"היום אנחנו אוכלים סושי, לא מסתפקים ומחפשים בחוץ"

אפי אפטר הוא תמצית הנטו הישראלי. מהגטו למגדלי אקירוב. מהתותחנים לעסקים. על העצב ועל האופטימיות. התינוק שנולד בשנת כניסת הצבא הגרמני לפולין, סוף 1939, הוברח מגטו ורשה על אופניו של הרוקח הפולני זיגמונד בונצ'ק האציל שהחביא והציל, הגיע לארץ בשנת קום המדינה והתקבל בהתנכרות תל-אביבית מזלזלת. "הפליט הזה עם מכנסי הזלמן המוחזקות בעזרת שלייקס".

לימים סגר את הפער בגימנסיה הרצליה שם היה "השייגץ הבלונדיני משם, שהפך לצבר הנחשק מכאן". בן יחיד לניצולי השואה, זינה ומקס אפטר, שבזיכרון משפחותיהם שחוסלו "חתמו", אישרו, לבן שלהם להיות לוחם, תותחן, קצין ארטילריה במלחמת ששת הימים, יום כיפור, ההתשה, לבנון הראשונה. מילואים עד גיל 54, סגן אלוף במיל'.

וכל הזמן גם איש של עסקים הגדולים, שעברו מסבא לאבא עד לבן שפרץ את גבולות הארץ לפריז, לונדון, ניו-יורק עם "בלמון - נורית", אז חברה בורסאית, מהגדולות והידועות. ייצרה במפעל ברחוב המסגר, שיווקה ומכרה כאן את שיאי המותגים בקוסמטיקה וטיפוח לנשים ולגברים, בשמים, קרמים, דיור, לנקום, סאן לורן, פאקו רבן ועוד ועוד עד שמוזגה, נמכרה ב-99', נמחקה מהמסחר, לימים פוזרה, המותגים נחטפו וחברות אחרות מתגאות ומרוויחות מהם. ולא - הוא מאוד לא אוהב את ההתנפלות על מחירי הטואלטיקה והקוסמטיקה. ויש לו הרבה מה לומר, להסביר, לשר אלי כהן שזימן את החברות הגדולות הנוכחיות לשימוע בעניין פערי המחיר.

פרדק, אפרים, אפי אפטר מהגטו, לפרבר שווידר שבעיירה אוטפוצק - למגדלי אקירוב בתל-אביב. עם "משרד" בשנים האלה, בבית הקפה במלון מנדרין, בין מכון כושר, לפגישות עסקים, שיחות עם חברים, גם הרצאות לצעירים, בית התפוצות. שנים רבות חיפש את המשפחה שהחביאה אותם, סיכנה את חייה והצילה את המשפחה שלו. ב-1988 כשאיכשהו נפתחו דלתות פולין הוא מצא אותם ומאז כל שנה הוא שם, לפחת פעם אחת בשנה, עוזר, תומך, משתתף בשמחות שלהם והם בשלו, "הם המשפחה שלי". זיגמונד בונצ'ק ואשתו המנוחים מונצחים ביד ושם כחסידי אומות עולם, ילדיהם ונכדיהם מגיעים הרבה לארץ. אליו. גם השבוע הוא מספר בהתרגשות שבקרוב, ממש בקרוב, הם מגיעים שוב. והוא מתכונן לימים של טיולים, נסיעות וארוחות משפחתיות שמחות.

"אנחנו בבעיה קשה וכואבת"

אני שואלת אותו אם המאבק על ארץ ישראל הסתיים? האם ליהודים מדינת חיים משלהם? "כשהייתי בן 17 יצאנו לשבוע גדנ"ע במחנה גלילות. הכנה מאורגנת לשירות הצבאי", הוא מספר. "באחד הימים נתן לנו הרצאה אחד שהסתכלנו עליו מלמטה למעלה, כי היה קצין בכיר, 'סגן' בגדנ"ע. על הלוח הוא תלה את מפת ארץ ישראל והראה לנו את המרחק בין נתניה לטול כרם. 'אתם מבינים', הוא אמר, 'פריצה של פחות מ-100 טנקים חותכת את המדינה לשתיים ומעמידה אותנו שוב באותו מצב נורא'. ישבנו המומים. מבוהלים. זה היה המצב אז. והיום? אין לנו מותניים צרות, האויבים שלנו מאז עסוקים במלחמות שלהם. פעם אמא קנתה אוכל בתלושים והייתה ביצה אחת לילד, לי, בשבוע. היום אנחנו אוכלים סושי וסשימי. בוחנים את דקויות האיכות של הסטייק פילה, ושפים עולמיים באים לכאן. פעם, כשהייתי נוסע לעסקים, הייתה קיצבת מט"ח קטנה, עשרות דולרים שהייתי חייב להתקיים איתם שבוע באירופה. והיום אתה יכול לצאת ולהיכנס עם אלפי דולרים ויורו, לקנות, לרכוש ועוד יש רזרבות לאומיות גדולות. צריך להכיר בעובדות. לחנך את הדורות לפרופורציות נכונות. הבעיה היא שהמדינה הלכה והתחזקה, ביטחונית וכלכלית, אבל גם אנחנו השתנינו - לא מסתפקים בטוב שיש ומחפשים בחוץ. זו בעיה גדולה וכואבת".

