הכול דיבורים: בשורת הפודקאסטים מגיעה לישראל

כשרן לוי התארח לפני שלוש שנים באולפן של לונדון וקירשנבאום, הוא נשאל בין היתר, מה זה הדבר החדש הזה "פודקאסט" ומה היקף התופעה. ל"מה זה" נגיע עוד מעט, אבל לוי, מהנדס, סופר וידען שהקים את הפודקאסט שלו "עושים היסטוריה" כתחביב אי-שם ב-2007, העריך אז שמספר הפודקאסטים בעברית מסתכם בעשרות בודדות לכל היותר. שלוש שנים חלפו מאז, ו"בשנה וחצי האחרונות יש התפוצצות אדירה של הפודקאסטים בישראל", הוא אומר. "כיום יש כ-60 פודקאסטים פעילים בעברית, והענף בתהליך גדילה אדיר ומהיר. תאגיד השידור הוציא בבת אחת עשרה פודקאסטים (שכבר עלו לאוויר, למרות הסחבת סביב שידורי התאגיד), כל אנשי הרדיו הממוסד עושים פודקאסטים, ויש כמובן פודקאסטים עצמאיים בנושאים שונים. סוף-סוף, חיכיתי לזה הרבה זמן".

- אתה יודע מה השאלה הבאה. יש בזה כסף?

"אני מהמר על זה את כל הקופה. התפטרתי מהעבודה שלי כמהנדס בשנת 2013 וחברתי למי שהוא השותף שלי היום, דני טימור. הוא מגיע מעולם השיווק, הכספים והעסקים, והכיר את 'עושים היסטוריה' כמאזין. יחד הקמנו חברה שנקראת פודקאסט ישראל מדיה. גייסנו כספים ויש לנו משקיעים, ביניהם גם יובל רכבי (יזם הייטק ומהמשקיעים הראשונים בצ'ק פוינט). ההתנהלות שלנו היא כמו של חברת סטארט-אפ טיפוסית. אולי לא במקרה, כי שנינו מגיעים מעולם ההייטק. היום החברה מעסיקה ארבעה אנשים במשרה מלאה, אותנו ועוד שני עובדים".

לטימור וללוי, שמתגורר בעתלית ונוסע מדי בוקר לאולפני הפודקאסטים שהוא מנהל במשרד ברמת גן, יש כיום ברשת שבעה פודקאסטים בעברית ושניים באנגלית. "מה שהתחיל כתחביב קטן שאני עושה בלילות, הפך לעסק של מפרסמים ושיתופי-פעולה עם גופים", הוא מספר. "אני ניגש למכרזים של החינוכית והתאגיד, ואנחנו מקיימים פעילות בארצות-הברית. זה כמו המצב של הבלוגים לפני עשרים שנה. בהתחלה זה היה זן מוזר, לאט-לאט גילו את זה ובעוד שלוש-ארבע שנים יהיו מאות פודקאסטים ותהיה תחרות עזה מאוד.

"כל שבוע אני מקבל פניות לגבי הקמת פודקאסטים. אני עוזר בכיף ומייעץ למי שאני יכול, אבל רוב האנשים מתייאשים כי זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה. זה מרתון. אתה לא מצליח להתרומם עם פודקאסטים בפחות משנה של עבודה, אבל מי ששורד מקבל הרבה סיפוק. אם יש לכם משהו מעניין לספר לעולם, אבל אין לכם את הטירוף הזה של לעבוד אל תוך הלילה, מוטב שתתחילו עם בלוג".

"כשאנשים מתחילים לעבוד על פודקאסט, הם מתרכזים בדברים הלא נכונים", אומר ליאור פרנקל, יזם וסופר, בעל הפודקאסט "פופקורן" שעוסק ב"קריירה בעולם החדש", כהגדרתו. "הם עסוקים בשאלות כמו מה המיקרופון שצריך להשתמש בו, איזה מיקסר יעשה עבודה טובה ואיך לערוך את המוזיקה. אבל הפודקאסטים הכי טובים התחילו מהקלטות של ראיונות בסקייפ עם סאונד בינוני ועריכה לא איכותית. החלק הכי קשה בפודקאסט זאת ההתמדה והיא הדרך היחידה לגרום לאנשים להתאהב בפודקאסט שלך. רוב האנשים שמתחילים להקליט פודקאסט לא יעברו את פרק שבע".

