משפחת העמים

א. השבוע הייתי ביום הורים בבית הספר וחזרתי הורה גאה, בטח באופן יחסי להורים שלי בימי ההורים שהם נאלצו ללכת אליהם ולחזור בראש חפוי. הילדים בסדר גמור. הציונים שלהם לא כל-כך מעניינים אותי בשלב זה של חייהם האקדמיים, כיתה ד'. בעיקר שמחתי לשמוע מהמורות שהם ילדים סקרנים, שלא מוותרים בקלות כשקשה להם ושיש להם חוש צדק - 3 תכונות קריטיות לחיים טובים ומספקים בעיניי. לפחות 2 מהתכונות הם קיבלו מאמא שלהם: אני מוותר גם כשקל לי. אחרי הכול, לוותר כשקשה כל אחד יכול.

ישבתי בכיתה מול המורות וחשבתי על עמנואל מקרון, נשיא צרפת הנבחר, שהתחתן כידוע עם מורתו המבוגרת ממנו בשניים וחצי עשורים. לא חשבתי מה שאתם אולי חושבים שחשבתי - על רומן בין מורה ותלמיד/ה - חשבתי דווקא על העובדה שלמנהיג החדש והצעיר, בן 39 כולו, אין ילדים משלו.

כשחזרתי הביתה גיליתי שני דברים: אני לא היחיד שחשב על זה, והוא לא המנהיג היחיד שאין לו ילדים. למעשה, וזה ממש הפך לי את הראש, מדובר במגמה אירופית: בנוסף למנהיג צרפת, גם למנהיגות גרמניה ובריטניה אין ילדים. ולא רק לשלושת המנהיגים של 3 המדינות העשירות והחשובות באירופה אין צאצאים. גם לראש ממשלת איטליה, פאולו ג'נטילוני, אין ילדים, גם לראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, אין ילדים. גם לא לסטפן לוון, ראש ממשלת שוודיה.

לא זו אף זו - מתוך המדינות המתועשות, או ה-G7 (שהיה G8 עד שרוסיה הושעתה ממנו), חמישה מנהיגים, למעט נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו (כלומר גרמניה, צרפת, איטליה, בריטניה וראש ממשלת יפן, שינזו אבה) לא הביאו ילדים לעולם. רוב מוחלט.

מוזר, לא?

ב. אני שואל את עצמי למה. למה זה מוזר בעיניי, למה זה הופך לי את הראש? אחרי הכול, מדובר בבחירה אישית, לגיטימית, שאין בה שום בעיה מוסרית או אחרת. הרי אי אפשר יהיה לטעון ברצינות שאנשים (כולל מנהיגים) שיש להם ילדים, טובים יותר באיזשהו מובן מאנשים, או מנהיגים, שאין להם ילדים. למארי לה פן יש שלושה, אז מה? זה מכשיר אותה למשהו? אפילו לקים ג'ונג-און, העריץ הצפון קוריאני, יש ילדה בת 5. כמה מהחלאות הכי גדולות שאי פעם התהלכו על פני האדמה היפה שלנו שכפלו את הגנים שלהם.

אני לא מאלה שנכנסים לאנשים אחרים לאשכים או לרחם ולא לוקח שום חלק בלחץ החברתי הישראלי להתרבות, שממילא לא תופס על מנהיגי העולם. אין לי, כמו שלא צריכה להיות לאף אחד, שום עניין עם בחירת סגנון חיים של אדם אחר (כל עוד היא לא מסוכנת לעצמו ו/או מסכנת אחרים), מעולם לא אמרתי או חשבתי לומר למישהו לעשות או לא לעשות ילדים ואני האחרון שינפנף כדגל בערכי המשפחה, ואני עוד יותר האחרון - אני זה שבא אחרי האחרון ושואל מי אחרון - כשזה נוגע להאדרת המשפחה הקלאסית-נורמטיבית של אישה וגבר וצאצאים על חשבון כל הסוגים החדשים והנהדרים של משפחות (אף על פי שאני חלק מהקלאסיקה-נורמה בעצמי).

שכל אחד יעשה מה שבא לו ושיהיה בכיף, בקיצור. ובכל זאת. קשה לי לעכל את החידוש בגל המנהיגים הנ"ל.

ג. במסכת יומא אומר רבי יוחנן את המשפט המפורסם: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". הפרשנים דנים ארוכות מה הכוונה, הרי ברור שאין מדובר בהמלצה על מינוי של מנהיג מושחת, נכון? לא יעלה על הדעת.

פרשנות שחביבה עליי אומרת שהכוונה היא שאין אף פרנס, ואף אדם, שהוא נקי לגמרי. לכל אחד יש תיק על הגב שלא הכי כדאי לפתוח. כל אחד מעד, שגה, השתטה ונהג לא כשורה. אדם הוא לא אי בודד או דג באקווריום. הוא חייב להיות חלק מהעולם. ובעיקר: הוא חייב לדעת, ואסור לו לשכוח, את התיק שעל גבו. המשך המשפט מהווה את הפרשנות הכי טובה: "שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך". רוצה לומר: אתה מתחיל לתפוס עלינו תחת, יא מנהיגוס? 'סתכל מאחוריך וזכור את התיק.

