"ירושלים יכולה להוכיח שעיר יכולה לברוא את עצמה מחדש"

בשנים האחרונות נקטה עיריית ירושלים שורה של צעדים לחיזוק מרכז העיר. בין היתר נפתח קניון ממילא, שקושר את מרכז העיר הוותיק והעיר העתיקה, ורחוב יפו שוקם והפך למדרחוב.

לאחרונה אושר גם המבנה החדש של בית הספר בצלאל בשוליים המזרחיים של מגרש הרוסים. מדובר בשטח בגודל של כ-10 דונם ובמבנה בגודל של כ-45 אלף מ"ר (כמעט כמו מוזיאון ת"א). עלותו של הבניין החדש מוערכת ב-100 מיליון דולר, והמימון יגיע ממכירת מבנה בצלאל הקיים בהר הצופים, ממימון של המועצה להשכלה גבוהה ומתרומות. פרט לתרומה האורבנית המיוחלת הוא מביא איתו גם בשורה אדריכלית.

האדריכל אריה קוץ הוא השותף הישראלי בתכנון המבנה, ביחד עם משרד האדריכלים היפני SANAA. קוץ הוא בוגר הטכניון ובתחילת שנות ה-80 למד לתואר שני ביפן. בארץ עבד במשרד יסקי ושות', בנה כמה פרויקטים והיה שותף של אדריכל הנוף פול פרידברג בתכנון פארק פרס בחולון, של Pei, Cobb, Freed & Partners לתכנון בניין הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב. בשנה שעברה זכה קוץ בפרס עיטור הקיסר של יפן.

בראיון ל"גלובס" הוא מספר על בניין בצלאל העתיד להיבנות ועל שיתוף הפעולה עם חו"ל.

- מה מיוחד באדריכלות של המבנה?

"הבניין הוא סט של טרסות מדורגות ממזרח למערב, ממורד המדרון למעלה. זה יוצר את התחושה של שכבות אופקיות מדורגות ומתאים את המבנה לטופוגרפיה. בניין פרום קצוות. אין לו קירות. הוא פתוח מאוד ויזואלית. החלל בונה את הצורה, אוסף של מרחבים פורץ ונפתח ומגדיר יחסי פנים וחוץ ברמה חדשנית.

"אנחנו יותר מדי זמן שבויים בפרדיגמה העות'מנית של בניינים שהם קופסאות עם מעטפת עבה וחורים קטנים. צריך לזכור שלירושלים היו גם פרדיגמות אחרות. התגובה שלנו לחובת הבנייה באבן הירושלמית תבוא בגרעינים שיחופו באבן וגם הבטון החשוף יהיה בגוון של אבן. לבד מזה, כל הקירות יהיו זכוכית. זה אומר שכל המבנה, כולל הפנים, הוא חלק מהמרחב הציבורי".

- כל המחלקות של בצלאל יתרכזו בבניין אחד? איך זה הולך לעבוד?

"כל פקולטה יושבת על פלטה משלה, כל הפלטות מייצרות יחסים במרחב. יש חורים אנכיים שחושפים מבטים אינטרדיסציפלינריים. יש כאן משהו שעונה על החזון של בצלאל שרצו לנצל את המעבר לבניין אחד כדי לדבר על מערכות היחסים בין תחומי הלימוד השונים".

- מה תהיה תרומת המבנה למרקם העירוני?

"התרומה של מעבר האקדמיה לאמנות ועיצוב למרכז העיר עצומה: אנחנו מדברים על מגרש ריק בגודל של 10 דונם במקום הכי מרכזי בירושלים, שכן של העירייה, ליד רחוב יפו, בנגישות לרכבת הקלה. זה דבר יקר מציאות. מכניסים מוסד אקדמי עם 2,500 סטודנטים וסגל, עם פעילות שיש לה נוכחות ציבורית, ביקורים וכנסים ותערוכות וסטודנטים שיחפשו מקום לגור... ירושלים יכולה להוכיח את התזה שעיר, בניגוד לגופים ביולוגיים, יכולה לברוא את עצמה מחדש".

- איך הגעת לפרויקט?

"התוכנית הראשונה של בצלאל, שערכו צמד אדריכלים טורקי-גרמני, עלתה על שרטון והחוויה היתה טראומטית. בבצלאל רצו תהליך אחר ולכן הם פנו ל-16 משרדים. הבחירה היתה על בסיס רזומה. אנחנו היינו בין המשרדים המקומיים. את האדריכלית קזויו סג'ימה אני מכיר עוד מימי שהותי בטוקיו, אירחתי אותם כשביקרו בארץ בשנת 2011. כשגיליתי שהם ברשימת המשרדים מחו"ל, הצעתי להם שיתוף פעולה".

- למה אתה חושב שבחרו דווקא בהצעה שלכם?

"למרות שהשלב הראשון היה ראיון, הם החליטו להביא מיפן מודל. הם הציגו בפני הוועדה שלוש גישות שונות מאוד זו מזו. הם הדגישו שהם לא מביאים רעיון, אלא שיטת חשיבה. פורסים ספקטרום רחב של אפשרויות, קשת של אופציות. אני חושב שזה נתן תחושה טובה ויצר, כבר בשלב הזה, דיאלוג תיכנוני".

- מה מיוחד לדעתך במשרד האדריכלים SANAA?

"הנכס הכי גדול שלהם זה רגישות לקונטקסט, למקום, לעיר, לאנשים. רמת הקשב שלהם, הפתיחות והנכונות להפנים ולהגיב, היא מדהימה. מאוד שונה ממה שאני רואה אצל סטאר-טקיסטים אחרים. בבנק הבינלאומי הביא איתו האדריכל האמריקאי מודל קטן של המגדל, הלקוח התאהב וזה הבניין. ב-SANAA לא עובדים ככה. הם לא באו עם רעיון, אלא עם שיטת עבודה".

- מי היו השותפים שלכם, כאן בארץ?

"בבצלאל יש ועדת בנייה המורכבת מההנהלה הראשית, ראשי המחלקות, מתכננת המחוז, נציגים מעיריית ירושלים וגם ראש העיר. כולם היו חלק ממעגלי ההתייעצות. חשוב לי להבהיר שהעיצוב היה כולו טוקיו, אנחנו היינו גורם מתאם ומתווך, מספק מידע ומגיב".