- איך התגלגלת לזה?

"אני שומע פודקאסטים כבר עשור, אני מת על זה, וזה נהיה חלק מהיום שלי. הייתי בטוח כל הזמן שזה ימות בגלל שהגיעו פייסבוק-לייב ויוטיוב, אבל חשבתי שזה ימות מהסיבות הלא נכונות, כי זה בסך-הכול אודיו ומה חדשני בו, לעומת וידיאו, אבל טעיתי. הסיבה שזה מצליח ושזה ימשיך להצליח היא שאנחנו, הציבור, רוצים להיות יותר פרודוקטיביים. אנחנו מבינים שבעולם החדש אנחנו צריכים ללמד את עצמנו דברים חדשים.

"זה גורם לכך שאני כבר לא רוצה לשמוע שני דבילים מדברים ברדיו, ומעדיף לשמוע מישהו חכם שמדבר על משהו שמעניין אותי, ופודקאסטים זאת דרך לימוד מדהימה. הם מזינים את הסקרנות שלי, מלמדים אותי על עסקים, עוזרים לי לחשוב על רעיונות ולהיות יצירתי, לחשוב אחרת על זוגיות, על חברים. זה לימודים, אבל בקטע כיפי, לא מעיק. הפודקאסט עוזר להגיע לקהל ולספק לו ערך. כשאני עושה פרק בפודקאסט, אני מוסיף לעולם שיעור על עסקים וקריירה".

- וברקע אתה מקדם את התוצרים שלך? למשל, את הספר שהוצאת, "אני רוצה הכול".

"אולי אספר מדי פעם שהוצאתי ספר חדש ובעקיפין אני יכול גם להעלות את המכירות שלו, אבל זה מרגיש יותר אורגני כי זה באמת אורגני. אם הייתי מגזים, הקהל היה שם לב. במונחים של שיווק, להשיג שעה או שעה וחצי מהזמן של מישהו זה מטורף. זאת תשומת לב שאין לה מקבילה, אולי הדבר הכי קרוב לזה זה בינג' של סדרות, אבל בזה HBO משקיעים מיליונים כדי שנהיה דבוקים שמונה שעות למסך. אני משקיע כמעט כלום, פרט לזמן שלי".

- כל אחד יכול להרים פודקאסט?

"אפשר לקנות ציוד מאוד זול: מיקרופון, אוזניות ומחשב. יש תוכנת עריכה חינמית בשם Audacity, יש תוכנות אחרות שעולות קצת כסף. עקומת הלימוד לא מטורפת, אתה יכול לעשות הכול בעצמך, זה גם אחד הגורמים שגרמו לזה להיות נפוץ".

ולוי נחרץ אף יותר: "יש לפודקאסטים היתכנות כלכלית מהסיבה שאין היתכנות כלכלית לרדיו FM. אין היגיון כלכלי בעולם של אינטרנט להיכנס ל-FM דרך אנטנות. רק כדי להישאר באוויר צריך להשקיע מיליוני דולרים. ואני, מה בסך-הכול אני עושה? יש לי לפטופ ומיקרופון - וזהו, זה כל מה שאני צריך. איזה ערוץ בכלל מסוגל להתחרות בי מבחינת עלות? אף אחד".

