לתפארת מדינת ישראל

אני, רועי ורמוס,

לשעבר מנכ"ל פסגות, מתכבד להדליק משואה זאת לכבוד היצירתיות הפיננסית, תחת מנהיגותי, בבית ההשקעות הגדול בישראל.

הפקדתי בזמנו בידי שני בחורים, מלח הארץ, תותחי-על ובעלי יכולת ניתוח מרשימה, את ניהול הנוסטרו של פסגות, משהו שדומה למשחק במיליארדי שקלים לפחות ואף הרבה מעבר לכך. אני רוצה להודות פה מעומק הלב לדוד אדרי ולשי בן דוד, שבשוק ההון יצא להם שם של "אלוהי האג"ח" ו"ילדי הפלא", שעשו נפלאות בכסף שהפקדנו בידיהם. המחמאות לשניים לא יצאו רק מעומק לבי, אלא גם מעומק כיסה של פסגות, באישורי ובחתימתי. השניים גרפו בתוך שלוש שנים כ-85 מיליון שקל, 65 מיליון שקל לאדרי ו-20 מיליון שקל לבן-דוד. בשנת השיא שלו, כהוקרה יוצאת דופן לביצועיו הפנומליים והיצירתיות החדשנית פורצת הגבולות שלו, קיבל אדרי 2.25 מיליון שקל בחודש, יותר מ-100 אלף שקל ביום עבודה ויותר מ-10,000 שקל לשעת עבודה. זה קפיטליזם במיטבו! תגמול מפנק לגאוני הדור, ליזמים מוכשרים וליצרני ערך לבעלי המניות שלהם. תגמול קפיטליסטי במיטבו, לפי נוסחה המורכבת משכר קבוע, מאחוזים ומבונוסים שנובעים מהרווחים שיוצרים הגאונים לבית ההשקעות.

למרבה הצער, בדרך לחדשנות וליצירתיות הפיננסית הזאת, אדרי ובן דוד עיגלו פינות ואף רימו, לא פחות ולא יותר, את מדינת ישראל, דרך האג"ח של מדינתנו היקרה שחוגגת 69. כאב לי בסוף השבוע האחרון בגלל גזר דינו של השופט חאלד כבוב, שופט שהציב רף ענישה כבד לעברייני ני"ע וטוב שכך, ששלח את אדרי ל-4.5 שנות מאסר ואת בן דוד ל-2.5 שנות מאסר לאחר שמתח עליהם ביקורת חריפה, על כך שפעלו מתוך תאוות בצע וגרפו סכומי עתק בזכות מעשי המרמה שלהם, שניצלו את גודלו, עוצמתו וכוחו של בית ההשקעות באופן בריוני, בית ההשקעות שנוהל על ידי ללא דופי.

צר לי על שהשניים סרחו. הם לא יכולים להתלונן על כך שלא הרעפתי עליהם אהבה וכסף. אני מניח שגם אחרי שהוציאו כך וכך כספים על עורכי דין, לא אצטרך לקושש בשבילם כמה אגורות, כי שום אגורה לא חולטה מהם. ובהן צדק: לא ידעתי, לא ראיתי ולא שמעתי. עובדה: אחרי חקירתי באזהרה הוחלט לא להעמיד אותי לדין והפרקליטות הסתפקה בקנס מינורי. אינני יכול להודות אפילו שטעיתי בשניים. הם הביאו תוצאות ותשואות מצוינות לפסגות, אני הבאתי להם תגמול מהשמים וגם אני לא קופחתי כמובן. קפיטליזם במיטבו? ודאי. תאוות הבצע במיטבה? ודאי. תחי השיטה, תחי מדינת ישראל!

אם יש הוכחה לכך שחוק שכר הבכירים הוא חוק ראוי, לכך שהוא למעשה חוק נגד רמאויות פיננסיות ופשיעה פיננסית של אלה המנהלים את כספיהם של אחרים - זה המקרה של פסגות, המקרה של ורמוס, אדרי ובן דוד. כשפסגות, ואיתו ורמוס, העניקו לשני תותחי האג"ח 85 מיליון שקל בשלוש שנים, הם לא חשבו שמדובר בשחיתות מוסרית, כי השחיתות המוסרית הזאת התגלגלה לכל שדרת ההנהלה של פסגות. אבל בונוסים מנופחים שתלויים בהשגת תשואות מובילים, בין היתר, לשחיתות ולעבריינות מהסוג שאדרי ובן דוד הואשמו בהן. לא ברור מה יותר גרוע: השחיתות המוסרית בהענקת בונוסים על פעילות אוויר שאינה יצרנית, או השחיתות בפועל שבאה בעקבות השחיתות המוסרית. לדעתי, המוסרית הרבה יותר גרועה, ואת זה ורמוס כנראה מתעקש לא להבין עד עצם היום הזה.

