השחקנית מירב גרובר רוצה לברלין: "נמאס לחיות מהיד לפה"

כשמירב גרובר מגיעה לקצה הפנימי שלה - כשנמאס לה ממאבקי ההישרדות, מחוסר ההכרה בכישרון שלה, ומהקושי להשתלב מחדש בתעשייה אחרי שפרשה לכמה שנים למצפה רמון - היא שואלת את עצמה למה היא לא מגשימה את החלומות שלה ועוברת לברלין. ואם לא ברלין, היא מוכנה גם לטוס לקוסטה ריקה, העיקר הרחק-הרחק מכאן. גלוחת ראש, לבושה בפשטות, מלווה בשני כלבים לכל מקום, היא מודה שפשוט נמאס לה.

"נמאס לי לחיות מהיד לפה", היא אומרת. "נכון, אם לא הייתי עוזבת את הקאמרי, הייתה לי פנסיה ומשכורת, אבל מי שרוצה תרנגולת מטילה, שילמד לשאת את קרקוריה". וקרקוריה של גרובר, עם אישיותה המורכבת, הקשו עליה לפלס את הדרך בחזרה, ולכן היא נאלצת ללקט פרנסה מפה ומשם, ועכשיו היא מגיעה להבימה, אבל לא כשחקנית מהמניין, אלא כאורחת ב"נבגדת" - הצגת יחיד עצמאית שכתבה עדי יפת-פוקס ועוסקת בד"ר תמר ישר, מרצה בכירה לפילוסופיה, המגלה שבעלה זה 26 שנים בוגד בה, ועולמה הבטוח קורס.

"לפני שנה קיבלתי טלפון למצפה רמון ממישהי שהזדהתה כעדי, שהשיגה את הטלפון שלי מחברה משותפת ולא היה לה מושג שאני שחקנית - שזו סיטואציה טובה לאמנות וגרועה לאגו. כשהיא שלחה לי את החומר הייתי סקפטית. היא באה מהקולנוע והיא רואה לפרטי-פרטים אם המסמר עומד ישר או עקום. בדרך כלל זה הפוך".

- הבגידה, כנושא לעסוק בו, עניינה אותך?

"בוודאי. לא היה לי נעים לשאול את עדי מאיפה הוא בא ושיערתי שעם הזמן אבין. כשהכרתי את בעלה הבנתי שזה לא מקרה אישי וכשאזרתי אומץ לשאול, התברר שלא הייתה כאן אחיזה במציאות. היא בתו של עיתונאי להטוטן מילים (זאב יפת), וגם היא כותבת בנשמתה".

- חווית בגידה של גבר?

"בוודאי. את יודעת, הפרידה שלי מגיל פרנק, לא הייתה רק פרידה ממנו אלא מהרעיון של הרמוניה בחיי נישואין. את הפרידה חוויתי כמו תאונת דרכים. הייתי מלכת הרומנטיקה".

- היית בת 40, גיל קצת מבוגר לנאיביות כזאת.

"בהרבה מובנים הייתי ילדה. הפגם הזה מאפשר לי להיות שחקנית, כי כשאתה נהיה ציני, אתה לא יכול להיות כן. כשאתה לועג לחולשות שלך, אתה עולה לבמה עם עייפות החומר".

- ואיך את היום?

"אני מחזיקה כמה מערכות יחסים ונעה ביניהן בקלילות. הייתי בקנאה, בהיסטריה, בכל התופעות המקולקלות. ניסיתי להיות הכי בלנש מ'חשמלית ושמה תשוקה', ולא עוד. זה גיהינום, שורף והופך אותך לאדם קטן. אין לי בעיה לאהוב את מי שטוב אליי, אבל אני לא חושבת שאצליח בזוגיות כי אני יצרית".

"בהצגה הראשונה קיבלתי התקף חרדה"

- הגיבורה של "נבגדת" היא ההיפך ממך.

"היא אני בדיוק לפני הבקיעה שלי. היא מתלבטת, מתרצת, מבינה ומכילה ומנסה בכל קשת הניסיונות לשמור על הקיים".

- ערכי המשפחה חשובים לה.

"אלה מסגרות שקיבלנו כתסריט מוכן מראש. אותי שאלו 'עם מי ארצה להתחתן כשאהיה גדולה?' ואת אחי 'מה תרצה לעשות?'. מי שאוהבת את זה, התפקיד של תרנגולת דוגרת הוא נהדר. ב'נבגדת' היא בודקת את כל האופציות - לשקר, להיפרד, לא מבינה מה בדיוק היא צריכה. אבא שלי היה אומר, אם יש לך שתי אופציות, תבחרי בשלישית. והאופציה הזאת גרמה לה לפעול בצורה יצרית, פואטית ואינטואיטיבית, כפרט ולא כחלק ממנגנון חברתי".

- את מחזיקה את הקהל לבד. מלחיץ, לא?

"בהצגה הראשונה קיבלתי התקף חרדה והייתי צריכה לטפל בו תוך כדי הופעה על במה. הפה היה יבש ולא היו לי מים. מוללתי את הלשון, נשמתי, ניהלתי עם עצמי דיאלוג פנימי, מירבי, מה קורה? בואי נירגע. אין פאוזה. העיניים עליי כל הזמן. זו חוויית-על, פסגה, אוורסט של משחק".

- והנה, את מוצאת את עצמך סוף-סוף בהבימה.

