עו"ד ברק כהן ("באים לבנקאים") - שחזר השבוע לכותרות בעקבות סרטון שהפיץ בו הוא נראה מגדף ומביך את שרת התרבות מירי רגב שנכנסה עם משפחתה למסעדת פירות ים בדיזנגוף ("אוכלת שרצים ומדברת על יהדות") - מצליח לבלבל את כולם.
משהו בו לא מסתדר, בעיקר לתקשורת, שרגילה לחלק את הייצוג של הישראלי לתבניות מאוד מוגדרות. איש השמאל יהיה לרוב אשכנזי משכיל ממרכז הארץ, הימני יהיה מזרחי מהפריפריה. כהן, לעומת זאת, מדבר שמאלנית שוטפת - אבל עם ח' ו-ע', לא עלינו. הוא גר בלב תל-אביב בדירה עם פסנתר גרמני שחור מסוג דיטמן, אבל לא מהסס לעזור משפטית לגרעין הכי קשה וקיצוני של אוהדי בית"ר ירושלים רגע אחרי שהפגין לצד מהגרים סודאנים.
כשהוא צעק במגפון מול בית הספר בו לומדת בתה של מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, ביקרתי אותו כאן בחריפות כמו קולגות נוספים שלי. איכשהו, הרבה פחות גינויים נרשמו כשהעיתונאי מיקי רוזנטל (היום חבר כנסת) עשה דבר דומה למדי עם ילדיו של עידן עופר. רוזנטל לא כונה "פרחח" או "פושטק", הוא בטח לא נעצר ונחקר, מעשיו לוו לרוב במוזיקת רקע רומנטית.
"רוב יושבי הארץ כבר הוספגו בתשתית מושגית ורעיונית נחרצת, ככה שכל מה שזז ממנה מצליח כנראה לבלבל", הוא אומר לי. "מרבית האנשים משתפים פעולה עם התשתית הזו ולא מוכנים להגיב אליה בצורה ביקורתית. כשעזרתי לאוהדי בית"ר במחאה שלהם, שאלו אותי איך זה יכול להיות. אז כל פעם אני צריך להסביר מחדש, להסביר כל מרכיב".
כשאני שואל אותו אם היה נמנע מההטיות השונות של המילה "זבל", אילו בתה של רגב הייתה קטינה ולא בוגרת, הוא אומר: "יכול להיות שהייתי משנה את המילים".
לדבריו, יש ענף משפטי שלם שלא עוסקים בו, והוא המשפט הפוליטי. "רשויות שלטוניות עסוקות היום בפוזיציה פוליטית. חוקרי משטרה נדרשים להתערב בעניינים לא להם כדי לעשות את מה שנתפס כהגנת המשטר", הוא אומר.
בסוף, כהן מנסה להכניס לפרופורציות: "נכון שאני שמאלני מזרחי, אבל בכל זאת יש לי סט פריבילגיות כמו עובדת היותי יהודי, משכיל, תושב תל-אביב ומוקף פעילים פוליטיים. אם הייתי פלסטיני, זה היה נראה אחרת".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