- הציונות בבעיה?

"אנחנו באנו לחיות פה בגלל הציונות, וגם בגלל היטלר. מיליונים באו וחיים כאן בגלל ציונות אמיתית. אבל בברלין, הדבר הזה בצבע חום של הילדים... כן, כן מילקי - יותר זול. אולי גם הדאודורנט יותר זול. אם אדם, יהודי, ישראלי, בוחר ללכת לגור בברלין בגלל זה - אז עצוב לי מאוד. כן, אני מרגיש עצב גדול בשנים האלה. המשפחה שלי כולה פה, אצלנו אין בכלל מחשבה אחרת, אשתי המנוחה, עדינה, ואני בנינו משפחה ציונית חזקה שכולה חיה פה כמובן, אבל 25% ומעלה מאלה שגדלו איתי, בני גילי שהכרתי - לא פה. הם והמשפחות שלהם. אז כן, הציונות בבעיה. בבעיה שיצרו בני אדם, יהודים, שאין להם פרופורציות, לא מעדיפים את הטוב הגדול אלא בורחים בגלל דברים זעירים".

- החיים פה יקרים, אתה מכיר את זה, לא? מותגים שמכרת אתה בזמנו ואחרים מוכרים היום - המחירים בלתי סבירים בהשוואה לעולם. זה מעליב, משניא את העסקים ובעלי העסקים.

"אני קורא ואני שומע, ואני לא מבין למה לא מסבירים לישראלים מה בדיוק קורה פה. את האמת. מה זה מחיר בקוסמטיקה וטואלטיקה, איך זה נקבע, מה זה יבוא מקביל. אני יודע לספר על החוזים שאני חתמתי, על העסקים שאני עשיתי עם החברות הגדולות בעולם והמחירים שגביתי. לא אני קבעתי את המחירים, אלא החברה הזרה היא שקבעה ובדקה כל שנה את אחוזי הרווח. אני מעיד כאן שבחברה שלנו אז, שניהלתי עד 1999, הרווח הנקי הסתכם ב-5%-6%, במקרה הטוב זה היה 8%-10% ולא כל הסיפורים שמספרים היום בתקשורת שמנפחת הכול ומגזימה ולא תמיד אומרת אמת".

- נוסעים, קונים בחוץ, המחירים פה לא בשמיים?

"לא, זה לא כך. יש מציאות, יש מכירות מיוחדות באירופה, אמריקה ובהחלט גם פה, ואפשר למצוא יותר זול. לפעמים הרבה יותר זול מהמחיר הקבוע של כל השנה. אני זוכר שיצא ליפסטיק מיוחד של דיור, נסעתי לקבל אותו למכירה בישראל. הם ישבו איתי וכמו תמיד דרשו התחייבויות לפרסום, לשיווק, לדיילות, למחסנים מפוקחים, לכל האישורים הנדרשים בישראל, שלא לדבר על זה שזו מדינה קטנה, סגורה, מרוחקת שלא מקפיצים לה סחורה במשאית אלא משנעים הכול באוניות. הם גם קבעו את מחיר המכירה, ובדקו את הדוחות הכספיים שלנו. אני מניח שבחברות הרציניות בארץ זה כך עד היום".

- פתיחת יבוא מקביל?

"בקוסמטיקה נדרשים אישורים ותנאים של משרד הבריאות. הכול מוקפד. עם השגחה על טמפרטורה קבועה ואספקה סדירה. והנה, אתם רוצים שיבוא יבואן שיושב בצריף במושב ליד נתב"ג, רותח בקיץ וקר בחורף, בלי חוזים מוסדרים, פעם יש סחורה פעם אין. אנחנו נדרשים לנהל שיווק, פרסום ודיילות והם ירכבו על ההוצאות האלה שלנו. אז אולי, רק אולי, הם ימכרו במחיר קצת יותר זול - אבל אני לא הייתי רוצה לקנות מהם. אני מציע לא להתלהב יותר מדי ולחשוב ועומק, לעיתונות אני מציע ללמוד את החומר, לא לשפוך סתם מילים כדי להלהיב את הציבור".