בזמן שורמוס היה אחראי בהחלט לשחיתות המוסרית הזאת, הוא ניהל במקביל מסע האדרה עצמית שהציג אותו כמי שנלחם בלב לבייב מלחמת חורמה על רקע הסדר החוב של אפריקה. ורמוס, שהיה מצויד בעיתונאים ובעורכים של מוסף כלכלי שנחו בכיסו, צויר על ידיהם כמשה היורד מהר סיני עם עשרת הדיברות לשמירת כספי הפנסיה שלנו, דבר שנראה עתה מגוחך למדי על רקע גזר דינם של אדרי ובן דוד.

מה שקרה לורמוס בפסגות קורה ויקרה לעוד עשרות מנהלים. הם מתבלבלים מהחנופה העיתונאית, שחלק ממנה הם קונים בכסף טוב. הם חושבים שאי-אפשר בלעדיהם, שהעסק נברא בצלמם, שמגיע להם עולם ומלואו. לעתים אני נדהם לגלות כמה זמן ואנרגיות משקיעים מנהלים בשיווק שלהם בתקשורת, בכתיבת הודעות לעיתונות על עצמם, בבחירת תמונות מוקפדות שלהם, עד שעולה השאלה אם יש להם בכלל זמן פנוי לטפל בדברים שעליהם משלמים להם: בניהול אנשים, בבחירתם, ובזיהוי פעולות מהסוג של אדרי ובן דוד.

רועי ורמוס נאלץ להיפרד בזמנו מכיסאו הרם עם חבילת פרישה, כולל שכרו השוטף, שהוערכה ב-70 מיליון שקל. ורמוס, אדרי, בן דוד ואפילו לבייב הם אכן תמצית השיטה: העשרת מעטים באמצעות שימוש בכספם של אחרים. אין בזה שום חדשנות, שום יצירתיות, שום יוזמה ושם בניית ערך או יצירת מקומות תעסוקה. לפעמים זה חוקי, אבל פעמים רבות הכסף הגדול של האחרים בשילוב תאוות בצע חסרת גבולות מובילים לרמאויות, לגניבות ולבריונות פיננסית מתוחכמת - ולכל המנהלים בתעשייה הזאת אין ממש מוטיבציה "לעלות" על הגנבים. גם הבונוסים שלהם הרי תלויים באותה שיטה.

 רועי ורמוס / גיל ג'יבלי

אני, גליה מאור,

לשעבר מנכ"לית בנק לאומי, מתכבדת להדליק משואה זאת לכבוד ההזדמנות החוזרת שניתנה לי, הוכחה לכך שכישלון מהדהד בתפקיד ציבורי תמיד יכול להפוך למקפצת ענק. אני מפצירה בכל אזרח ואזרחית בישראל, ביום הולדתה ה-69 של המדינה: אל תתייאשו אם הגעתם לנקודת כישלון בחייכם, אזרו אומץ ולכו קדימה. תמיד יש הזדמנות חוזרת. הנה אני, צלחתי את ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים, אף שנכתבו עליי דברים לא נעימים, אי-אז ב-1986, במסגרת תפקידי כמפקחת על הבנקים. כתבו שבנק ישראל והמפקח על הבנקים לא עשו מאומה כדי שהוויסות יופסק, כתבו שהכתובת הייתה על הקיר באופן ברור מאוד, והמפקחת (כלומר, אני) קיבלה דיווח רצוף על הצטברות מלאי הוויסות, שהיה בו כדי להזעיק. "סיכומו של דבר: לאורך כל התקופה אין אנו מוצאים מצד בנק ישראל, הנגידים והמפקחים על הבנקים ניסיון של ממש להתמודד עם בעיית הוויסות... אין אנו מהססים לומר כי אפילו בדוחק לא היה בהן כדי לקדם פתרון, שבנק ישראל היה מחויב להוביל לקראתו", נכתב.

למרות כל זאת, למרות המילים הקשות הללו, למרות שוועדת בייסקי חשבה שלא אכפנו את החיקוקים על הבנקים, הוועדה החליטה להתעלות מעל כל הפרטים הקטנים והבחינה בכישרוני הרב. עובדה: בעוד שכמעט כל המעורבים בוויסות נאלצו לשלם את המחיר, אני הצלחתי לסלול את דרכי לבנק לאומי ושלטתי בו ללא עוררין 17 שנה (!) משנת 1995, עת מוניתי למנכ"לית הבנק. במהלך תקופת כהונתי, בכישרון יוצא דופן, הצלחתי לצאת מאינספור פרשות תמוהות, ותמיד קיבלתי הזדמנות חוזרת להוביל את הבנק לחוף מבטחים ואת עצמי לעלות שכר שהגיעה בשיאה ל-8-9 מיליון שקל בשנה.

איך זה קרה? איך זה שגליה מאור קיבלה שוב ושוב הזדמנות? כיצד קרה שמנהל בנק קיבל אישור לקדנציה של 17 שנה בלי שאיש, גם הרגולטור (בנק ישראל), חשב שזה יותר מדי. כיצד קרה שמנכ"לית בנק צלחה שורה של פרשות - מפסגות וקרנות הנאמנות שלה ועד פרשת העלמת המס של הלקוחות האמריקאים שעלתה לבנק כ-1.5 מיליארד שקל? כיצד קרה שבכל פרשה תמיד מישהו אחר שילם את המחיר, אבל לא היא?

התשובה היא מאוד פשוטה: חונטה. כמו שיש חונטה תקשורתית, ככה יש חונטה עסקית. העובדה שאחרי הקדנציה ארוכת השנים שלה מצאה את עצמה מאור כדירקטורית בחברת טבע (מאז 2012) היא ההוכחה הטובה ביותר לקיומה של החונטה הזאת, שדואגת להמשך החיים הטובים של חבריה, גם לאחר פרישתם (ראו גם המקרה של ראם עמינח, בעלה של רקפת רוסק עמינח, מחליפתה של מאור, שמונה לדירקטור בכיל אחרי פרישתו ממשרד רואי החשבון שלו). החונטה דואגת היטב לחבריה. דירקטור בטבע מקבל שכר שנתי של 160 אלף דולר ובמקרה של מאור עוד 20 אלף דולר, כיוון שהיא חברת ועדה. כלומר, מאור והדירקטורים האחרים מקבלים 15 אלף דולר לחודש, כ-55 אלף שקל בחודש, אמנם פרוטות לעומת שכרה בלאומי, אבל היי - צריך גם דמי כיס.

מילא שכר הדירקטורים, מילא הפינוקים האחרים. מה קורה, לעזאזל, עם האחריות? א-ח-ר-י-ו-ת. האם אין שכר ועונש? ודאי שאין, אין דבר כזה שנקרא אחריות בחונטה העסקית. אם זה לא פלילי, אז זה בהחלט כשר, גם אם זה מסריח. גליה מאור, ששירתה את בנק לאומי כמנכ"לית 17 שנה, הייתה חלק מדירקטוריון שהוביל את טבע למשבר הקשה בתולדותיה: היא הייתה שותפה לרכישה מנופחת של חברת אקטביס בקרוב ל-40 מיליארד דולר, אף שצריך היה להיות לה ברור, כבעלת ניסיון עסקי עשיר במשק, ובוודאי ניסיון עשיר בפיננסים, שזה מחיר קשה מאוד והוא עלול לסכן את טבע.

המקרה של מאור ושל עוד הרבה דירקטורים, לא רק בישראל, חושף את השיטה הקלולקלת שבה מתקיימים דירקטוריונים פאסיביים, שבהם יושבים סוג של מריונטות המנווטות בידי בעלי השליטה של החברה או מנהלי החברה. במקרים רבים אותם דירקטורים הם חותמת גומי של מנהלים שלוקחים סיכונים מיותרים.

