עידן השרפרפים

ישראל נכנסה אל השנה ה-70 של עצמאותה בסימן תזכורת על האוסף הפתטי של פוליטיקאים פרובינציאליים וחירשי-צלילים, המנהלים אותה. בימים האחרונים של השנה ה-69 לא נפלו החלטות הרות-גורל ולא התחוללו משברים קיומיים. נרשמו רק כמה אפיזודות, המלמדות לכל היותר על מקבץ תכונותיהם של הפוליטיקאים.

אומת הסטארט-אפ מתנהלת מכוח השגרה של בורותם ומוגבלותם. הם משגיחים על המטמון הלאומי באמצעות קריצות של עורמה ירודה, המבאישות את ריחה של ארצם, מבריחות מעליה גם את ההוגנים שבמבקריה, ומעוררות תדהמה ועייפות בין חלק מאלה החושבים את עצמם לידידיה. זאת אומרת, אלה שאינם מוכנים להרעיף ידידות ללא תנאי; אלה המעמידים את עצמם במבחנים תקופתיים, וממילא עומדים על בחינה בלתי פוסקת של זולתם.

האומה הפקידה את פטישי יום העצמאות שלה בידי ראש הממשלה ושר הביטחון, והם הניפו אותם, בהחלט הניפו. מר נתניהו קלע בדיוק במצחו של זיגמר גבריאל, סגן הקנצלר של גרמניה ושר החוץ שלה. מר ליברמן הרחיק אפילו יותר, והגיע עד סמוך לרקתו של קים ג'ונג און, רודן צפון קוריאה.

גבריאל משך בכתפיו, לפחות בפומבי. קים איים להעניש את ישראל "אלף מונים".

אפילו סין אינה מתנגדת

על פגישתו עם נציגי עמותות, המוקצות מחמת מיאוסה של ממשלת נתניהו-ליברמן, גבריאל נענש באין-פגישה עם ראש הממשלה. ממה נפשך, שר חוץ של מעצמה דמוקרטית נענש, מפני שהחיל את אמות המידה הדמוקרטיות שלו על הדמוקרטיה היחידה בין הבוספורוס לבאב אל מנדב.

שרי חוץ של דמוקרטיות אירופיות וצפון אמריקאיות מתערבים מעשה שגרה בענייניהן הפנימיים של ארצות שבהן הם מבקרים. הם נועדים עם מנהיגי אופוזיציה ועם נציגי עמותות, מאזינים לביקורת ומבקרים בעצמם. לזה קוראים בעגה הבינלאומית "מגעים עם החברה האזרחית" (באנגלית, civil society; בגרמנית, Zivilgesellschaft. ויקיפדיה שולחת את גולשיה כמעט אל 60 מהדורות לשוניות שבהן מופיע הערך "חברה אזרחית", כולל אגב בכורדית ובאורדו, בטאגאלוג ובאוזבקית. גם בעברית).

זה בדיוק מה שהיה נחוץ לישראל ערב יום עצמאותה. העיתונות הגרמנית נגדשה דיווחים פרטניים על המשבר החדש. בעשרות עיתונים הופיעו ביטויים של תהייה ושל ביקורת על אופן התנהלותה של הדמוקרטיה הישראלית. בין השיטין היה אפשר לקרוא רמזים, שאולי הדמוקרטיה היחידה היא קצת פחות דמוקרטית ממה שנהגה להיות.

ואף כי בחירות ממשמשות ובאות בגרמניה, וגבריאל שייך למפלגה המקווה להדיח את הקנצלרית, גם אנגלה מרקל גם אנשיה התייצבו לצידו. אחד מהם, שר בכיר בקבינט שלה, הזכיר, כי אפילו סין אינה מתנגדת לפגישות בין אורחים גרמניים ובין פעילי זכויות אדם.

למר נתניהו היו אולי נקיפות מצפון. הוא טלפן אל השר גבריאל, כדי להסביר לו מדוע סירב לפגוש אותו. גבריאל החליט שמספיק ודי. הוא סירב לקבל את השיחה. נקיפות מצפון, ניחשתי. אבל אולי לא. אולי זה הרגל רב שנים של מר נתניהו, המנסה לנגוס מן העוגה ולהשאיר אותה שלמה. תחמנות? פחדנות? חוסר רצינות? מה לכל הרוחות עושים בקלטת הלוהטת.

זיכרונות מסכר אסואן

מר ליברמן דיבר בראיון ערב החג עם אתר Walla. "המטורף הזה", הוא קרא לקים ג'ונג און. הוא שאל את מטבע הלשון הקטלני "ציר-הרשע" מאוצר המלים של ג'ורג' דאבליו בוש (ינואר 2002). בוש הבן קשר אז את סדאם חוסיין עם איראן ועם צפון-קוריאה ב-Axis of Evil. ההשתמעות הייתה, שגורל דומה מזומן לכל השלוש. צפון קוריאה ואיראן החליטו אז להחיש את תוכניותיהן הגרעיניות, כדי להינצל מן הגורל. איזה מחיר גבתה ההפקרות הרטורית של בוש.

מר ליברמן אולי חשב, כי כל מה שהוא אומר ליעקב אילון יישאר ביניהם. כמה צפון קוריאנים כבר צופים בחדשות Walla. או אולי מר ליברמן לא חשב כלל. כי אילו היה חושב על משמעות "המטורף הזה", אפשר שהיה נזכר כי הוא הציע פעם, בהיותו שר התשתיות או השר לאיומים אסטרטגיים, להפציץ את סכר אסואן, מה שהיה מציף את גדות הנילוס בואך הדלתא, ומטביע כמה מיליונים.

הקוריאנים דווקא שמעו את ליברמן, והגיבו בצריחה אגרסיבית אופיינית. שר הביטחון העניק להם הזדמנות לעשות נפשות לעניינם במזרח התיכון. מי יודע, אולי הג'יהאד הבא יוכרז לטובתם, וייקרא על שמו.

מה בדיוק, או אפילו בערך, מנחה את שני האפוטרופוסים האלה של הביטחון הלאומי כאשר הם מחליטים על מחוותיהם?

אני משער שאצל מר נתניהו, רק החשבון של מרכז הליכוד מנחה. אצל מר ליברמן, ההשתוקקות הבלתי פוסקת אל משטר נשיאותי סמכותני היא המנחה. סוף-סוף, הוא היה, פוטנציאלית, פוטין-לפני-פוטין, טראמפ-לפני-טראמפ, ארדואן-לפני-ארדואן. אבל בשעה שהם מתכתבים עם הערך שלהם בוויקיפדיה, וקוצרים מחמאות משליש יהודי אמריקה, הם מאיימים על נצח ישראל.

הם מאבדים ידידים, הם אוספים אויבים; הם מספקים תילים של ראיות שארצם, הראויה להערצה על הצלחותיה, יצאה מדעתה לבלי שוב.

הם הילדים החורגים של המהפכה הציונית, והם מוליכים אותה אל אבדון בשנה ה-70 של ניצחונה. הם אינם מסוגלים להבחין בין עורמה טקטית לחוכמה מדינית, בין עמידה על משמר האינטרס הלאומי ובין קריאות התרסה של נערים שטופי-הורמונים.

קריקטורה בעיתון גרמני הראתה בשבוע שעבר את הישראלים מציעים כיסא שבור לזיגמר גבריאל. אין זה פלא. משרד החוץ של ליברמן הציע פעם שרפרף-ענישה לשגריר טורקיה. יום אחד, עידן נתניהו-ליברמן ייוודע כ"ימי השרפרפים". השאלה היא רק מי יושיב את מי.