"החוויות שאנחנו עוברים משנות את המוח שלנו"

הפסיכיאטר ד"ר נורמן דוידג', מחבר הספר "הדרך של המוח להחלמה", נוהג להקרין בהרצאותיו סרטון שבו נבדקים מחוברים לאלקטרודות הממפות בזמן אמת את הקצב שבו מועברים זרמים חשמליים במוחם, כשברקע נשמעת מוזיקה קצבית. עם הזמן, הזרמים החשמליים במוח מסתנכרנים עם הקצב של מוזיקה. זה אולי לא נשמע סיפור גדול כל כך, אבל סנכרון הוא הדרך שבה המוח לומד לקשר בין שני אירועים, ומוזיקה היא רק דרך חושית אחת להשפיע על פעילות המוח. "המסקנה שלנו היא שאם אתה יודע מה אתה עושה, אתה יכול להשתמש בקול, או באור, או בגירוי חשמלי מתוכננים היטב, ולהזין אותם דרך החושים. זו הדרך הטבעית להשפיע על עומק המוח, באופן לא פולשני", אומר ד"ר דוידג', שהגיע לישראל כאורח של אגודת המטפלים בפלדנקרייז וכמרצה באוניברסיטת תל אביב.

"ספרי השני מתחיל במקום שבו הסתיים הראשון, 'המוח הגמיש', הוא אומר. "בספר הראשון הצגתי לראשונה מחקרים של חוקרים שפעלו בכל העולם, לעתים בלי להכיר כלל זה את עבודתו של זה, וכולם הגיעו לגילויים שיחדיו הובילו לשינוי פרדיגמה מהפכני: המוח אינו דומה למכונה שמתבלה או נשברת ללא יכולת תיקון. הוא איבר חי, דינמי, שמשתנה כל הזמן, בתגובה לחוויות שאנחנו עוברים".

אחת הדוגמאות לגמישות הזאת, אומר ד"ר דוידג', היא השינוי שעובר מוח של מהגר. "מוח של אנשים מתרבויות שונות מחווט באופן אחר, וכשהם מהגרים המוח שלהם עובר חיווט מחדש. לדוגמה, אם אדם סיני יסתכל על תמונה של 'טבע דומם', הוא יראה בעיקר את היחסים בין החפצים בעוד שאדם מערבי יראה בעיקר את החפץ הבולט ביותר. ילד מערבי לומד קודם כול שמות עצם, ואילו ילדים סינים קולטים תחילה פעלים, כנראה כי אלה המילים שהתרבות שלהם מדגישה. אין פלא שההבדלים המהותיים הללו מובילים להתפתחות שונה של המוח. החידוש העיקרי בספר 'המוח הגמיש' היה האשרור מכמה כיוונים של הגישה שלפיה המוח יכול להשתנות באופן מהותי גם בגיל מבוגר. חלונות ההזדמנויות לשינוי, ללמידה של טריקים חדשים, נסגרים הרבה יותר מאוחר מכפי שחשבו או שאינם נסגרים כלל. החוויות שלנו כל הזמן משנות את המוח שלנו, במובן הכי פיזי.

"מחקרים הראו שלמידה אפילו מביאה לידי ביטוי גנים חדשים בתאי העצב שלנו. ואם קודם לכן חשבנו שכל בני האדם נולדים עם סט כלים זהה, שבו הם משתמשים כדי לתפוס את עולם, הרי שהחוקרים שהכרתי הראו כי חוויה שעברנו משנה גם את האופן שבו נתפוס את הרגע הבא".

"אפשר לעזור לחלק מהלוקים באוטיזם"

לאחר פרסום הספר, מספר ד"ר דוידג', "תיבת הדואר אלקטרוני שלי הפכה להיות התחנה המרכזית של הפעילות בתחום. חוקרים מכל העולם כתבו לי, וביליתי חמש שנים בביקור במאות מוסדות מחקר ובאיסוף חומר על היישום הפרקטי של מהפכת המוח הגמיש. מיפיתי את הגישות הללו וחילקתי אותן לסוגים, כי לאנשים שונים דרושות גישות שונות". לדבריו, התפלא על השימוש הרב שנעשה באנרגיה לעידוד הגמישות המוחית.

