שיחות עם נבטי בן אלפיים

א. בשבוע שעבר ביקרתי לראשונה בפטרה ואני עדיין שרוי תחת הרושם העז שהותירה בי עיר המתים העתיקה והאדירה הזו, הניצבת על מכונה בין ההרים כבר 3,000 שנה פלוס-מינוס. עשר שנים אחרי שנבחרה פטרה לאחד משבעת פלאי תבל החדשים, הכנסתי אותה גם לרשימת פלאי התבל הפרטית שלי. זו לא רשימה אקסקלוסיבית במיוחד: היא כוללת את כל המקומות שהייתי בהם, כי אין מקום שאין בו פלא, אפילו קטנטן. ובכל זאת, פטרה זה משהו אחר.

כבר כמה זמן שאני נהיה יותר ויותר ערבי, בקטע הטוב של הסטריאוטיפ. ניטע יותר ויותר עמוק באדמה של המקום הזה, תהליך של צומוד קוגניטיבי. אני חושב שאני נהיה מזרח תיכוני ילידי, כזה שהתודעה שלו והזיכרון הולכים רחוק ועמוק. עברתי כבר במדבר הזה. אני עתיק כמו האדומים, הכנענים, הפלישתים, הנבטים - הרי כל החבר'ה האלה הסתובבו עם החבר'ה שלנו. נלחמו, עשו עסקים, חיככו אמונות ופולחנים, החליפו טיפים על איפה אפשר למצוא מים. לא משנה לי, ממרחק הזמן, אם לנו היו או לצרינו - יש לי בשבילם פינה חמה בלב. אותה שמש קפחה על ראשם, אותם מי ים ציננו את גופם, עיניהם שזפו את אותו הנוף. שים לידי ויקינגי, אבוריג'יני, אסקימוסי או אינדיאני - מה יש לי לדבר איתם? אבל אם הנבטי שעל פתח מערת קברו אני עומד היום בפטרה יקום לפתע, יהיו לנו מלא מיתוסים וסיפורים משותפים. אולי אפילו יעשו לי פה כבוד: אחרי הכול, מדובר בצאצא של אהרון הכהן שקבור - אולי לא ואולי בכלל לא, אל תתחילו לנג'ס - בהר ממול.

בפטרה, מאמינים הבדואים, היכה משה בסלע. מראים לנו את הנקודה המדויקת שבה זה לא קרה, אבל מה אכפת לי. אתה קולט, אני אומר לנבטי שהרגע קם מן המתים, שזו אחת הסיבות שלא נתנו לו להיכנס לארץ ישראל? בצדק, יענה ידידי הנבטי, סלע לא מכים סתם. זה מרגיז את אלוהי הסלע.

אנחנו עוברים לדבר על האלים הישנים. על דושרא אל השמש הנבטי, אדון ההרים. על קאום, אל הלילה, מדריך השיירות. סמליהם טבועים בסלעים של פטרה עד היום. אני מכבד אותם על זה. תמיד הגדרתי את עצמי כאתיאיסט, אבל לאחרונה הבנתי משהו: אתיאיזם זה למונותיאיסטים. השאלה אם יש או אין אלוהים (אחד) היא שאלה משעממת. אנחנו, הקשורים בטבור התודעה אל העולם העתיק, הפגאני, יודעים שהאקשן האמיתי הוא בעולם מרובה אלים.

אני קורא את התנ"ך - גם אתם יכולים, אגב - והוא מלא באלוהים אחרים. אלוהים עצמו מודה שיש אלוהים אחרים ואם אלוהים לא מונותיאיסט, מה רוצים מהבנאדם? ולכן, כשאומרים "ה' אחד" אני לגמרי זורם, כי יש אחד מכל אחד. לדידי, זה רק מעצים את המאמינים: כל-כך הרבה אלטרנטיבות לבחור מהן, ואתם בחרתם באחד. סחתיין.

אבל בכלל לא על זה רציתי לכתוב. תיאולוגיה בשנקל היא מחולשותיי המרכזיות, סלחו לי. איפה הייתי? בפטרה.

ב. פטרה היא עיר מתים - נקרופוליס. ולא רק קברים חצובים בסלע המדבר: הנבטים שהאמינו בחיים שלאחר המוות חפרו גם אמפיתיאטרון למתים שיחזרו, וחדרי אוכל ושתייה, כל מה שצריך כדי לחיות בעיר. בית קברות ענק ומפעים. הנבטי ההוא מקודם - יותר מאלפיים שנה אחרי מותו, אנשים עדיין עולים לקברו. זה מרשים, לא?