אמריקה כבר מכורה

המילה פודקאסט הופיעה לראשונה ב-2004. שנה לאחר מכן היא נבחרה למילת השנה על-ידי המילון האנגלי של אוקספורד, ואף שהפודקאסט הראשון בעברית "ברכה גולשת" מאת העיתונאית והמוזיקאית עדי עליה, הופיע כבר ב-2004, רק בימים אלה נדמה כי הפודקאסטים מבשילים דיים על מנת לבקוע מחיק הברנז'ה המצומצמת של מאמצי הטכנולוגיות המוקדמים, אל חיק המיינסטרים גם בישראל. בארצות-הברית, לשם השוואה, זה קרה זה מכבר ומדובר שם כיום בתופעה תרבותיתחוצה מגזרים וגבולות. על-פי נתוני חברת המחקר אדיסון, לא פחות מ-21% מאוכלוסיית ארצות-הברית מאזינה לפודקאסטים.

אלה כוללים פודקאסטים שהפכו לקאלט, כאלה שעשו את המנחים שלהם לכוכבים ואף פודקאסט ליוצרי פודקאסטים שמציע שירותי ייעוץ והקמה וגובה על כך תשלום דוגמת Podcasters Paradise. משום שהפודקאסט בא בפורמט של אודיו בלבד, הטכנולוגיה, כמו גם ההעלאה לרשת, היא פשוטה למדי. האזנה מתאפשרת באתרים ייעודיים כמו סאונד-קלאוד או אייטיונס או כשהם מוטמעים באתר או בבלוג. אפליקציות ייעודיות לפודקאסטים כמו Podcast Addict ו-Stitcher מאפשרות נוטיפקציות של פרקים חדשים במובייל להאזנה זמינה.

אבל האם מה שעובד בארצות-הברית, וכולל מודלים עסקיים, נגיסה בתקציבי פרסום ופולו-אפ על-ידי מערכות התקשורת הנחשבות ביותר, יכול לעבוד גם בשוק התקשורת הישראלי המצומק הנשען על שוק פרסום מצומק עוד פחות? רק בשביל לסבר את האוזן, על-פי נתוני הביזנס אינסיידר ל-2015, תוכנית שבועית עם 100 אלף הורדות לפרק עם פרסום סטנדרטי של חמש פרסומות תכניס בין 250 אלף דולר ל-400 אלף דולר בשנה.

"השוק של הפרסום בפודקאסטים עדיין בתחילת דרכו, אבל הנתונים מאוד מעודדים - זה הטרנד החם של הרדיו הדיגיטלי", סבור דרור גנות, מנכ"ל וממייסדי ADIO שעוסקת במסחור אודיו דיגיטלי. "אם פעם היה לנו מקלט במשרד, היום אנחנו מאזינים במחשב. אם פעם עשינו ספורט עם אייפוד, היום אנחנו רצים ומאזינים לסמארטפון", הוא מנמק. "Triton Digital מצאו ש-82% מההאזנות לפודקאסט נעשות במובייל. במהפכת האודיו דיגיטל, הרדיו הופך להיות יותר פרסונלי ופחות תלוי בשידור החי. הבנו שיש הזדמנות".

גנות, שהקים את ADIO יחד עם כפיר נח לפני ארבע שנים וחצי, מספק שירותי מסחור ופרסום לתחנות רדיו, לערוצי רדיו אונליין, שיש מהם מאות ברשת, וגם לפודקאסטים ישראלים. בישראל, על-פי נתוני סקר TGI ל-2016, כ-25% מהאוכלוסייה הבוגרת מאזינה לרדיו דיגיטלי באמצעות מחשב, סמארטפון או טאבלט, "זה זינוק של 45% בשנה", אומר גנות. "אנחנו מזריקים פרסומות בהתחלה, אמצע ובסוף של תוכניות הרדיו שמשודרות באינטרנט, במודל שדומה ליוטיוב. בשונה מהרדיו, הפרסומות בדיגיטל הן קצרות, מדויקות, מטורגטות ומדידות. זה לקחת את העוצמה של הרדיו ולהכניס את הדיוק של הפרסום בדיגיטל".

- כל זה נכון להאזנה לרדיו און דימנד, האם זה נכון גם לפודקאסטים? האם גם להם יש פוטנציאל מסחרי?