- מה זו "אנרגיה" בשפה שלך? זה נשמע מאוד ניו-אייג'י.

"לא, זו לא הכוונה בכלל. הרי כשאנחנו תופסים את העולם, מה שאנחנו בעצם תופסים הוא אנרגיה של אור, אנרגיה של גל קול, אנרגיה של תנועה או של לחץ. החושים שלנו הם כולם מעין ממירים חכמים. תפקידם הוא להמיר את האנרגיה הזאת שנובעת מהסביבה לאנרגיה חשמלית שהמוח מכיר, לחשמל שזורם בתאי העצב. כך אנחנו משתמשים בערוצים הטבעיים שבהם העולם החיצון מתקשר עם המוח, כלומר בחושים, כדי לשנות את המוח באופן לא פולשני".

ד"ר דוידג' משתמש בביטוי "לא פולשני", והגישה שלו לטיפול באמת מזכירה את האופן שבו מבוצעים היום ניתוחים לא פולשניים, שבהם מחדירים מכשירים דרך חורים טבעיים בגוף האדם, כדי להגיע לעומקו. מבחינתו, החושים הם "הדרך הטבעית" אל המוח.

לדבריו, ילדים אוטיסטים הם אחת האוכלוסיות שעשויות להרוויח מגישת טיפול כזו. "חלקם יכולים להרוויח המון מטיפול אודיטורי, משום שמסתמן בהדרגה שבעיית הוויסות החושי, בעיקר ויסות של קולות, היא לא רק מרכיב אחד בתסמונת האוטיסטית, אלא גורם מרכזי המחולל אותה", הוא מסביר. "אנחנו סבורים כיום שלילדים אוטיסטים מהקבוצה הזאת יש רגישות יתר לקולות עמומים ומפחידים, כמו אלה שמשתמשים בהם בתעשיית הקולנוע כדי להעצים את תחושת המתח והפחד שלנו ברגעים מסוימים בסרט. גוף האדם מכוון להגיב לתדרים הללו בתחושה של מתח, בדחף של 'הילחם או ברח' - כלי דם מתכווצים, הנשימה נעשית שטחית, הקשב ממוקד באופן צר יותר וכן הלאה. ההשערה היא שילדים אוטיסטים חווים קולות יומיומיים, למשל קולות של מכונות מסוימות, כאותם קולות מאיימים. כתוצאה מכך הם נמצאים כל הזמן במצב של 'הילחם או ברח', מצב של מתח נפשי וגופני.

"המצב הזה גם מוביל להסטת המיקוד מהזירה החברתית. כשאנחנו במצב של 'הילחם או ברח' אנחנו לא יוצרים קשר עין, האזורים במוח האחראים ליצירה ולפענוח של הבעות פנים, טונליות של הקול והיכולות החברתיות נכבים כדי למקד משאבים באזורים אחרים. בהדרגה, האזורים הללו הופכים פחות פעילים ואינם מתפתחים באופן הרגיל. כך אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מכירים כתסמונת האוטיסטית: ילד עם קושי בוויסות החושי, ששם ידיים על האוזניים ומתגלגל על הרצפה כדי להימנע משמיעת קול שנראה כי מתקיף אותו; ילד שטון הדיבור שלו שונה ואינו מביט בעיניים ומתקשה לקלוט ולייצר הבעות פנים או להבין סימנים חברתיים. לאחר הטיפול האודיטורי אנחנו רואים שיפור ניכר בכל התסמינים הללו, באוטיסטים מסוימים. פתאום הם לא שמים ידיים על האוזניים, הם מסתכלים עליך ואולי אפילו מחבקים את הוריהם לראשונה. חשוב להגיד שזה לא קורה אצל כולם, ואני גם לא מציע את הגישה הזאת בתור טיפול יחיד לאוטיזם".

