חרדים, חילונים וערבים מצטופפים יחד - וזה טוב לכולם

פרשת פתיחת המרכולים בתל-אביב בשבת אינה יורדת מסדר היום ומעוררת מחדש שאלה טעונה: האם לשבטים המרכיבים את החברה הישראלית טוב יותר להתערבב או להתבדל? אם "בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין", כפי שטען ראש הממשלה נתניהו, אולי מצב כולנו יהיה טוב יותר אם גם מצבם ישתפר.

בדוח בנק ישראל האחרון צללו הכלכלנים לעולם השכונות המעורבות, ולאוכלוסיות המבודלות ביותר בישראל - האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית. אנשי בנק ישראל מצאו כי רוב החרדים והערבים בישראל מתגוררים היום בנפרד, בעיקר בשל מאפייניהם הייחודיים - אבל הם גם קובעים, על סמך המחקר התיאורטי, כי הבידול פוגע ברווחתן החומרית של קבוצות המיעוט.

"הבידול עשוי להוליך להשלכות שליליות מפני שהוא מרחיק את קבוצות המיעוט ממרכזי תעסוקה וממשרות מתאימות ומתגמלות, מפריע להן לרכוש מיומנויות, ולכן מצמצם את סיכוייהן להשתלב בשוק העבודה וליהנות מרווחה כלכלית. כן מצמצם מיעוט קשרי הגומלין את סיכויי ההשתלבות עם אוכלוסיית הרוב במרחב הציבורי, במקומות העבודה, באתרי המסחר והבילוי, וכדומה", נאמר במחקר.

"תופעה זו עלולה להוביל גם לתיוג (סטיגמה) ולחוסר אמון, וזאת בשעה שאמון ופעילות למען טובת הכלל נמנים עם אבני היסוד של ההון החברתי - גורם שמעלה תרומה חיובית לרווחה ולצמיחה הכלכלית. חוסר האמון מצ*דו עלול לפגוע באיכות השירותים הציבוריים (הממשלתיים והמוניציפליים כאחד) שמקבלות קבוצות מיעוט נבדלות מבחינה גיאוגרפית. פגיעה אפשרית זו מתווספת לפגיעה שעלולה להיווצר בעושרם ובאיכותם של המוצרים והשירותים הכלליים העומדים לרשות התושבים".

עם זאת, חשוב לזכור שלבידול יש גם תוצאות חיוביות. ההומוגניות יוצרת קשרים חברתיים המסייעים למשל במציאת עבודה ואספקה של מוצרים ושירותים הייחודיים לקהילה. עוד יתרון בולט הוא היעדר החיכוך עם אוכלוסייה אחרת (ע"ע מסחר ביום השבת) וגם ייצוג בולט יותר ברשות המקומית.

האוכלוסייה הערבית מנתה בשנת 2014 כ-1.7 מיליון איש, כ-21% מאוכלוסיית המדינה, והאוכלוסייה החרדית היוותה ב-2014 כמעט מיליון איש, כ-11% מאוכלוסיית המדינה. ובשל שיעור הילודה הגבוה אצל החרדים (כ-7 ילדים בממוצע), הצפי שבעוד עשרים שנה יגיע חלקם ל-17%, וחלקה של האוכלוסייה הערבית יעמוד על כ-23%.

הגידול הדמוגרפי הוביל להגירה פנימית של שתי האוכלוסיות, בשני כיוונים מנוגדים. החרדים התבדלו, בעיקר בגלל שהוקמו בעבורם ערים או יישובים ייעודיים, ואילו בקרב הערבים הבידול דווקא קטן, וחלקם עבר ליישובים מעורבים ואף ליישובים יהודיים. הסיבה העיקרית לשינויים הגיאוגרפיים הללו היא מצוקת דיור חריפה בשתי קבוצות האוכלוסייה, אך גם רצון לשפר את איכות החיים.

חרדים: "הכנסה דלה למשק בית בערים החדשות"

החרדים בישראל השתקעו בתחילה ב"ערי הקודש" ומאוחר יותר עברו גם לחיפה, לבני ברק לתל-אביב וליישובים כפריים. בשנות ה-60 התרחבה הפריסה הגיאוגרפית גם לערים נוספות במרכז הארץ וגם ליישובי הפריפריה.

על פי נתוני הדוח, חלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית מתגוררת כיום במה שמוגדר ה"משולש החרדי" במרכז הארץ, שקודקודיו הם ירושלים, בני ברק ואשדוד. ההעדפה של החרדים היא לעבור לערים חרדיות או לירושלים ובני ברק, אולם מהדוח עולה כי ביותר ויותר ערים "חילוניות" ישנו גרעין הולך וגדל של חרדים. ביישובים יהודיים רבים ניתן לזהות עלייה ניכרת בשיעור הילדים החרדים בקרב תלמידי כיתה א' בין השנים 2000 ל-2014. קפיצה משמעותית ניתן לראות בערים נתניה, כרמיאל, אריאל, חדרה, בת ים, אור יהודה, ראש העין, ערד, אשדוד, חצור הגלילית, אופקים ונתיבות.