"אין לזה עדיין תשובה חד משמעית. גם בארצות-הברית, שם יש שוק אדיר של פודקאסטים, שומעים על מאה שמייצרים הכנסות משמעותיות, אבל יש את כל מי שלא מצליחים לכלכל את עצמם. פודקאסט היא תוכנית שפונה לקהילה וזאת החוזקה שלה, אבל קשה להכניס בפודקאסט פרסום שהוא יותר ארצי כמו תשדירי פרסומות רגילים".

- מה כן אפשר?

"הפרסום בפודקאסטים נעשה בעיקר באמצעות הודעות חסות שמכונות Native - בקריינות של המגישים עצמם. העסקאות כיום בפודקאסטים בישראל יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים לעסקאות ממוקדות, למספר שבועות, אבל זה עדיין לא מגיע לקמפיינים במאות אלפי שקלים, כמו שאנחנו מכירים ברדיו".

הקשר עם הקהילה, שאליו מתייחס גנות, בא לידי ביטוי גם באירועים שיוצאים מהאוזניות אל החיים, כמו באירועי "עושים היסטוריה" שבהם נפגשים המאזינים עם לוי. לאירוע האחרון, למשל, שהתקיים בנובמבר במוזיאון ישראל בירושלים, הגיעו כ-300 איש. "הקשר עם הקהל חזק", מאשר לוי, "אנשים מקשיבים לתוכנית כבר שנים, ואני בקשר רציף איתם. אני מקבל עשרות מיילים ביום וקשה לי להגיב לכולם. זאת מדיה מאוד אינטימית. אנשים רוצים לדבר איתי, אין לי מפיק מאחוריי או במאי".

גם בארצות-הברית אלה הם פני הדברים - מה שהופך את הקריינות של אותם מגישים למהימנה, אמינה וזכירה. כשהוא מקריין חסויות, לוי מציין עובדות, תיאורים ומספרים, כאילו הייתה זאת שיחה בין חברים או המלצה מפי מכר קרוב. אולם ראוי לציין כי פרט ללוי אין בארץ פודקאסטרים נוספים שמתפרנסים אך ורק מכך.

יתרון נוסף של הפודקאסטים הוא בגיל המאזינים: על-פי נתונים שמספק גנות, כשליש מהמאזינים בארצות-הברית לפודקאסטים הם בחתך גיל נחשק עבור מפרסמים: צעירים בני 18-35. מאפיינים נוספים של פרופיל המאזין נוגעים למצב סוציו-אקונומי גבוה והשכלה מתחומי ההייטק, כפי שמתאפיין בפרופיל המאזינים בתוכנית של לוי.

"אנחנו עדיין מתאמצים לחדור לשוק של הפרסום", אומר לוי, "זה לא קל. רוב האנשים עדיין לא מכירים את המדיה הזאת, היא מאוד צעירה, בת 15 שנה, אז אנחנו צריכים להתאמץ. בארגונים גדולים צריך לשכנע את מנהל השיווק להשקיע את הכסף במקום בפייסבוק ובגוגל - בפודקאסטים".

- תשכנע גם אותי.

"הפרסומות אצלנו עובדות פי שלושה ופי ארבעה יותר טוב מיוטיוב. הפרסום בפודקאסטים הוא לא פרסום רגיל. במדיה הזאת יש חיבור עמוק בין שדר לקהל שלו, לכן אם אני אומר משהו בתוכנית, אני עומד מאחוריו ומגיש אותו בסגנוני האישי, ולא מכתיבים לי מה לומר עליו. כבר קרה שסירבנו להצעות לפרסם, למשל מוצרים כמו אלכוהול שלא מתאימים לערכי התוכנית או לנרטיב שלה".