ייתכן שההסתייגות האחרונה נאמרת על רקע הביקורות שנכתבו על ספרו וטענו כי הוא מסיט את תשומת הלב מטיפולים מוכחים באוטיזם (הכוללים בעיקר אימון שיטתי, מגיל צעיר, לחיזוק כישורים שהילד חלש בהם) לשיטות שמעולם לא הוכחו. גם ההסברים שלו שנויים במחלוקת, אך מקובלים על חלק מחוקרי הגמישות המוחית.

- מדוע לשיטתך הילדים הללו שומעים מלכתחילה את הקולות הללו באופן אחר מיתר אוכלוסיה?

"אנחנו חושבים שהבעיה נובעת מבעיה במערכת ה'פוקוס' האודיטורית. תתארי לעצמך שאת נכנסת לבר עמוס בתל אביב ושומעת בליל של קולות ורעשים. בהדרגה, הקולות יתחילו להתפענח לשיחות, וז קורה בזכות היכולת של המוח למקד את חוש השמיעה בתדרים מסוימים. נראה שלאנשים מסוימים יש כשל במנגנון הזה, שגורם לליקוי בוויסות האודיטורי".

- אולי זה הקשר שדווח בין מחלות אוזניים בגיל צעיר לבין נטייה לאוטיזם.

"אני נמנע מללכת בכיוון הזה. אני חושב שאוטיזם הוא מחלה מאוד מורכבת שיכולה להיגרם בכל מיני דרכים וגם להתבטא בכל מיני דרכים. אני לא מתיימר כרגע לשער מהם הגורמים לה וחלילה לא לומר שניתן לרפא אותה. אני כן אומר בפה מלא שניתן לעזור באופן משמעותי מאוד לחלק מהאוטיסטים באמצעות הטיפול הקולי. במקרים מסוימים הושגו תוצאות נהדרות".

- איך נראה הטיפול האודיטורי בפועל?

"התרפיה נעשית באמצעות מחשב שמשמיע מוזיקה המאמנת את האזור האודיטורי במוח, יחד עם גירוי קולי".

שימוש אחר בחושים נעשה באוניברסיטת ויסקונסין, שבה פותח מכשיר קטן, בגודל של מסטיק, לגירוי חשמלי קל של הלשון. לדברי ד"ר דוידג', גירוי של הלשון מוביל לגירוי של גזע המוח, אזור המעורב בתנועה, במצב רוח, בשיווי משקל, בתפיסה חושית ובאינטגרציה בין החושים, וגם בתפעול מערכת העצבים הפריפריאלית. "ללשון יש 15 אלף חיבורים עצביים עם גזע המוח. המכשיר שראיתי מגרה את הלשון ב-144 מוקדי גירוי, ובעצם מדבר עם המוח בשפה שלו. לא מדובר במתן 'שוק' למוח כמו בטיפול בנזעי חשמל אצל חולי דיכאון. התחושה הפיזית היא בסך הכול של מעין בועות המתפוצצות על הלשון".

- איך זה עובד בדיוק?

"הגירוי החשמלי ניתן בתדירות מסוימת, הדומה יותר לזו של המוח הבריא מאשר לזו שחווה מטופל עם הפרעת תנועה, לדוגמה. הגירוי הזה מסנכרן את רשתות הנוירונים בעומק המוח כך שיפעמו בקצב שבו פועם המכשיר. בזמן הגירוי, מבקשים מהמטופל לבצע את הפעולות המורכבות מבחינתו, וכך הוא משפיע על אותן רשתות נוירונים שאנחנו רוצים לחזק. כך אנחנו ממקדים את הטיפול".