הם מסתתרים מאחורי ביטוחי אחריות, אבל בעיקר מקבלים הגנה מגילדת עורכי הדין ורואי החשבון, שהמאיון העליון שלה הוא בעצמו חלק מהחונטה. אם יש תביעות, הן בדרך כלל נסגרות, למעט במקרים יוצאי דופן וראויים לציון, בפשרה שבה החברה קונה בכסף טוב את שתיקת התובעים, כסף שאינו יוצא מכיסי הדירקטורים כמובן. מי כמו גליה מאור יכול להעיד על כך: היא החזירה כמה מיליונים בודדים מהבונוסים שניתנו לה לאחר פרשת הקנס העצום של האמריקאים, אבל בכל הפרשות האחרות - מהוויסות, דרך הפרשות בבנק לאומי ועד הפיאסקו בטבע - הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

 גליה מאור / גיל ג'יבלי

אנחנו, אלדד קובלנץ וגיל עומר,

מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי ויו"ר התאגיד, מתכבדים להדליק משואה זאת לאחר שנלחמנו ללא חת למען הדמוקרטיה הישראלית.

הקרבנו את עצמנו, את עובדינו ואפילו את משפחותינו למען המטרות הללו: שמירה על חופש הביטוי, שמירה על הדמוקרטיה, שמירה על האינטרס הציבורי והגנה מפני פוטיניזציה וארדואניציה של הממשל בישראל. שיטת הפעולה שלנו הייתה מזהירה, גאונית, לקוחה היישר משיטות הפעולה הפסולות של פוטין וארדואן: שטיפות מוח, הפחדות, גניבת דעת, אחיזת עיניים ועיוות עובדות. הנחינו את כל תומכינו הנלהבים ללעלע בלשונם ללא הפסקה את המילה "דמוקרטיה" ואת צמד המילים "אינטרס ציבורי" ולשלבה במילים המשקפות הרס. כלומר, הורסים את הדמוקרטיה, מחרבים את הדמוקרטיה, מסרסים את הדמוקרטיה, מחסלים את הדמוקרטיה - וכל זה יקרה אם התאגיד לא יקום כפי שרק אנחנו רוצים!

ולתוספת, ביקשנו מתומכינו וידידינו בעיתונות הכתובה ובשאר כלי התקשורת לומר שאם התאגיד לא יקום כפי שבנינו אותו לתפארת מדינת ישראל, אזי זה סימן שהפכנו לרוסיה או לטורקיה, ובראשות הממשלה עומד פוטין או ארדואן. חברינו היקרים וידידינו הנאורים מכלי התקשורת נענו לאתגר וארגנו קמפיין נפלא, כי רובם הרי שולטים בשאלטרים של התקשורת. וכך ראינו שורה של עיתונאים בכירים שלא מפסיקים לצעוק שהדמוקרטיה בסכנה ועומדים לסתום להם את הפה, אף שהם לא מפסיקים לצעוק את מה שעל לבם כבר שנים רבות, ויש להם כמה במות לצעוק את השטויות הללו באין מפריע. כל זאת בשעה שהם עצמם סותמים את פיהם של אחרים ומתייחסים בגסות רוח, בהתנשאות ובזלזול למי שלא חושב כמוהם.

הקרב על התאגיד הוא, כמובן, לא על חופש הביטוי, לא על דמוקרטיה ולא על שחרור הציבור מצלם של ארדואן או פוטין. הקרב על התאגיד הוא, כרגיל, קרב על הגמוניה: קרב על הגמוניה כלכלית והגמוניה בתקשורת וקרב על ג'ובים מפנקים, ותו לא. אין פה שום אינטרס ציבורי, יש פה רק אינטרסים אישיים. כמה וכמה עיתונאים שקוראים לעצמם "בכירים" נלחמו כארי כביכול למען התאגיד ולמען הדמוקרטיה, אבל בעצם נלחמו למען ג'ובים של חבריהם שהצטרפו לתאגיד. היו "עיתונאים" שתמכו בתאגיד משום שקרובי משפחתם קיבלו ג'וב שם ויש גם כאלה שייחלו וגם קיבלו תוכניות ובמה להגג בתאגיד את משנתם הסדורה והצפויה. חבר מביא חבר, נפוטיזם, מקורביזם ומחובריזם. הכול בשם הדמוקרטיה כביכול.

אם קובלנץ ועומר רוצים באמת לשרת את הדמוקרטיה ואת האינטרס הציבורי, אחת התוכניות הראשונות שהם צריכים ליזום בייצור הכלאיים רשות השידור-תאגיד היא על ההומוגניות של החבורה שממנה הם וחבריהם צמחו. משחר הימים של התקשורת בישראל מדובר בחבורה חד-גונית.