"אבל זו רק המעטפת. עדי השאקלית - ואני מעריצה אותה על זה, כי אני פחות כזאת - השקיעה מהכסף שלה. באותה מידה היא הייתה יכולה להשקיע אותו בטיול מחוף לחוף. והיא לא התפשרה על כלום. דניאל סולומון כתב את המוזיקה, והיא שילמה לי על החזרות ועל ההצגות".

- היא מחזירה את ההשקעה?

"כרגע זו לא המטרה. המטרה היא שההצגה תמשיך לרוץ. הפרינג', לצערי, מטופל בצורה לקויה וככה זה נראה".

- רצית לפתוח תיאטרון במצפה רמון, מה עם זה?

"אם היו עונים לפניות שלי, הייתי יודעת. רציתי להקים קבוצה, תיאטרון, כי יש שם כוחות אמנותיים בקנה מידה בינלאומי. ברומנטיזציה שלי אני רוצה לחשוב שהם לא יכולים כרגע, אבל גם אני לא מאמינה לרומנטיות הזו".

- וכשאת פונה לתיאטראות הגדולים, עם הרקורד המרשים שלך, מה אומרים לך?

"שאין להם כרגע מקום ואין מספיק תפקידים טובים לנשים בגילי. אני צריכה שמישהו מהבכירים יחפוץ ביקרי וכרגע זה לא קורה. אני מרגישה שאוהבים אותי בתעשייה והם מאוד בעדי ושהכול יקרה בזמנו. או שלא. יכול להיות שמהמקום הזה פתאום אגלה שאני כותבת טוב".

- את מנסה?

"כן, אבל אני מרגישה שאני צריכה קהל".

"מקווה שלא אגור באוהל מול העירייה"

- הכסף הגדול, יחסית, בתיאטרון, בא מהיצירה.

"אם היא טובה. אנשים כמוני, שהם רבי כישורים, לא יכולים להיות הכי טובים בכל דבר שהם עושים. משחק אני יודעת לעשות הכי טוב ואני מתגעגעת לסיר הבשר. נפגשתי לא מזמן עם עמרי ניצן. רפי ניב רצה אותי לבאר שבע ובכל פעם זה לא יצא, ואני בחיים לא יבקש שיעיפו מישהו בשבילי".

- אולי את מתקשה לחזור בגלל שיצא לך שם של טרבל מייקרית?

"גם אם יצא לי שם כזה, ארבע השנים האחרונות שינו את התמונה. אני מאמינה שזה לא מה שירתיע את מי שירצה אותי לתפקיד".

- את משחקת בסדרה "בתולות".

"תפקיד קטן. גם בטלוויזיה אני הולכת לאודישנים כמו טאטלע, דבר לא קל. בחלום הרומנטי שלי אנשים מקבלים אותי בראש מורכן, מנקים את הרצפה לכבודי ואומרים במקומי את הטקסט".

- בדיעבד, מצפה רמון היה מהלך נכון לקריירה?

"כמו כל דבר טוב, זה התחיל מזה שחיפשתי עבודה בבוקר והציעו לי עבודה ב'אדמה' של ניר בן גל וליאת דרור במצפה רמון. הגעתי לשם והרגשתי שתל אביב קטנה".

- תל אביב קטנה ליד מצפה רמון?

"יש במצפה רמון קוסמופוליטיות, תיירים, דתיים ברסלבים, אמנים, אנשי צבא, השחורים העבריים, כולם עומדים יחד בתור בסופר, בלי גזענות. ואז שלוש שנים לא יכולתי לעבוד בגלל טיפול פלסטי שנכשל אצל דב קליין, אבל אני לא יכולה להרחיב על זה כי משפט בעניין עדיין מתנהל".

- ממה חייתם, את ובנך?

"מחסכונות ומזונות. גיל היה מאוד נדיב ומתחשב והוא עזר לי לשרוד. עבדתי בפרקי הזמן שבהם הייתה ירידה בנפיחות בפנים וזה לא קרה הרבה. לפני ארבע שנים הילד נכנס לפנימייה בשדה בוקר והתפניתי. התחלתי להרים טלפונים. חשבתי שזה ילך צ'יק צ'ק. קיבלתי הרבה הצעות מהפרינג', שזו הנאה צרופה אבל לא כסף. כרגע אני מתפרנסת מהתיאטרון העברי של גדי צדקה, מ'נבגדת' ומהחלפות פה ושם".

- בהבימה ראו את 'נבגדת'?

"לא ראיתי אף אחד מההנהלה. לא חשבתי שאצטרך לדבר בראיון על פרנסה, אבל הקפיטליזם הגיע לתיאטרון. מעולם לא היו אמנים טובים שלא היה להם ספונסר. הורידו לכולנו את הראש. בגלל זה אני רוצה ברלין. הילד איתי. כשהוא חזר מטיול בר מצווה עם אבא שלו מברלין, היינו על הרכבת לבאר שבע והוא אמר לי, 'אני לא אגור פה'. אין לי דירה, אין לי רכב, פנסיה, חסכונות וגם כשהיה לי כסף הוא נזל מבין האצבעות".

- מה יהיה?

"יש לי התקפי חרדה לגבי העתיד. אני מקווה שלא אגור באוהל מול העירייה, אבל אולי בגלל שאני בכזה צומת יכול להיות שדברים פתאום ייכנסו לתוך הוואקום הזה. אני מקווה".