"אני לא מוסוליני"

הבחירות בצרפת, שהקוראים כנראה כבר יודעים את תוצאותיהן, התנהלו במידה רבה בסימן "גלובליזציה". ואף כי המועמד לנצח בהן, עמנואל מקרון, הוא הקרוב ביותר אל מגמת הגלובליזציה, יותר מחצי הבוחרים, אולי הרבה יותר מחצי, מתנגדים לה. סקר אחד הראה, כי רק 22% חושבים אותה ל"חיובית".

צרפת היא שהפכה את ההתנגדות לגלובליזציה למטבע עובר לבוחר. זה קרה ב-1997. הנשיא דאז ז'אק שיראק יזם בחירות מוקדמות לאסיפה הלאומית (פרלמנט), בתקווה שמפלגתו תקבל רוב מוגדל, ויהיה לו מנדט מפורש לרפורמות כלכליות. הן התחייבו מן הצורך לשפר את תחרותיותה של צרפת בשוקי העולם.

המפלגה הסוציאליסטית לא נבהלה, וניהלה מערכת בחירות יעילה להפליא. התקפה על ה"גלובליזציה" עמדה במרכזה. הסוציאליסטים ניצחו, ולשיראק לא הייתה ברירה אלא להטיל עליהם את הרכבת הממשלה. בחמש השנים הבאות הוא הופחת מנשיא ביצועי לראש מדינה כמעט סמלי, אורח לא רצוי בישיבות הממשלה.

הקרב נגד הגלובליזציה עמד אז רק בראשיתו. הרושם הכללי היה שידו של הגיון הגלובליזציה הייתה על העליונה. סחר חופשי נעשה לחש הקסמים כמעט בכל מקום, מברזיל עד הודו, ממזרח אירופה הפוסט-קומוניסטית עד אפריקה הפוסט-קולוניאליסטית. באירופה, באסיה ובאמריקה השתרר הרושם שאין חלופה ואין תחליפים להפלת חומות מכס ולהסרת הפיקוח.

ונצואלה סימנה את הבאות

המערכה הגדולה נגד הגלובליזציה התחילה להתפתח באמריקה הלטינית. התמוטטות מחירים של חומרי הגלם כמעט לכל אורך שנות ה-90 הזינה גאות כלכלית במערב המתועש - אבל מוטטה את אמות הסיפים בארצות צפופות האוכלוסים ועתירות העוני של דרום אמריקה.

ונצואלה, שעתודות הנפט והגז הטבעי שלה הן הגדולות בעולם, סימנה את הבאות. צלילתם של מחירי הנפט רוששה אותה. כאשר המונים יצאו לרחובות, ב-1989, הממשלה (הסוציאל-דמוקרטית) איבדה את עשתונותיה. המשמר הלאומי ירה - ובערך 400 מפגינים נהרגו. שלוש שנים ופחות אחר כך, קולונל בצבא ונצואלה ינסה לחולל הפיכה צבאית. הוא ייכשל, ויושלך לכלא - אבל שמו יעניק השראה להתקוממות אלקטורלית נגד הסדר הישן ונגד "האליטות": אוגו צ'אווס.

חמש שנים אחר כך, "האליטות" יניחו לצ'אווס להתמודד בבחירות דמוקרטיות לנשיאות. הוא ינצח, וכיווני ההיסטוריה הפוליטית של אמריקה הלטינית ישתנו כמעט בן-לילה.

מלחמת צ'אווס בגלובליזציה וב"ניאו-ליברליזם" תתפשט על פני רוב היבשת. משטרים דמויי צ'אווס יעלו לשלטון בבוליביה ובאקוואדור. ב-2002 ירשום השמאל הלטינו-אמריקאי את ההשג הגדול ביותר בתולדותיו: מפלגת שמאל רדיקלית תנצח בבחירות לנשיאות בברזיל. בראש ברזיל יתייצב פועל כפיים לשעבר, עם השכלה של שלוש כיתות בית ספר יסודי, הידוע בכינויו "לולה".

השלטון מיתן את "לולה". הואיל ולא היה למפלגתו רוב בקונגרס, הוא הוכרח לכונן קואליציות, ולהסתגל לשיטות פעולה שהוא נהג לגנות. אבל המזל שיחק לו. מחירי חומרי הגלם התאוששו. הגאות הניבה עודפי תקציב ושגשוג כלכלי יחסי. הממשלה הזרימה סכומי עתק לביעור העוני ולשיקום שכונות. הפופולריות של "לולה" הרקיעה שחקים. אמרו על ברזיל כולה שהיא האדימה, או לפחות הוורידה.

נמוכה? לא בוונצואלה

בוונצואלה, מהלך השינויים הואץ לאחר ניסיון הפיכה של הממסד הישן. צ'אווס נשבע אמונים למהפכה סוציאליסטית. תמלוגי הנפט העצומים איפשרו לו לעשות כמעט ככל העולה על רוחו. הרזרבות של הבנק המרכזי ואחר כך חשבון הבנק של חברת הנפט הלאומית הפכו לקופות החיסכון שלו. הוא לא חשב על יום המחר, ולא התכונן לקראתו, אולי גם מפני שלא היה יום מחר. צ'אווס מת מסרטן לפני 4 שנים.

