כואב הלב על הפלסטינים. הכיבוש הורג אותם, ממרר את חייהם, לא מאפשר להם לגדול ולצמוח. הכיבוש חוסם את דרכם לכל צורה של קידמה, הופך את נשותיהם לכמעט שפחות, עוטף אותן מכף רגל עד ראש, עד שכמעט אי אפשר לנשום. לא פלא שהם מתקוממים נגד הכיבוש. הטרגדיה היא שהם מתקוממים נגד הכיבוש הלא נכון.
נוגשי הפלסטינים האמיתיים
מי שבאמת נוגש בפלסטינים, במוסלמים בכלל, זו הדת שלהם. מנהיגים ערבים, בין בתחום הדתי ובין האזרחי, מנצלים את חוקי הדת כדי לשלוט בבני עמם, כדי למנוע כל התקוממות אמיתית או אפילו סתם ביקורת. הם הכובשים האמיתיים של המוסלמים בכלל והפלסטינים בפרט. הם אלה שגרמו לכך שהפלסטינים לא הקימו מדינה כאשר הייתה להם האפשרות; שבמקום לקדם את עצמם הגדילו את מחסני הנשק שלהם למען אללה, כלומר למען מנהיגי הדת והמנהיגים הפוליטיים שלהם.
אללה הוא באמת אכבר?
"אללה אכבר"? אותה מחבלת שהשמיעה את הקריאה במהלך דקירתו של גבר ישראלי - מאיפה היא יודעת שאללה האכבר רוצה במותם של יהודים בכלל ובכך שהיא תרצח אותם בפרט? היא "יודעת" מה שכוהני הדת ומנהיגיה אומרים לה ולאחרים כמותה. כשארדואן קורא להם לעלות על הר הבית, מה הם יודעים? הם לא מעלים על דעתם שמטרתו של הטורקי היא להסיח את הדעת מצעדי הדיכוי שלו בארצו.
ההשמדה שלא צלחה
הטרגדיה של המוסלמים היא שמנהיגים כמו ארדואן מסיתים אותם למעשי אלימות בשם הדת. לא זכור לי שארדואן שילב אי פעם בנאומיו קריאה למוסלמים ללכת ללמוד, לבנות, לעבוד, לכבד את נשותיהם. כשהאו"ם החליט על חלוקת הארץ, הארדואנים לא אמרו לפלסטינים, "לכו על זה, תבנו לכם מדינה"'. הם אמרו להם "לכו עליהום, תהרסו ליהודים את מדינתם", והובילו אותם למלחמת ההשמדה שלהם שלא צלחה.
יש רבים אצלנו ובעולם שמסרבים לראות את העובדות הללו. הם בונים תורות שלמות, מפלגות, עצרות עם, תמיכה ורחמים לפלסטינים. בכך הם, השמאל, מטפחים אצל הערבים את מה שמשגשג אצלם ממילא: תחושת הקורבן הנצחי. תמיד מישהו אשם, וזה אף פעם לא הם. חיזוק תחושת הקיפוח המשתקת.
השמאל אצלנו ובעולם מחזק את התחושה הזאת. לא מבין שכל עוד היא קיימת, לא יכול להיות הסדר. כי לפני שהפלסטינים "יאהבו" אותנו, הם צריכים לאהוב, ובעיקר לכבד, את עצמם. וזה לא יקרה - לא כל עוד גורמים פנימיים וחיצוניים מחזקים אצלם את תחושת הקיפוח, את הרחמים העצמיים, שהם למעשה פועל יוצא מחוסר המעש שלהם, מהתבטלותם בפני הדת וכוהניה הפרימיטיביים.
כתבות
ני"ע