ואני מוסיף: מהי קופת שרצים? בפשטות, אלה החיים. החיים כולל הכול, וילדים - וגם מי שבחר שלא לעשות כאלה, יסכים ודאי - הם חלק לא כל-כך קטן מהחיים. למעשה, הם ביטוי ליצר הכי קדמוני ולדחף הכי בסיסי שקיים בעולם, להתרבות, ולא משנה אם אתה אדם, זבוב או אבטיח. זה חלק מהמהות הכי מהותית של להיות בחיים. אם בחרת לא לעשות ילדים זה בסדר גמור מבחינתי, אבל אם ההורים שלך גם היו בוחרים בזה, הרי שלעולם לא היית מגיע לממש את זכותך שלא.

אני לא מתכוון שילדים הם באמת קופת שרצים - זה ביטוי קצת פוגעני - אבל אין ספק שמדובר בתיק-תיק (לטוב ולרע). זה יותר דומה לצל. ילדים מלווים אותך לכל מקום כל הזמן. מהרגע שבאו לעולמך, הם תמיד שם. אתה הולך אל השמש, והם מאחוריך. גם ברגעים הכי יפים של החיים, כמו ששר צביקה פיק, וגם ברגעים הכי גרועים. אז אם, כמו שאומר הכתוב, "תזוח דעתך עליך", כל מה שאתה צריך זה להסתכל אחורה אל האנשים שעשית ולנסות לראות את עצמך דרך עיניהם. לא כדאי לעשות את זה יותר מדי פעמים, אגב, תאמינו לי.

אדם יכול לנהל חיים מלאים, מספקים ועשירים גם בלי ילדים, כאמור, אבל עם כל הכבוד לפוליטיקלי קורקט, חלק מהותי בחוויה האנושית תמיד יהיה חסר. יותר מזה: עשית בחירה מודעת לוותר על חלק מהותי בחוויה האנושית. זה לא צריך לפסול אותך מלעמוד בראש מדינה, אבל זה מאריך מאוד את רשימת הדברים שלעולם לא תבין באמת על האנשים שאתה צריך לקחת החלטות בשבילם.

ויותר מזה: זה מאריך מאוד את רשימת הדברים שלעולם לא תבין באמת על עצמך.

ד. לא הצבעתי לנתניהו, גם לא לטראמפ, אבל יש לנו משהו במשותף (מלבד שיער נהדר): כשהם מאבדים את העשתונות כשמישהו פוגע, לדעתם, באחד מהילדים שלהם - אני מרגיש קרוב אליהם, אפילו קצת אוהב אותם באותו רגע. מה יחבר אותי למיי, מרקל ומקרון, אנשים שמעולם לא מצאו את עצמם בסיטואציות שאני מוצא בהן את עצמי עשרים פעם ביום?

אני לא משתמש בטיעון הדמגוגי של "איך אתה יכול לשלוח ילד למלחמות אם אין לך ילדים", אבל הייתי יכול. למקרון עוד יש ילדים חורגים, אפילו נכדים. אזקוף זאת לזכותו. אחרי הכול, נאמנים עליי דברי הבודהא, לפיהם "מחובתנו לפעול מנקודת מבט לא של טובתנו בלבד, אלא גם של צאצאינו".

ואולי בכלל האמור לעיל נוגע יותר למי שחי בישראל, שבה לכל משפחה יש טיפה יותר מ-3 ילדים בממוצע (אף על פי שגם אצלנו יש ירידה מתונה משנות ה-70 ועד היום). אבל למי שחי בחמש מתוך שבע מדינות ה-G7 שנזכרו לעיל, חיים בלי ילדים ייראו טבעי לגמרי. כל האירופה הזאתי גוועת, בינינו, וגם יפן.

זה אולי לא ייגמר מחר, אבל כשהסתכלתי על גרף הילודה במדינות הנ"ל משנות ה-60 ועד עכשיו, אמרתי לעצמי שלא הייתי נותן לילדים שלי לעלות על כזו מגלשה תלולה. עמים בלי ילדים בוחרים במנהיגים בלי ילדים, נשמע הגיוני בסך הכול, לא?

ה. אולי זה הכול רק דיבורים מתוך קנאה. הרי לא פעם אני חושב מה הייתי יכול לעשות עם כל הזמן, האנרגיה והמרחב הנפשי שהיו מתפנים עבורי לו רק לא הייתי אב לילדים. כל-כך הרבה דברים!

מאחר שאני אדם פרקטי, וכדי שלא תגידו שאני רק קנאי שמתלונן - יש לי הצעה עסקית לשיפור המצב שתיטיב עם כל הצדדים המעורבים: אני אשלח את ילדיי לסבב בין מנהיגי העולם המתועש, הם יוכלו לטפל בהם קצת, להכיר טוב יותר את החוויה האנושית, אולי אפילו לקחת אותם ליום ההורים הבא, ואילו אני אתפנה סופסוף לחשוב ברצינות על כל הדברים שהייתי יכול לעשות אם לא הייתי עסוק בלהמציא תירוצים למה אני לא עושה אותם. אני בטוח שהעולם כולו ירוויח מעסקה שכזו.