"פידבק חיובי מהסביבה"

אלכוהול דווקא מתאים היטב לנרטיב של ה"פותקאסט" של מרינה קיגל ותמר בלומנפלד שרץ בשנה האחרונה. במהלך 37 פרקים הן מפרקות את הצורה לשמרנות המינית, ומגישות שיחת נשים ערה ומעוררת על מיניות ויחסים. בפרק על מין אנאלי, האחרון שעלה לאתר, הדגישה קיגל כמה פעמים את טיבו של היין שהיא לגמה בעת שהגישה, במה שהתברר כחסות צנועה.

"קיבלנו בקבוק יין אחד לחסות", מדווחת קיגל, "בהתחלה קנינו את האלכוהול לבד, ואז חשבנו למה לא להציע למישהו לקדם אותו אצלנו. אני פניתי באופן אישי לספונסרים. היו שאמרו שהם לא יכולים כי הקהל שלהם דתי וזה מובן. אבל שני מותגי אלכוהול מאוד אהבו אותנו וזרמו. המטרה שלנו זה להביא חסות בכסף, אבל אני רואה שזה בעייתי. מדינת ישראל היא פוריטנית ואני לא רואה חברה גדולה שתשקיע בפודקאסט על מיניות".

חתרני ונישתי, כמעט שולי, ככל שזה נשמע, הפודקאסט של קיגל ובלומנפלד ייצר עד כה סדרת פרקים מרתקת שעוסקים במיניות נשית, שסביר שיעמדו גם במבחן הזמן. יתרון נוסף שיש למדיה, לעומת תוכניות רדיו מוקלטות שניתנות להאזנה ברשת: הפודקאסטים ברובם מייצרים תכנים על-זמניים שמנותקים, בדרך כלל, מהקשרים של זמן או אקטואליה.

מבחינת קיגל, עורכת ב"רדיו ללא הפסקה" בתוכנית של דנה ספקטור ורן שריג (שותפתה בלומנפלד היא שעומדת מאחורי הקומיקס "קשקושי רחוב" ב"הארץ"), מדובר בכלל בשליחות. "הפותקאסט הוא סוג של פרויקט חינוכי", כך קיגל. "אנחנו מדברות על מיניות נשית, שזה נושא שלא מדברים עליו או מדברים עליו בצורה סגורה מדי או מזלזלת. אנחנו רוצות לדבר על זה בעצמנו, לייצר שיחת בנות שכולם רוצים להיות בה זבובים על הקיר. היו הצעות מתחנות רדיו ואתרים שונים לשים את הפותקאסט אצלם, אבל לא רציתי פיקוח. אין ספק שרק בפודקאסט אפשר לדבר על זה כמו שאנחנו מדברות".

צמד נוסף שנמצא כאן בשביל להישאר, וגם ללא עיסוק במיניות מעידים כי הם נהנים מאוד, הם טל וולפסון וליאור תבורי - שני "נערי אוצר" לשעבר שהקימו את הפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף". הפרק הראשון שהקליטו היה על שכר הבכירים: הסאונד היה לא משהו, אבל הפידבקים דווקא כן, אז השניים רכשו ציוד ומאז הם מקליטים פרק אחת לשבועיים, ועד כה 29 פרקים.

"התחלנו את זה בלי שום אספירציות כלכליות וגם אין לנו שאיפות כלכליות בעניין", אומר וולפסון, "השוק בישראל מאוד קטן. הייתה לנו אמנם הזדמנות להצטרף לרשת עסקית, אבל חשבנו שזה יהיה מסובך ביורוקרטית והתמורה הכלכלית לא גבוהה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו נהנים וממש כיף לנו".

- ופרט לכיף?

"ודאי שאנחנו רוצים להשפיע על סוגיות כלכליות בישראל, ובמובן הזה - זה המשך למה שעשינו בממשלה, רק מחוץ לממשלה. זה בונה מוניטין (כיום, השניים הם בעלי משרד לייעוץ כלכלי אסטרטגי, שמסייע לגופים במגזר השלישי) ואנחנו מקבלים פידבק חיובי מהסביבה".