תאים שאפשר להציל, גם אחרי שבץ

"יכדי להבין מדוע הגישות הללו עובדות, יש להבין תחילה מה לא עובד כשמאבדים יכולת מוחית. אם פעם חשבנו, לדוגמה, שאדם שלקה בשבץ ואיבד 90% מפעילות יד ימין שלו משום שמתו 90% מתאי המוח הקשורים להפעלת אותה יד, היום אנחנו יודעים שזה כלל לא נכון. מספר התאים שמתו הוא הרבה יותר נמוך. נוסף על תאים שמתו יש גם תאים שניזוקו וחלו, והם מפיקים סיגנלים מבולבלים, שהתאים שלידם לא מצליחים להבין ולכן גם הם לא יכולים לפעול. קבוצת תאים אחרת היא תקינה ומקבלת סיגנלים באופן תקין, אולם משום שקשה לאותו אדם להזיז את היד, הוא נמנע מלעשות זאת והתאים שלו מגורים לעתים רחוקות בלבד. נוצר בהם ניוון מסוים כתוצאה מחוסר שימוש.

"אם כך, כשאדם מאבד את היכולת להשתמש ביד, הרי שרוב התאים הקשורים ביכולת הזאת עדיין חיים. אנחנו 'רק' צריכים לגרום לתאים החולים לשדר סיגנלים קוהרנטיים יותר לתאים הבריאים שלידם, ונוכל להחזיר חלק נכבד מהפעילות המוחית ולשקם את תפקוד היד. הדפוס הזה קיים בהפרעות למידה, בשבץ, בפרקינסון, בפציעות ראש, בטרשת נפוצה, בחלק מסוגי הדיכאון, בתסמונת פוסט טראומטית, בכאב כרוני ובמצבים נוספים".

ד"ר דוידג' מציין מגוון רחב של התערבויות: טיפול בהפרעות קשב באמצעות מכשיר רוטט המוצמד לראש, טיפול בהפרעה קוגניטיבית אצל ילדה שנולדה ללא חלק ממוחה באמצעות מגע עמוק (טכניקה מוכרת ברפואה האלטרנטיבית), הקרנת אור לכיוון העורף לטיפול בפציעות ראש ועוד. המחקרים שהוא מתאר נערכו ברובם על קבוצות קטנות של אנשים, או על אדם אחד בלבד, כך שהם תיאורי מקרה יותר מאשר מחקרים של ממש, אולם יחד הם מהווים גוף ידע המתגבש לכדי מסקנות שאינן מופרכות.

- מה משמעות הידע החדש הזה לאנשים בריאים? האם המוח שלנו כל הזמן מתוכנת מחדש על ידי אורות מהבהבים ועל ידי המוזיקה שאנחנו שומעים?

"כדי להשפיע, הגירוי צריך להיות מאוד ספציפי. תועדו מקרים שבהם אנשים הנוטים לאפילפסיה לקו בהתקף בעקבות צפייה באורות מהבהבים, משום שאפילפסיה היא למעשה גירוי יתר של פעילות לא מסונכרנת במוח. אולם מקרים כאלה הם נדירים. האורות הללו לא תוכננו כדי להבב בדיוק בקצב שמעורר את המוח, ואכן ברוב המוחלט של המקרים הם אינם עושים זאת. עם זאת, למשל לגבי מוזיקה, אנחנו מאמינים שהקצב שלה כן מסנכרן אותנו. ידוע שהמוזיקה משפיעה על הרגשות שלנו - בתרבויות מסוימות משתמשים בה כדי לעורר כעס ולדכא פחד לקראת התקפה, זו תפקידה של מוזיקת מלחמה, שהיום מוכרת לרוב העולם המערבי בעיקר מאיצטדיוני הכדורגל - וייתכן שזה לא רק בגלל המשמעות שלה עבורנו, אלא גם בגלל מנגנונים שפועלים באופן ישיר יותר.

