית אמריקאית חדשה, או תפיסה כלשהי בכלל. נכון יותר יהיה לראות את השינויים האחרונים כשינוי נוסף ברצף ארוך של זיגזגים. טרמאפ ממשיך לקבל החלטות בצורה ספונטנית ואמוציונלית, תוך הישענות על בסיס עובדתי דל, השואב בעיקר ממהדורות החדשות של הערוץ השמרני "פוקס ניוז".

טראמפ עצמו העיד, כי את ההחלטה על ההפצצה בסוריה קיבל לאחר שראה את התמונות המזעזעות של הילדים שנפגעו מהנשק הכימי. חודשים קודם לכן, לאחר שראה את התמונה קורעת הלב של הפעוט איילן כורדי, שטבע למוות כאשר משפחתו נמלטה מסוריה, הוא טען שעל ארצות-הברית לקלוט פליטים משיקולים הומניטריים. מה שלא מסתדר עם צעדיו האגרסיביים נגד מהגרים אלו ובתוך ארה"ב.

בזירה הבינלאומית טראמפ נוקט מדיניות תגובתית ולא מדיניות יוזמת - לא אסטרטגיה שמתאימה למעצמה החזקה בעולם. ללא השקפת עולם מגובשת - וכזו נראה שאין עדיין - טראמפ ימשיך לנהל את ארצות-הברית ממשבר למשבר, ותוך שליפות מהמותן או מהקרביים. בתנאים כאלה, ליועציו השמרניים יכול אולי להיות אפקט ממתן, אך השפעה ארוכת-טווח של הממשל יכולה לבוא לידי ביטוי רק במסגרת אסטרטגית רחבה יותר.

מבחינת ישראל, מדובר בבשורות רעות. המזרח-התיכון אינו סובל חוסר יציבות, ומצב עניינים כזה משרת בעיקר את הגורמים הרדיקליים מחוץ ומבית. הניתוח הישראלי את טראמפ סובל מפרובינציאליות, וההנחה ש"טראמפ טוב ליהודים" ולישראל, מוטעית בבסיסה. ולא רק כי תחת רטוריקת הממשל הנוכחי, האנטישמיות חווה שם עדנה שכמוה לא ראתה מאה שנה.

הפרובינציאליות באה לביטוי, במחשבה שבעיני הממשל (ולא רק הנוכחי) המזרח-התיכון הוא ליבת מדיניות החוץ האמריקאית - ולא כך הדבר. מדובר ברכיב אחד, לעתים משמעותי יותר לעתים פחות, במשחק המעצמתי הגלובלי. המחשבה שטראמפ ישכב על הגדר עבור ישראל בכל תנאי ומחיר, היא מופרכת.

לכן יש לנו סיבות לחשוש מהמשבר המתגלע עם צפון-קוריאה. מדובר בשני מנהיגים קפריזיים, מגלומניים וכוחניים, המקבלים החלטות על סמך מידע חלקי ותחושות בטן, שני נשיאים שעומדים בראש מעצמות המחזיקות נשק גרעיני ויכולת בליסטית מתקדמת. לא ברור אם טראמפ מנסה לקדם אסטרטגיה קוהרנטית מול צפון-קוריאה, או שהוא בעיקר מגיב להתגרויות חסרות האחריות של פיונגיאנג.

קיימים מספר תרחישים שבהם כדי לקדם את מהלכיו בזירה זו, טראמפ יקריב אינטרסים בזירות אחרות, כולל במזרח-התיכון. אם הממשל יחשוב שהמערכה שמנהלת ישראל מול ההברחות של נשק וציוד לחיזבאללה דרך סוריה, מסכנת את היחסים האמריקאיים מול רוסיה, הממשל לא יהסס להגביל את ממשלת ישראל. ולא, טראמפ לא יקבל מופעים חתרניים של ראש-ממשלה ישראלי הפונה לנבחרים האמריקאים מאחורי גבו.

■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א