ותבורי ממשיך: "אנחנו מכוונים מראש את התכנים לקהל שהוא לא בעל רקע בכלכלה, בעיקר לצעירים משכילים שמתעניינים בנושא וצורכים את המדיה בדרכים חדשות. אבל להפתעתנו, גילינו שגם אנשים מתוך הממשלה מאזינים לנו במשרד האוצר, בנק ישראל ומשרד ראש הממשלה.

"היה לנו פרק על מסחר בינלאומי, וכמה ימים אחר כך היה דיון אצל שר האוצר שקשור לנושא. לפני שנכנסים לשר, ממתינים במסדרון עד שהוא יתפנה, וחבר סיפר לנו שבמסדרון התפתח דיון על הפרק שהקלטנו".

המפרסמים באים

פודקאסט פופולרי נוסף ומשפיע הוא "גיקונומי", שהחל כערוץ שיווק של סטארט-אפ שהקימו ראם שרמן ודורון ניר. המיזם נסגר, אך מתברר שהיה זה רק תירוץ, ועושה רושם שהשניים באמת נהנים להזמין אנשים מעניינים לאולפן שלהם, שממוקם במשרדי חברת פלייבאזז. "לגיקונומי יש 70 אלף האזנות", מדווח שרמן שמתחזק פרט אליו, שני פודקאסטים בנושאי ספורט: "בכל יום נתון" עם עיתונאי "כלכליסט" אוריאל דסקל, ואת "ציון 3" עם יונתן נמרודי, איש ה-B2B של פייסבוק ישראל. "בגלל שאני ודורון (ניר) מסתכלים על הכול בנקודת מבט יזמית, אנחנו עושים דברים בכיף ובתשוקה. אם זה מתחיל לצבור תאוצה, אנחנו בודקים פוטנציאל עסקי".

- וזה עובד?

"לקחתי על עצמי את הפנייה למפרסמים, ובין היתר פרסמו אצלנו חברות גדולות כמו בזק בינלאומי, בנק לאומי, חברת מוביט, מרכז איין ראנד, ויש משא ומתן עם אחת האוניברסיטאות. בפודקאסטים של הספורט הבאנו חסויות של איסתא ספורט, של סברס הפקות שקידמו מופע סטנד-אפ ועוד".

כמו במקרה של רן לוי מ"עושים היסטוריה", גם שרמן ושותפיו מקריינים בעצמם את החסויות שהם מגייסים. "אנחנו לא מפרסמים מוצר שאנחנו לא מאמינים בו", הוא מדגיש. "למשל, אנחנו לא מרגישים בנוח לפרסם מוצרי מזון שדורון לא ייתן לילדים שלו, ואמרנו לא להצעות כאלה. במקביל, המאזינים שלנו נותנים למפרסמים שלנו פידבקים טובים על החסות".

המאזינים אף הציעו לשניים לפתוח קמפיין מימון המונים כדי לסבסד את הפודקאסט, מספר שרמן, אבל הם סירבו. "אנחנו לא מאמינים במודלים של נדבות ומתנגדים אידיאולוגית לקחת כסף מהמאזינים", הוא מסביר. "אנחנו רוצים להביא להם ערך עם מפרסמים מתאימים. מעבר לזה, לשנינו יש עבודה (שרמן הוא אחראי על פיתוח הבנק הדיגיטלי "פפר" בבעלות לאומי, דורון ניר הוא מנכ"ל של הסטארט-אפ Stream Elements), ואנחנו לא מתפרנסים מגיקונומי".

עניין בולט בגיקונומי הוא האורך של הפרקים, שיכולים להימתח אפילו עד שעתיים וארבעים דקות, כפי שהיה כשאירחו לאחרונה את אורטל בן דיין, אקטיביסטית ומעצבת אופנה. "אנשים שאנחנו מעריכים אמרו לנו: 'שעתיים? מי ישמע את זה? תקצרו את התוכנית לחצי שעה'. אבל אנחנו שברנו את הפרדיגמה הזאת והוכחנו שזה לא נכון. מילדים ועד מבוגרים, שיושבים באוטובוס, באוטו או בזמן הליכות, יש את אלה שבוחרים לשמוע שעתיים של שיחה עם מדען, פוליטיקאי או אישיות אחרת".