הוא השאיר בעקבותיו יורש מפוקפק: נהג אוטובוס לשעבר, ניקולאס מאדורו, שחשב כי חיקוי ירוד של המנהיג המת ינחיל לו את כוחו ואת הכריזמה שלו. איתרע מזלו ומחירי הנפט התחילו לצנוח אל שפל היסטורי. משבר כלכלי היה בלתי נמנע, אבל הקפריזה הפופוליסטית של צ'אווס הניחה את היסודות להתמוטטות כללית. בעידן של אינפלציה "נמוכה מדי" כמעט בכל מקום, כאשר שרי אוצר ובנקים מרכזיים לוחמים למנוע דפלציה, בוונצואלה האינפלציה השנתית עומדת בערך על 800%. הכלכלה חדלה לתפקד. מפעלים חדלו לייצר מאין להם מטבע חוץ או חומרי גלם. המדפים בחנויות ריקים. רעב מתפשט.

הדי הפוליטיקה הסוערת להפחיד, או להחריד, של אמריקה הלטינית מתקשים מאוד לחצות את האוקיאנוס האטלנטי, קל וחומר את הים התיכון. בשעה שאנחנו מתרכזים במערכות בחירות דרמטיות בהחלט בצרפת ובבריטניה, במשאלי עם בבריטניה ובטורקיה, בבחירות ממשמשות ובאות בגרמניה ובאיטליה, דרום אמריקה מתייסרת עכשיו בעוויתות פוליטיות, כלכליות וחברתיות עצומות ממדים.

איזה רעיון: בלי דמוקרטיה

הקריסה בוונצואלה לובשת ממדים של אסון כבד. רחובותיה הם עכשיו שדות קרב בין מפגינים לבין כוחות הביטחון. משטר מאדורו נאחז בקרנות המזבח, ושולט באמצעות אלימות והפחדה. הקונגרס (פרלמנט) נמצא בשליטת האופוזיציה, אבל הממשלה ובתי המשפט שבשירותה עיקרו אותו מכל יכולת חקיקה. סקרי דעת הקהל מראים ש-80% מן הוונצואלים יצביעו נגד מאדורו אילו הורשו להצביע.

בסוף השבוע שעבר הוא הפריח רעיון חדש, שהוא לאמתו של דבר ישן מאוד, וימיו כימי המהפכה של לנין ברוסיה, לפני 100 שנה: להחליף את הקונגרס ה"רקוב", ולכתוב חוקה חדשה שתעניק את רוב המושבים לנציגי פועלים ואיכרים.

ההתנגדות למשטר מאיימת לגלוש מהפגנות לאלימות. זה קורה כאשר המשטר מכוון רובים, ויורה. וידיאו מקאראקאס הראה בשבוע שעבר משוריין של המשמר הלאומי דוהר לעבר מפגינים, ודורס שניים מהם. בקבוק מולוטוב הושלך על המשוריין, והוא התחיל לעלות בלהבות.

מאדורו, צרחן חסר חן, הודיע בסוף השבוע שעבר, "אינני רוצה מלחמת אזרחים", "אני אינני מוסוליני". אבל משטרו מתקרב כמעט אל כל ההגדרות הסבירות של פשיזם. סבלנותה של אמריקה הלטינית פוקעת, ולנוכח האפשרות שהיא תושעה מארגון מדינות אמריקה, ונצואלה החליטה להקדים תרופה, ולפרוש.

בברזיל, ממשלת השמאל התמוטטה בקיץ שעבר תחת הכובד של פרשת שחיתות איומה. לולה עצמו הוא אחד החשודים. הוא מסגל עכשיו לשון דיבור קיצונית הרבה יותר, כולל התקפות על "התקשורת של האליטות", ללמדכם שההבדל בין פופוליזם של השמאל לפופוליזם של הימין (טראמפ, מארין לה פן) אינו גדול. לולה מתכוון כנראה לחזור ולהתמודד על הנשיאות בעוד שנה וחצי, והסקרים מעניקים לו יתרון ניכר. אם אמנם יחזור לשלטון, סביר להניח שהוא יהיה להוט פחות להתפשר.

ברזיל היא כמובן הגדולה והחשובה בארצות אמריקה הלטינית. אבל בחודשים הבאים, השמאל הלטיני יתבונן בנשימה עצורה בוונצואלה. בשמאל הזה, ממש כמו בימין, היו תמיד יסודות אנטי-דמוקרטיים. אם תעלה יפה מזימתם לשים קץ ל"דמוקרטיה הרקובה", ולהחליפה ב"דיקטטורה של פועלים ושל איכרים", נצפה בהרבה תגובות נגד ותוצאות לוואי, מארץ האש ועד ריו גראנדה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny