התקציבים עולים, ההישגים - לא

בדיווח על ההוצאה הציבורית על חינוך, בנק ישראל אומר את האמת, אבל לא את כל האמת. בכך הוא מטעה את הציבור. חובת הבנק להיות מהימן ונאמן, ולא לקדם אג'נדה פוליטית.

עם הופעת "דוח בנק ישראל" לשנת 2016, על החינוך בארץ, נמסר בעיתונות: "השוואת ההוצאה הממוצעת לתלמיד במונחי שווי כוח הקנייה, מראה כי בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בכל דרגי החינוך, נמוכה מן הממוצע במדינות החברות ב- OECD". אולם במוצר עתיר עבודה כמו חינוך, ההשוואה צריכה להתחשב בהכנסה הממוצעת בישראל לעומת ה-OECD.

לדוגמה, נניח שבישראל יש אותו מספר מורים לתלמיד כמו ב-OECD שמקבלים את ההכנסה הממוצעת, וההכנסה הממוצעת לנפש בישראל נמוכה ב-20% מאשר ב-OECD. אזי, גם ההוצאה לתלמיד בישראל נמוכה ב-20% מאשר ב-OECD, אבל התלמידים מקבלים בדיוק אותם שירותי חינוך. כמובן, יש הוצאות אחרות וההשוואה צריכה להיות מעמיקה יותר. אבל להשוואה שפרסם בנק ישראל (שווי כוח קנייה) אין משמעות.

הדוח אומר (עמוד 147): "ב-2013 ... ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל (יסודי עד על-תיכוני) הגיעה רק ל-%75 מההוצאה ב- OECD". מחצית מההפרש בהוצאות מוסבר על-ידי ההפרש בהכנסה לנפש.

הפרסום Education at a glance (בקיצור (EG) של ה-OECD, מכיל השוואה מושכלת של ההוצאה לתלמיד ביחס להכנסה הממוצעת לנפש. בחינוך היסודי, בנק ישראל אומר שישראל מוציאה 82% מממוצע ה-OECD. אך ב-EG המספר הוא 95%. בחינוך התיכוני, בנק ישראל אומר שישראל מוציאה 59%, וה-EG אומר 68%. כלומר, בחינוך היסודי ישראל דומה למדינות ה-OECD בהוצאה לתלמיד ביחס להכנסה. בנק ישראל עצמו אמר זאת מפורשות בדוח משנת 2015, שכעת הוא מתעלם ממנו.

בחינוך התיכוני, ישראל מפגרת בכשליש אחרי ה-OECD. הנתונים ל-2013 אינם משקפים את מלוא הגידול בתקציב החינוך העל-יסודי בתוכנית "עוז לתמורה", שהוחל בה בשנת-הלימודים 2011-2012, ואשר מיושמת בהדרגה. כמובן, איננו יודעים מה קרה במדינות אחרות מאז.

אגב, בגילאי 4 ו-5, שיעור הלומדים בישראל מתוך אוכלוסיית הילדים, גדול יותר מאשר במדינות ה-OECD. נציין, כי חינוך בגיל הזה חשוב לקידום שוויון ההזדמנויות, והיה חשוב שהממשלה תתמוך יותר בשכבת הגיל הזאת מאשר היא עושה עתה.

גם אשתקד, בנק ישראל הציג נתונים דומים - ולדעתי מטעים. בשנה שעברה כתבתי ב"גלובס" (2.8.2016), שיש צורך להציג את ההוצאה לחינוך ביחס להכנסה לנפש; וד"ר איל ארגוב מבנק ישראל השיב ("גלובס", 7.8.2016): "אין זה ברור שמדינה שמודל הצמיחה שלה מבוסס על הון אנושי איכותי, וששואפת להתקדם במדרג התוצר לנפש והפריון, צריכה להשקיע בחינוך בהתאם לתוצר לנפש הנוכחי שלה, ולא בהתאם לתוצר לנפש שאליו היא שואפת".

זו המלצה להגדיל את מספר עובדי ההוראה לתלמיד בישראל, כדי להגיע להישגים שבמדינות אחרות מגיעים אליהם עם פחות עובדי הוראה. אם כי כאן עולה השאלה - האם זו הדרך הנכונה לשפר את מערכת החינוך? אולי צריך לבדוק מדוע מערכת החינוך היסודי בישראל, שמתוקצבת כמו במדינות ה-OECD, מגיעה להישגים נחותים מאשר במדינות אלה? האומנם הכול זה עניין של כסף?

מספר התלמידים למורה בחינוך היסודי בישראל, זהה לזה שב-OECD; ובחינוך התיכוני מספר התלמידים למורה בישראל אף נמוך בכ-10% מאשר ב-OECD. אולם מספר התלמידים לכיתה בישראל גדול יותר מאשר במדינות ה-OECD. הסבר אחד להבדלים בהישגים הוא ניהול בלתי יעיל. ד"ר ארגוב הסביר: "מספר השעות הגדול שהתלמידים בישראל לומדים... דורש יותר מורים".

נכון, בישראל מספר שעות לימודי החובה בחינוך היסודי ובתיכוני הנמוך, גבוה בהרבה מאשר הממוצע באירופה. אך אם בישראל לומדים יותר שעות (אפילו יותר שעות במתימטיקה ובמדעים), מדוע ההישגים נמוכים יותר? האם לישראלים אינטליגנציה נחותה? או שמא משהו לקוי במערכת החינוך? האם עוד כסף יפתור הכול? ואגב, ההפרש בגודל הכיתות עולה על ההפרש במספר השעות. להבנת הבעיה דרוש הסבר נוסף.

זה כמובן קצה הקרחון, ונושא החינוך בכללו מצריך מחקר מעמיק, אך בנק ישראל מספק נתונים שאינם שלמים ומסתפק בדרישה לעוד תקציבים.