- התארחו אצלכם פוליטיקאים כמו משה פייגלין, עפר שלח ודב חנין. מה הם מוצאים אצלכם שלא מוצאים בכל במה אחרת להתראיין בה?

"אנחנו לא מחפשים פרובוקציה ולכן הפוליטיקאים מגיעים אלינו. אנחנו לא עורכים שום דבר החוצה, ונוציא אותם כמו שהם. דב חנין, למשל, נתפס כדמות סהרורית, ואז הוא מגיע לשיחה של שעתיים אצלנו והמאזינים מבינים שזה בן אדם. או למשל אחרי שאירחנו את דן שמיר, המאמן של הפועל חולון בכדורסל לשעה וחצי ב'בכל יום נתון', הוא שלח לנו למחרת הודעה שאנשים מציפים אותו בתגובות. הרי כל מה שאתה יודע על שחקן או מאמן זה דרך האג'נדה של כתבי הספורט שרוצים לקבל קליקים, אבל אצלנו אתה באמת תכיר את דן".

- אז אפשר לסיים בנימה אופטימית, שיש אנשים שעדיין מוצאים זמן ומשאבים מנטליים להכיר לעומק דמויות ונושאים משמעותיים.

"יש חלק הולך וגדל באוכלוסייה שנמאס לו מסרטוני חתולים וסרטונים של שתי דקות, שהם אולי מגניבים, אבל לא אומרים כלום. לאנשים יש המון זמן מת שהם היו רגילים להתבאס עליו, עד שהם הצטרפו למדיום שמנסה לפתור את הבעיה הזאת. ביבי מדבר על מחלפים חדשים וכבישים, אבל בפועל יש פקקים, ואם אתה עומד בהם בדרך לעבודה או שאתה הולך ברגל או רוכב על אופניים, כנראה תהיה לך לפחות חצי שעה בכל יום עם זמן ריק, ואז הפודקאסטים הגיעו וסגרו את הפינה הזאת".

- אנשי התחנה / האם הפודקאסטים מאיימים לחסל את הרדיו?

"התשובה היא לא, הפודאקסטים לא יהרגו את הרדיו", טוען רועי כ"ץ, סמנכ"ל התוכן של רדיו תל-אביב ומפיק רצועת הפודקאסטים של התחנה, הכוללת שיתופי-פעולה עם מיקרוסופט, בית ספר בסיס לאמנות ועוד. "הפודקאסטים הם חלק ממהפכת האודיו-און-דימנד, האזנה בהשעיה. אנשים מסרבים לכוון את החיים שלהם לפי מה שמנהל תוכניות הרדיו החליט לפני עשור. אם אני רוצה לשמוע את התוכנית כשאני הולך עם הכלב בטיול ערב או במכון כושר בבוקר - אני יכול".

- נו, וזה לא איום על אותו מנהל תוכניות?

"לא. עבורנו, ברדיו תל-אביב, הפודקאסטים הם דרך מעולה לפעול בזירות שרדיו מסחרי לא יכול לפעול בהן, כי אין בהם מסה מספקת של מאזינים. רצינו גם לייצר מודל חדש של מוצר אודיו והצלחנו - לפודקאסט של יאיר גרבוז על אמנות ישראלית האזינו 200 אלף איש, הרבה מעבר לציפיות שלנו".

כ"ץ, שמשמש גם מרצה לעיתונות דיגיטלית במרכז הבינתחומי בהרצליה, מסביר שהפודקאסטים הם חלק ממגמת "תוכן מופק משתמשים" (User Generated Content). "תוכן תקשורתי כבר לא נעשה רק על-ידי עיתונאים", הוא אומר, "אלא גם על-ידי אדריכלים, מורים או רופאות שבלילה חושבות לעצמן 'יש לי מה להגיד לעולם, ואני רוצה להגיד את זה בתוך המעשה העיתונאי'. יש כאלה שמצלמים וידיאו ויש כאלה שעושים פודאקסטים. זה מהלך מאוד משמעותי של דמוקרטיזציה בעיתונות".