כתבתי זאת בעבר: בתקשורת לא היה פסיפס חברתי אמיתי המשקף את ישראל, אין בה באמת פלורליזם. היו בה בהחלט ניוון רעיוני, קיבעון מחשבתי וקרטל דעתני. מדובר בחבורה של אנשים שמראיינים אלה את אלה, מחמיאים אלה לאלה וחושבים כמעט בקול אחד, ובכך למעשה מעבירים מציאות מעוותת לציבור. אם קובלנץ ועומר רוצים באמת לשרת את האינטרס הציבורי ואת הדמוקרטיה, הם צריכים להכין תוכנית תחקיר שתגיד לציבור בפה מלא מה את מה שברור להם: כלי התקשורת השונים ביצעו אפרטהייד לאורך שנים. אפרטהייד של אנשים ואפרטהייד של דעות. מאנשי ימין, דרך אנשי פריפריה, מזרחים, חרדים וחובשי כיפות סרוגות, ועד ערבים. זו הייתה למעשה דיקטטורה שהעניקה לחבורה מאוד מיוחסת, אליטיסטית, של מדינת תל-אביב, לשלוט על המידע ועל תיווכו לציבור הרחב. אין פלא שרשימת המיוחסים הזאת פיתחה אגו מפלצתי תוך זלזול וייחוס נבערות לאחרים. היא שמה את עצמה במרומי השמים כשופטת בין טוב ורע.

אני כמובן מדמיין: אין סיכוי שקובלנץ את עומר יעשו תוכנית תחקירים שתגלה לציבור, למשל, שגלי צה"ל היה ועודנו אחד הגופים הנפוטיסטיים בציבוריות הישראלית: גוף שכמעט כולו התבסס על מקושריזם, מחובריזם וחבריזם. גוף שילדיהם של בכירים בפוליטיקה, בצבא ובתקשורת מצאו את דרכם אליו. קובלנץ את עומר לא יעשו זאת, כיוון שהם עצמם בוגרי הגוף הזה. ויש גם היבט כלכלי להגמוניה הזאת: קרוב למיליארד שקל נזרקים על רשות השידור-תאגיד מדי שנה. החבורה הזאת תהתה בקול גדול מה מקורות המימון לתוכנית "נטו למשפחה" של כחלון. ובכן, מצאתי את התשובה ואת המטמון-מקור: היא עצמה. אין צורך בשידור ציבורי בשביל חבורה שחושבת רק על עצמה. עדיף לשחרר את מיליארד השקלים בשביל שירותים חברתיים נחוצים יותר.

 אלדד קובלנץ וגיל עומר / גיל ג'יבלי

אנחנו, אליעזר וטובה פישמן

מתכבדים להדליק משואה זאת יחדיו, לכבוד "ההפרדה הרכושית" הקיימת בינינו, למרות שאנחנו גרים באותו בית זה עשרות שנים ונשואים מאז שנת 1966, יותר מ-50 שנה. עקרון "ההפרדה הרכושית" חייב להיות נר לרגליו של בית המשפט ונר לרגליה של שיטת הקפיטליזם בבואו לשפוט פושטי רגל.

לאורך שנות נישואינו הקפדנו על "הפרדה רכושית" קלה כחמורה, הקפדנו על קוצו של יוד בעניינה, ואותה הפרדה גם הנחיתה אותנו כשילדינו המוכשרים התבגרו ויצאו לעסקים עצמאיים, שבהם הוכיחו את כישרונם. טובה והילדים כבר העידו על כך בבית המשפט: בעוד אבי המשפחה פנה לעולם העסקים, היא פנתה והשקיעה את כל מאמציה בגידול הילדים ובהשקעה בביתה, ומאז הקפדנו כאמור שכל אחד יהיה בעלים של הנכסים הרשומים על שמו. אף אחד מאיתנו לא העלה טענות נגד החלוקה הזאת והרישום הזה של הבעלות על הכנסים. טובה גם לא הייתה שותפה להרפתקאות העסקיות של בעלה, ובראשן הימור מטורלל על הלירה הטורקית שהעיף 2 מיליארד שקל, היא אפילו לא הייתה מודעת לרובן, אלא רק מקריאה בעיתונים ומלחשושים של כמה הולכי רכיל ביישוב סביון. טובה ממש לא הסכימה לערוב לחובות החברות הפרטיות של בעלה, ובוודאי שלא אישרה את השקעותיו במט"ח בחשבונותיו האישיים.

