על חבל דק

1. ה-30 במארס, יום חמישי. שר האוצר משה כחלון מכנס מסיבת עיתונאים בניסיון קלוש להציג את עצמו כמנצח סביב משבר תאגיד השידור הציבורי. העצבנות שלו מצליחה להאפיל על החיוך הכחלוני המפורסם והוא יוצא מהחדר בלי לענות על שאלה אחת. בתקשורת הוא נתפס כמי שנחבט מכל עבר, אבל כחלון ידע כבר באותו יום שהוא עומד לחזור אל אותו חדר ממש כעבור שבועיים וחצי, הפעם באמת לבוש בגדי חג.

איש לא ידע על כך מלבד קומץ אנשיו הקרובים. הרעיון החל להתגבש בשיא משבר התאגיד, כשהיה ברור שנתניהו חופר לו בור עמוק בלי הרבה יכולת לתמרן. הוא נכנס אליו עם עיניים פקוחות, אבל עם סולם דמיוני שיישלף רק בהמשך. ככה, בין ארוחות חג וטיולים משפחתיים בחיק הטבע, התבקשו פקידי האוצר לייצר "סל הטבות" למעמד הביניים, בדגש על משפחות צעירות. עד לאותו רגע היו משוכנעים שם במשרד שהכיוון הוא הפחתה נוספת במס ההכנסה ובמס החברות. זו הייתה הרוח שנשבה מלשכת השר, גם מלשכתו של ראש הממשלה.

על מסיבת העיתונאים שהתקיימה ביום שלישי האחרון שמעו בכירי האוצר רק שעות ספורות לפני האירוע. אפילו הסרטון שהוצג שם הדהים את כולם: כחלון בתפקיד הקריין, ילדים קטנים מתרוצצים כשברקע ספיידרמן והלו קיטי, והסלוגן "נטו משפחה" בצבעי תכלת של "כולנו", שבאורח פלא מזכיר את "נטו בשבילך" שעיטר את קמפיין הבחירות ב-2015. חוץ מפתק עם האותיות של המפלגה בקלפי, היה שם הכל.

לנתניהו לא היה מושג. באותו בוקר הוא נחת עם המסוק בדימונה כדי להשתתף בחגיגות המימונה ולספר לאורחים איך נראית ההתפתחות של הנגב ממעוף הציפור (מה שמסביר קצת למה הוא רואה מחלפים בזמן שאנחנו רואים פקקים). הוא אפילו דיבר על כלכלה והתיימר להסביר איך הצליח איפה שבן גוריון נכשל ("הוא מימש את החזון שלו באופן אישי כשעבר לגור בשדה בוקר, אבל הקדמה לא באה אחריו... הסוד הוא לשלב בין תשתית ממשלתית ליוזמה פרטית, ועכשיו הקדמה דוהרת אל הנגב").

בזמן שנתניהו העביר שיעור בהיסטוריה של הכלכלה, כחלון דיבר עם הישראלים על העתיד הקרוב של הכיס שלהם. נטו בשבילם. יושב לו ראש ממשלה וטועם מופלטות, בלי לשכוח להודות לשרה מירי רגב וליו"ר הקואליציה דוד ביטן שליוו אותו בביקור, ובאותה שעה שר האוצר שלו עושה חזרות אחרונות לקראת הצגת התוכנית שתפתח את כל מהדורות החדשות, בעלות של 8 מיליארד שקל - ואין לו טיפת מושג. איך אמרו לא מזמן מקורביו על פרשת המתנות? נתניהו לא ידע. הוא לא ידע.

כחלון הלך פה על חבל דק. אפילו יאיר לפיד, בשיא העימות מול נתניהו, לא דמיין להציג תוכנית שלמה בלעדיו. גם לא בסיפור של "מע"מ אפס" המפורסם. נתניהו התעקש להראות לכחלון מי הבוס בענייני תקשורת, אז כחלון החזיר לו בענייני הכלכלה. הבעיה היא שבדרך הוא מציב סימן שאלה גדול על עבודת הממשלה בכל מה שקשור לגיבוש מדיניות תקציבית, חודשים ספורים אחרי שנסגר תקציב דו שנתי שעבר את מסלול המכשולים של הכנסת.

הפחתת מסים, אף שהיא מנוגדת לעמדת בנק ישראל שסבר בצדק כי ברמת המיסוי הנוכחית אפשר ורצוי לשפר ולסבסד שירותים חברתיים, מאפשרת בעיקר להדוף את עדר השרים שלוטשים עיניים אל "הרזרבות". מה שקרה פה די פשוט: שר האוצר אמר לכולם "לא", כדי להיות חתום בלעדית על חלוקת הכסף. נטו כחלון.