כשלואי בכה / חמישה פודקאסטים פורצי דרך בעולם | מיקי לוי

This American Life

הפודקאסט המצליח ביותר בכל הזמנים וזה שפתח את הדלת והציב את הסטנדרט לכל השאר. הפודקאסט מבית הרשת WBEZ עוסק בסיפורים מרתקים מרחבי ארצות-הברית (ולפעמים מהעולם), ועיקר ייחודו הוא באופן שבו מספרים אותם.

רגע שיא: הסדרה-הבת, Serial, שהביאה אל עולם האודיו את ז'אנר ה-True Crime

WTF

מארק מרון, קומיקאי ותסריטאי שעבר כמה משברים בחיים, החליט יום אחד להקים תוכנית ראיונות במוסך ביתו שבקליפורניה. הכנות, הרגישות והדיבור הישיר שלו קסמו למרואיינים ולמאזינים ומאז הוא צבר רשימה מכובדת מאוד, שכוללת גם את ברק אובמה בתקופת כהונתו כנשיא.

רגע שיא: ראיון נוגע ללב עם חברו לואי סי.קיי (בצילום), שבו הם מדברים על ריבים ישנים ביניהם, ולפתע סי.קיי נשמע נשנק מדמעות

RadioLab

רשת השידור הציבורית WNYC מבססת את הסטנדרט כבר שנים עבור עיתונות רדיו, ויש לה שורה ארוכה של פודקאסטים שכל אחד מהם מצוין בדרכו. מעבדת הרדיו, המאגדת סיפורים מרתקים בנושאים שונים - ממדע ועד פשיעה - נחשבת לחדשנית ביותר שבהם, תוך שימוש בשיתופי-פעולה, רשתות חברתיות ודרכים מיוחדות לספר את הסיפורים.

רגע שיא: הסדרה הבת More Perfect, שעסקה בתיקים מיוחדים של בית המשפט העליון, ותוך כדי כך לימדה את הציבור האמריקאי על החוקה

New Yorker Fiction Podcast

פודקאסט ותיק שבו סופרות וסופרים שכתבו סיפורים קצרים עבור "הניו-יורקר", בוחרים סיפורים קצרים אהובים עליהם שפורסמו במגזין - ומקריאים אותם. כל פרק נע בין 25 ל-45 דקות, והמרואיינים אחר כך דנים מעט בסיפורים. בין האורחים היו גם אתגר קרת, ובין הסיפורים שנבחרו הופיע גם סיפור קצר של עמוס עוז.

רגע שיא: ג'ונתן פראנזן (בצילום) חורג מהנוהל ובוחר בשני סיפורים שפורסמו במדור ההומוריסטי של המגזין

Re:Joyce

ב-16 ביוני 2010 התחיל פרנק דלייני, יליד אירלנד, עיתונאי, שדרן BBC ולעתים שופט בפרס מאן-בוקר, בפרויקט בן 25 שנים: בכל שבוע הוא הקריא עמוד אחד מיצירת המופת "יוליסס" מאת ג'ימס ג'ויס, ניתח את הטקסט הקשה והעמוס, ועשה זאת בדרך נגישה, הומוריסטית ומרתקת. עם השנים הוא צבר מאזינים ותורמים, התרחב לפעמיים בשבוע ועלה מ-15 דקות לחצי שעה בפודקאסט.

רגע למזכרת: דלייני, שהיה כבר אז אישיות ציבורית מוערכת, הלך לעולמו בפברואר השנה, בגיל 74, לאחר 368 פודקאסטים. הוא הספיק להשלים כ-9 פרקים וחצי מתוך הרומן האדיר של ג'ויס, המהווים כשליש ספר