בשלושת העשורים האחרונים החלו חרדים לעבור לשכונות ותיקות בערים שאינן חרדיות. אבל במקביל, הוקמו ערים חרדיות שלא מעט חרדים עברו אליהן (בהן אלעד, ביתר עילית ומודיעין עילית). הקמת היישובים החרדיים גרמה להעמקת הבידול: נכון להיום כרבע מיליון חרדים (רבע מהאוכלוסייה החרדית) מתגוררים בערים אלו. בתוך כך, היו חרדים שעברו לגור בשכונות שאינן חרדיות בעיר השונות, מהלך שנבע בעיקר ממצוקת הדיור הקשה בקרב אוכלוסייה זו.

כלכלני בנק ישראל מציינים כי הסיבות העיקריות למצוקת הדיור החריפה הן מרווח בין דורי קצר וריבוי צאצאים, מה שמפחית את ההעברות הבין דוריות (של דירות), וגם עוני, מגבלות פיזיות על ההתרחבות הטריטוריאלית בירושלים ובבני ברק, והאמרת מחירי הדירות. "כל אלו הובילו להרעה משמעותית בנש*יגות הדיור בקהילה החרדית בכלל, ובקהילות בירושלים ובבני ברק בפרט".

מעניין לציין כי בחינת מחירי הדירות במרכזים חרדיים העלתה כי בשכונות החרדיות עלו המחירים בשיעור נמוך יותר מזה שבשכונות שאינן חרדיות. מתחילת 2008 ועד סוף 2016, עלו מחירי הדירות בשכונות החרדיות שבירושלים ובבני ברק בכ-80%, בשעה שבערים החרדיות החדשות ובכלל המדינה (לפי מדד מחירי הדירות של הלמ"ס) האמירו המחירים בכ-120%. ההבדל, לפי בנק ישראל, נובע ככל הנראה הן מביקוש ער למגורים בערים החרדיות החדשות והן מכך שבתחילת התקופה היו מחירי הדירות בערים אלו נמוכים יחסית.

למרות הביקוש הרב של החרדים לערים חדשות, בבנק ישראל תומכים כאמור בעירוב האוכלוסיות. בבנק מזהיר במפורש מפני התוכניות להקמת עיר חרדית חדשה בנגב, כסיף, שהמדינה מתעתדת להקים בסמוך לערד: "כאשר אוכלוסייה מרקע חברתי כלכלי חלש מהגרת לפריפריה מרוחקת ממוקדי תעסוקה, הדבר עלול להרע את מצבה".

חיזוק לתזה שמגורים בעיר מעורבת עדיפים על מגורים בערים הומוגניות קשור לסוגיות חברתיות כלכליות. מהנתונים עולה כי המאפיינים החברתיים כלכליים של החרדים חזקים יחסית ביישובים ההטרוגנים במרכז הארץ והם נחלשים בערים ירושלים ובני ברק, נחלשים עוד יותר ביישובים בפריפריה והיישובים החרדיים הוותיקים, ונחלשים עוד יותר בערים החרדיות החדשות (ראו טבלה).

"הערים החרדיות החדשות מתאפיינות באוכלוסייה צעירה ומרובת ילדים, שיעורי תעסוקה נמוכים והיקף עבודה נרחב במגזר החרדי", כך בדוח, "לכן הן מתאפיינות גם בהכנסה דלה למשק בית ולנפש. נוסף לכך, שיעור העובדים מחוץ ליישוב המגורים גבוה יחסית בשל מיעוט הזדמנויות לתעסוקה ביישוב ומיעוט תחבורה ציבורית יעילה למוקדי התעסוקה. שיעור הבעלות על דירה גבוה,אולם גם צפיפות הדיור גבוהה בשל ריבוי ילדים. בשורה התחתונה תושבי הערים החרדיות החדשות משתייכים לרובד חברתי-כלכלי נמוך מאוד".

בכל הקשור לתעסוקה, מעיד הדוח כי בעוד מאז 2008 עלה שיעור התעסוקה בקרב הגברים החרדיים בבני ברק וירושלים ובערים הטרוגניות אחרות, בערים החרדיות נרשמה דווקא ירידה קלה.

עורכי הדוח סבורים כי חשוב לדאוג למרכזי תעסוקה בערים החרדיות או בקרבתן כדי למנוע מהן להפוך ל"מלכודות עוני", זאת בשל הנתונים המעידים על תעסוקה נמוכה יותר כמו גם הכנסה דלה יותר.

בשורה התחתונה, נתוני בנק ישראל אודות האוכלוסייה החרדית מעידים כי ייתכן שהפתרון שאליו מכוונת הממשלה, הקמת ערים חרדיות חדשות, אינו הפתרון שייטיב עם האוכלוסייה החרדית - וגם לא עם האוכלוסייה הכללית. נראה שהיתרונות במגורים בערים ובשכונות מעורבות עולה על החיסרון.