יש לי עניין עם בתי קברות ועם קבורה בכלל. מאחר שעל המוות עצמו אין שום דבר באמת חכם לומר, כל מה שנותר זה הלפני - ועל החיים לא נדבר היום - והאחרי. אשר לי, ככל שהאדם קרוב אליי, כך הקבר שלו אומר לי פחות, ולהיפך. כשאני עומד באזכרות מול קברים של האנשים שהכרתי ואהבתי, הקבר עצמו לא עושה לי כלום - מלבד כמובן הזיכרונות שניעורים. אבל בכל מה שקשור באנשים שלא הכרתי אישית - אני לגמרי מהמשתטחים על קברים. קבר שיזדמן לי, לא אפספסהו. אין כמוני במאולוזאומים - אהבתי במיוחד את זה של הו צ'י מין, מביא האור, העשוי עפר שנאסף מכל פינה של וייטנאם, שזה מאוד נוגע ללב - ואני האחרון להכחיש את העוצמה. בכיתי על קברו של ג'ים מוריסון, זו האמת.

כשהסתובבתי בפטרה, פתאום הבנתי מה מזכירה לי עיר המתים העצומה הזו: כל-כך הרבה ערים אחרות. הכניסה לירושלים, הכניסה לפתח תקווה, הכניסה לראשון - יש כל-כך הרבה מקומות שהדרך אל החיים בהם עוברת דרך המתים. אתה יושב בתוך קופסת פח, מביט אל השוכבים באדמה.

לפני כמה זמן עברנו - עם הילדים בדרך להורים - על פני בית העלמין ירקון. לא זוכר סביב איזה מהמפורסמים הקבורים שם נסבה השיחה, אבל אני זוכר שאמרתי להם משהו כמו: הוא אולי היה תל אביבי לפרק זמן קצר - אבל מעכשיו ועד הנצח הוא פתח תקוואי.

לרוב הערים בישראל, כשחושבים על זה, יש פרבר ושמו נקרופוליס. כ-45 אלף מאיתנו מתים כל שנה - וזו מצוקת דיור לא פשוטה בפני עצמה. מתחת להר המנוחות בירושלים נחפרת בימים אלה עיר קברים עצומה.

ג. טיילתי בעולם וראיתי לא מעט קבורות. ראיתי קבורת שמיים, שבה נשרים מנקרים את הגופה; ראיתי גרסאות שונות של שריפות גופות; ראיתי אנשים נשלחים לנהרות וראיתי אנשים נקברים. אני מאוד אוהב את החיים, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מה שבא אחרי. איך תיקבר, בנאדם?

בישראל זו כמובן בעיה, הרי יש פה מונופול. אבל לאט לאט - מדי לאט - היא נפתרת. אני מקווה שאאריך ימים מספיק כדי לבחור. תמיד נמשכתי ללא קונבנציונלי. חשבתי בכלל לתרום כל מה שאפשר ואת שאר גופי למדע, אבל אני לא כל-כך יודע איזה מאיבריי הפגומים יעניינו מישהו ולמה שהמדע יתעניין בגרוטאה שאשאיר אחריי. יש היום מין קטע כזה שאנשים יכולים לשרוף את הגופה שלהם, לשים את האפר בקפסולה ולשלוח לחלל. גם נשמע טוב. שריפה נשמע מספיק דרמטי וקבורת שמיים זה גם ממש נחמד. לגבי קבורה בארון - נשמע מדכא, לא?

דווקא הקבורה היהודית יש בה משהו. לא מכבר שמעתי את האסטרופיזיקאי והאסטרונום האמריקאי ניל דה-גראס טייסון טוען בזכות הקבורה, והשתכנעתי לגמרי. כל החיים, הוא אמר, אתה ניזון מהאדמה ומהחי, מפיק מהם את האנרגיה הדרושה לחיים. אחרי המוות, יש לך הזדמנות להחזיר: תן לטבע לעשות את שלו, תתמזג מחדש באדמה, תן לכל החיים ליזון ממך כמו שהם נתנו לך (גם אם בכפייה) כל חייך. שמעתי על הסיפור המופלא של שלמה אבני, שנלחם כדי להיקבר בים ולהזין את הדגים (בפודקאסט המצוין "סיפור ישראלי" של יוחאי מיטל - חפשו את זה) והתרשמתי עמוקות.

אשר לי, השתכנעתי. לא שריפה ולא נעליים. תנו להיקבר.

ד. זו בעיה, אני יודע, מצוקת דיור המתים וכל זה. כולנו ניקבר במגירות בבניין קומות. זה עצוב. אבל זה לא חייב להיות ככה. אותי, אם לא קשה לכם, תקברו בערוגה. או בפטרה, ליד החבר הנבטי שלי. ואז, אם תבואו לשם, וכמוני תזמזמו בלי שליטה את הסלע האדום, אקום לתחייה ויהיה לנו המון על מה לדבר.