אין צורך ויהיה זה ממש חטטנות לשמה לשאול אותנו איך טובה צברה נכסים בעשרות מיליוני שקלים או איך ילדינו - ענת, אייל ורונית - צברו אף הם לא מעט נכסים, אף שאביהם הותיר חובות של קרוב ל-5 מיליארד שקל, ונכסיו לא יוכלו לעולם לכסות זאת. לתפיסתנו, זו הבעיה הגדולה של הישראלים: צרות עין וקנאה חסרת גבולות לעשירים שעשו זאת במו ידיהם, הרוויחו ביושר את מטה לחמם, יזמו, שגשגו ועבדו קשה בשביל כל אגורה.

לא פלא שיש עלייה בפשיטות רגל בישראל, אף שאין מיתון ואף שהמצב הכלכלי די מניח את הדעת. למה? ראשית, כי זה "תרבותי" לפשוט רגל ולהמשיך הלאה, לפעמים תוך כדי "עקיצת" אחרים; שנית, כי חלק מפושטי הרגל ממשיכים לחיות, הם ובני משפחתם, חיי מלכים כאילו מעולם לא הגיעו לפשיטת רגל ולאובדן נכסים. טובה פישמן יכולה להצהיר בבית המשפט שהיא הקדישה קרוב ל-50 שנה את מאמציה בגידול ילדיה, והיא שמרה מכל משמר על "הפרדה רכושית", אף שיש בבעלותה עשרות מיליוני שקלים, בוודאי לא מגידול ילדים.

ילדיו של פישמן יכולים לכתוב לבית המשפט שהם אנשים נפרדים, בוגרים ועצמאים, בעלי קריירה משלהם, נכסים משלהם; שהם לא התבטלו לרגע וצברו הכול בזכות עצמם ובזכות יוזמתם המופלאה, כל אחד לפי תחומי העניין וההתמחות שלו. אבל לכולם ברור שהילדים גדלו תחת חסותו של אביהם, הם עבדו בחברות של קבוצת פישמן, וגם אם הם יצרו עסקים בזכות עצמם, זה היה בתמיכתו. מה שאומר שכל עניין "ההפרדה הרכושית" הוא עניין משפטי משעשע. כידוע, מסמכים שמוגשים לבית המשפט כבר מזמן הפכו לניירות שסופגים הכול, גם דברים מנותקים מכל היגיון ומכל מציאות.

המציאות היא אחת ויחידה: לא אשתו של פישמן ולא ילדיו צברו נכסים המוערכים במאות מיליוני שקלים בודדים יחדיו, רק בזכות אותה "הפרדה רכושית" ורק בזכות יוזמתם ורק בזכות כישרונם. הם עשו את זה, בין היתר, ואולי בעיקר, "בזכות אביהם". הניסיון של פושטי רגל ושל גילדת עורכי הדין ורואי החשבון שלהם להציב חומה מבטון בין חובות פושט הרגל ל"נכסים" של בני משפחתו הם מגוחכים, וחבל שגם הבנקים הנושים הגדולים נותנים לזה יד ושפעמים רבות בתי המשפט מאפשרים לפושטי הרגל לעבור בהם בדרך למסלול חדש עם הסדר חובות מגוחך. כיוון שכך, אין פלא פעמים רבות כדאי להיות פושט רגל - במקום שזה יהיה הליך מביש, זה הפך להיות הליך לגיטימי.

ומילה אחרונה לכל אנשי כת הרשעים-טהרנים-שקרנים שאחרי כל מאמר שאני כותב על פישמן, לשעבר בעל השליטה ב"גלובס", מפזרים את התרעלה שלהם: מעולם לא שירתתי אותו או את ילדיו, מעולם לא עבדתי אצלו ומעולם לא אכלתי מכף ידו וממילא מעולם לא ירקתי לבאר שממנה שתיתי.

כתבתי זאת כבר בעבר: עובדים קיימים בזכות עצמם ולא בזכות מעסיקיהם. אולי כדאי שהם, ילדיהם ומנהליהם יתחילו להפנים זאת: אדם אינו צריך להתבטל או להתקרנף, לא בפני מעסיקיו ובוודאי לא בפני החונטה-דיקטטורה התקשורתית. אין לי כל צורך שהחונטה הזאת תחבק אותי, תחמיא לי או תחניף לי באותו אופן שהיא עושה נעים בגב לחבריה.

 אליעזר וטובה פישמן / גיל ג'יבלי