ערבים: נשארים קרובים ליישוב המוצא

בניגוד לאוכלוסייה החרדית, ערביי ישראל לא עברו תהליך של עיור טיפוסי. הגידול באוכלוסייה הוביל לכך שכפרים רבים הפכו בעל כורחם לעיירות ולערים, ללא תכנון הולם או מתאים. בניגוד לאוכלוסייה החרדית, לאוכלוסייה הערבית לא הוקמו ערים חדשות, ואת התוצאות ניתן לראות בשטח היטב בכל הקשור הן לתכנון ביישובים הערביים והן בהיקף הבנייה הבלתי חוקית.

במקביל, בדומה לאוכלוסייה החרדית, גם האוכלוסייה הערבית סובלת ממצוקת דיור חריפה מאוד, שנובעת מכמה סיבות: "ליישוביהם יש שטחי שיפוט מצומצמים, אין להם תוכניות מתאר מאושרות ומפורטות, אין בהם רישום של הזכויות במקרקעין ולכן הקבלנים מתקשים לקבל אשראי מהבנקים ומשקי הבית מתקשים ליטול משכנתאות, יש מעט עתודות קרקע פרטיות ועד לאחרונה המדינה שיווקה מעט קרקעות ביישובים הערביים, הבנייה בהם נמוכה, תושביהם נמנעים מבניית שכונות חדשות ורוויות, והריבוי הטבעי מהיר יחסית. יצוין כי למעט יישובים בדואיים, עד היום לא הוקמו יישובים ערביים חדשים".

מצוקת הדיור מובילה למעבר ערבים ליישובים יהודיים או לשכונות יהודיות בערים המעורבות. עם זאת, בדוח מוזכרות סיבות נוספות להגירה הפנימית של ערביי ישראל: "עלייה ברמת ההשכלה (במיוחד בקרב נשים) וכתוצאה מכך השתלבות בתעסוקה לרבות במגזר היהודי, עלייה ברמת החיים ורצון לשפר את איכותם ולהתאים את סגנונם לסגנון החיים המודרני, עלייה בחשיבותה של המשפחה הגרעינית והשתחררות מכבלי המסורת".

הקושי להשתלב ביישובים יהודיים כפריים, הזכור למשל מבג"ץ קעאדן (משפחת קעדאן מבקה אל גרביה ניסתה להתקבל למגורים ביישוב קציר, ורק לאחר עשר שנים והתערבות בג"ץ הצליחה לעשות זאת), הוביל את ערביי ישראל להרחיב את ההגירה לערים מעורבות וגם יהודיות. לערים אין אמנם ועדת קבלה שמקשה על הכניסה, אולם מעבר זה לווה לא פעם בהתנגדות מצד הרשויות המקומיות ואף להתנגדות מצד חלק מהאוכלוסייה היהודית.

על פי נתוני דוח בנק ישראל, שיעור הערבים המתגוררים בערים המעורבות עלה מ-7.8% בשנת 2001 לכ-9.9% בשנת 2014. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המוצגים בדוח, יישובים יהודיים בולטים (מעורבים ולא מעורבים) שבהם גדלה האוכלוסייה הערבית משנת 2001 ועד 2014 הם עכו, לוד, רמלה, נצרת עילית, חיפה, אילת, קרית שמונה, ערד, כרמיאל, מטולה, להבים, באר שבע, תל-אביב, ראש פינה, כפר ורדים, שלומי ועומר.

מהדוח עולה עוד כי, "בקרב אלו שהיגרו מיישוב ערבי, כ-84% עברו ליישוב ערבי אחר, כ-11% ליישוב מעורב (מהם כ-29% לשכונה ערבית) וכ-6% ליישוב יהודי. בקרב אלו שהיגרו משכונה ערבית בעיר מעורבת, כ-62% עברו ליישוב ערבי, כ-31% ליישוב מעורב אחר (מהם כ-91% לשכונה יהודית) וכ-7% ליישוב יהודי".

סקרים שנערכו מעידים כי שיקולים שונים מנחים את המהגרים מהיישובים הערביים בבחירת יישוב היעד, והמרכזיים שבהם הם הקרבה ליישוב המוצא וגם והאפשרות לצרוך בו שירותים שונים לרבות חינוך ערבי. על פי הדוח, תופעה זו נפוצה בצפון הארץ ובולטת בכרמיאל ובנצרת עילית.

על פי הדוח, המהגרים נהנים מרקע חברתי-כלכלי איתן מזה של הנשארים. מאפייניהם החברתיים-כלכליים של ערביי ישראל חזקים יחסית ביישובים היהודיים ובשכונות היהודיות שבערים המעורבות, וחלשים בהרבה בשכונות הערביות שבערים המעורבות וביישובים הערביים.

"סקרי כוח האדם ל-2014-2015 מלמדים כי שיעורי התעסוקה של הגברים הערבים שהתגוררו בערים היהודיות גבוהים מהשיעורים בערים המעורבות או ביישובים הערביים, והפערים מתרחבים בקרב הנשים הערביות. זהו גם המצב בנוגע לשעות העבודה השבועיות. שיעור נמוך מהערביות שגרו ביישובים יהודיים גם עבדו בהם. בולטת העלייה החדה שחלה מ-2012 בשיעור התעסוקה ובהיקף המשרה של הנשים הערביות המתגוררות ביישובים יהודיים".

 חרדים וערבים