פלנדנקרייז: תנועות קטנות שמשפיעות על פעילות המוח

לבני האדם יש חמישה חושים מוכרים: ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. אולם יש המוסיפים למרקחת גם חוש שישי, שבאמצעותו אנחנו תופסים את מיקום הגוף שלנו במרחב וחווים את היחסים בין מיקומים של איברים שונים בגוף. הקולטנים של החוש הזה נמצאים על תאי העצב במפרקים ובשרירים. לדברי ד"ר נורמן דוידג', גם את החוש הזה ניתן לנצל כערוץ לדיאלוג עם עומק המוח, באמצעות תרגילי תנועה. הוא מדגיש באופן מיוחד את שיטת פלדנקרייז, ולמעשה אחת הסיבות העיקריות לביקורו בישראל היא הרצאה שנשא בפני אגודת פלדנקרייז השבוע.

"משה פלדנקרייז היה חוקר שהקדים את זמנו בתחום חקר גמישות המוח", אומר דוידג'. "הוא התחיל את דרכו בתחילת המאה ה-20 במעבדת פיזיקה מוערכת מאוד בצרפת, והיה בוודאות גאון. לאחר שברח מאימת הנאצים, תוך שהוא מבריח סודות מהמעבדה, הוא התמקם בבריטניה ושם למד ג'ודו במקביל להמשך עבודת המחקר שלו כפיזיקאי.

"לאחר שעבר פציעה, הוא ניסה ליישם את כל מה שידע על פיזיקה בתחום השיקום. הוא בילה שעות בניסיונות להניע את רגלו הפצועה בכל מיני כיוונים, בניסיון להבין בדיוק כיצד היא פועלת. תוך כדי התהליך הזה הוא הגיע למסקנה שהמוח אכן גמיש - באמצעות אימון הוא לימד את המוח שלו להניע את הרגל בדרך חדשה, אבל לא רק זה: הוא חש כי התנועות הייחודיות של הרגל, והמודעות הרבה שהקדיש לכך, שינו את המוח עצמו, לא רק בכל מה שקשור לתנועה.

"מי שרק שמע על פלדנקרייז כשיטת התעמלות, אולי חושב שהיא נועדה לטיפול בצוואר תפוס או במפרקים כאובים, אבל פלדנקרייז עבד גם עם חולים שסבלו מנזק מוחי משמעותי, ילדים עם הפרעות למידה, ילדים עם פזילה או הפרעות תנועה הנובעות מטונוס גבוה בשרירים. באמצעות תנועות מאוד עדינות הוא לימד את המוח לשנות את האופן שבו הוא שולט בתנועה".

כך, לדוגמה, אומר ד"ר דוידג', כאשר מתרגלים פלדנקרייז רק על צד ימין של הגוף, בתוך מודעות רבה לצד הזה, לפעמים רואים שיפור גם בצד שמאל. המוח למד את דפוס התנועה הטובה, ויישם אותה גם בצד השני.

ציפי גנן, יו"ר אגודת המוסמכים בשיטת פלדנקרייז, אומרת כי "רבים טוענים שתרגול בשיטת פלדנקרייז הוא פעילות 'משעממת', משום שהיא מאוד רפטטיבית, או יותר נכון חוזרים על וריאציות שונות של אותה התנועה. אולם דווקא העובדה שאנחנו לומדים לעשות את התנועה מתוך מודעות, במגוון רחב של דרכים שונות, לעומת הדרך הרגילה והמקובעת שבה אנחנו רגילים להזיז את האיברים.

"כשאנחנו לומדים זאת, המוח עובר שינוי נרחב יותר שבו הוא נפתח לאפשרויות חדשות לא רק בתחום התנועה. אני חושבת שיש לי יותר מודעות לכל דבר שאני עושה, ולכן יותר אפשרויות בחירה לעומת מצבי הקודם שבו הייתי מקובעת בהרגלים. אני חולה בטרשת נפוצה, ואף שיהיה זה אידיוטי לדבר על ריפוי ממחלה כזו, אני חשה שאיכות החיים שלי מאוד גבוהה".