2. היה מרשים לראות את המהירות שבה יאיר לפיד שיבח השבוע את תוכניתו של כחלון, תוך הבטחה שאם הליכוד ינסה להכשיל אותה, המפלגה שלו תצביע בעדה מהאופוזיציה.

תזכורת קצרה: אחד הצעדים הראשונים של לפיד כשר אוצר בשנת 2013 היה דווקא ביטול החלטת הממשלה שאימצה את אחת ההמלצות החשובות והדרמטיות של ועדת טרכטנברג: סבסוד מלא ומוחלט של הצהרונים בכל רחבי הארץ בלי יוצא מן הכלל. זה אמור היה להיות הדבר הקרוב ביותר ליום לימודים ארוך, רק ללא המסגרת הפורמלית (והיקרה יותר) של משרד החינוך.

נכון, לפיד ירש גירעון של מיליארדים, אבל הוא זה ששאל "איפה הכסף" והתיימר לעשות דברים אחרת רגע אחרי שכתב על "אחיי העבדים" בימים העליזים של המחאה החברתית. גם כשהקופה התמלאה, הוא לא חשב אפילו לאמץ מחדש את ההחלטה ההיא. הצעד של כחלון רחוק מסבסוד מלא, אבל לפחות הוא בכיוון. אם לפיד ממש רוצה לפרגן, שיעשה את זה עד הסוף ויקרא לריקי כהן מחדרה להצביע כולנו. הנה הכסף.

אם החיבוק שמעניק לפיד לכחלון מביך, חכו שתשמעו על המחמאות שהרעיף עליו מי שאמור להוביל את האופוזיציה, יצחק (בוז'י) הרצוג: "לפעמים מותר וצריך להגיד מילה טובה. שר האוצר עשה היום את מה שצריך היה לעשות כבר מזמן. התוכנית לחיזוק מעמד הביניים היא דבר טוב, חשוב ומבורך. עכשיו צריך להחליף את ביבי".

נכון, להגיד מילה טובה זה חשוב, אבל המחנה הציוני הוא שיזם קמפיין נגד הפחתה נוספת במסים ובעד הגדלת השירותים, כולל סבסוד מלא של הצהרונים. הקמפיין הזה עלה למפלגה מאות אלפי שקלים - המינימום היה להזכיר את זה במילה וחצי. "אני שמח שכחלון אימץ לפחות חלק מהצעדים שעליהם דיברנו כל הזמן", או משהו בסגנון.

רק בחלוף שעתיים מתגובתו של הרצוג, שיגרו חברי הסיעה שלו הודעה שדיברה על הצורך לאמץ מדיניות סדורה והעידה במידת מה על התעשתות. "להחליף את ביבי", כלשונו של הרצוג, זה לא מדיניות סדורה - זו בעיקר אובססיה.

לשכפל את הפרופסור

בימים האחרונים קיבלו מטופליו ועמיתיו של פרופ' זיו גיל, מנהל מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר בבית החולים רמב"ם, את הדוח השנתי הרביעי במספר לסיכום פעילות המחלקה בשנת 2016. מדובר בדוח יוצא דופן, רווי גרפים ומספרים, החל ממדד הנצילות של חדרי הניתוח, דרך זמני ההמתנה במרפאה ועד לשביעות רצון המאושפזים. שילוב נדיר של שקיפות ויעילות שאין כדוגמתן באף מחלקה, לא ברמב"ם ולא בשום בית חולים אחר בארץ.

הדוח הזה, במידה רבה, מבטא גם את הכישלון של כחלון בתחום הבריאות. הוא מדגים את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון ברעיון ששר האוצר בכבודו ובעצמו ביקש ליישם כבר לפני שנה, אבל נכנע בלי טיפת מאבק ללחצים של ההסתדרות הרפואית ושל שר הבריאות יעקב ליצמן.

הרעיון היה פשוט לכאורה: לשכפל את המודל של פרופ' גיל ולקבוע שכל מנהלי המחלקות, ללא יוצא מן הכלל, יהיו "פול-טיימרים" כמוהו, שמקדישים את כל זמנם ומרצם לרפואה הציבורית ללא אפשרות לעסוק בפרקטיקה פרטית. הכל בתמורה לשכר הוגן, אפילו הרבה יותר מהוגן, בדומה לזה של גיל (שכרו הכולל עומד על כ-100 אלף שקל בחודש).

כחלון סיפר השבוע שהוא לא מפחד מבעלי אינטרס שמפעילים צבא של טוקבקיסטים, אבל בפועל הוא העדיף להציג תוכנית נוחה שכוללת בין היתר ביטול של מס הקנייה לטלפונים ניידים. זה נחמד, זה נעים בכיס, אבל זה לא אמיץ, בטח לא חיוני ודרמטי כמו מהפכת הבריאות שאפשר היה להוביל, גם אם קצת יותר קשה לשווק אותה בתוכניות הבוקר של הטלוויזיה.