האויב הגרוע ביותר של עצמו

לחסידי תיאוריות קונספירציה הייתה עדנה: ההדחה הפתאומית של מנהל ה-FBI בעיצומה של חקירת ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות לנשיאות; ביקור לא-לגמרי-צפוי של שר החוץ הרוסי בבית הלבן, בלוויית שגרירו השנוי במחלוקת, יום אחד אחר כך; ההודעה כעבור יומיים שמסתעפת החקירה נגד מי שהיה יושב ראש מטה הבחירות של טראמפ; והדובדבן שעל הקצפת שעל העוגה - התקפת ה-Ransomware על עשרות אלפי מחשבים ב-70 ארצות ביום ו'.

מהומה ומבוכה, מהולות באי ודאות ובמסתורין, הן עכשיו נחלתה של וושינגטון. אמנם איש אינו מייחס את "ראנסומוור" למודיעין הצבאי הרוסי. נראה שהרוסים עצמם סבלו פגיעה ישירה ומכאיבה. אבל תיאוריות קונספירציה הן רק לעתים רחוקות עניין של עובדות - ובדרך כלל הן עניין של אווירה. והאווירה עומדת עכשיו בסימן פגיעותה של אמריקה וחולשתה.

פיליטוניסט ב"וול סטריט ג'ורנל" תיאר בסוף השבוע את תלאותיו כרוכב אופניים: הפנימית התפקעה לו לאחר שניפח אותה 13 יחידות מעל הדרוש. הוא ציית לכל ההוראות שמצא על האינטרנט. לא עלה על דעתו שהאקרים רוסיים החליפו אותן. באותו היום, אשתו הרסה את עוגת האוכמניות שאפתה, כאשר ערבבה בה 3 כפיות של חזרת. האקרים רוסיים, כמובן. והרשימה מתארכת והולכת.

בלגן אחד גדול

האמריקאים, צריך להגיד, אינם צוחקים. אפילו ה"וול סטריט ג'ורנל" אינו צוחק. העיתון הזה, בבעלות רופרט מרדוק, שעמודיו האדיטוריאליים הם הבמה הרעיונית הבולטת ביותר של הימין האמריקאי, פרסם אתמול התקפה מוחצת על נשיאות טראמפ.

"הבית הלבן של טראמפ הוא בלגן אחד גדול (is a mess)", כתב העיתון, "אבל את זה ידענו זה כבר". את ה'תוהו ובוהו' בבית הלבן העיתון משווה עם זה של ימי ג'ימי קרטר וביל קלינטון. בעולם האסוציאציות של הימין האמריקאי, השוואה עם שני הנשיאים הדמוקרטיים האלה שקולה כנגד קללה גסה.

"אם עוזרי טראמפ אינם משמיצים אלה את אלה", הוסיף העיתון, "הם משמיצים את הבוס, המוכן בהחלט להשפיל אותם". העיתון הזה תומך בהתלהבות בתוכנית טראמפ לקיצוצי מס, אבל הוא חושש ששגיאות הימים האחרונים מעמידות ב"ספק חמור" את יכולתו של הבית הלבן "להתרכז".

להלן באה המהלומה. "המקור העיקרי של חוסר התפקוד הוא האיש בפסגה. הנשיא הוא האויב הגרוע ביותר של עצמו - אימפולסיבי, דק עור, חסר משמעת. כל אימת שתומכיו חושבים, שהוא מתחיל סוף סוף להעריך את משקל כהונתו, או את כובד האחריות של מילותיו, הוא מתפרץ בהתקף טירוף של ציוצים".

"הנשיא אסף סביבו שורה של יועצים מוכשרים", כתב העיתון, אבל הוא אינו מניח להם להציל אותו מן "האינסטינקטים הגרועים ביותר שלו".

אם זה מה שכותב העיתון המרכזי הידידותי ביותר לטראמפ, נקל לשער מה כותבים העיתונים שרחשו לו איבה, או סלידה, או בוז מלכתחילה.

סרטי הקלטה

לקראת סוף השבוע, הנשיא ויתר בזו אחר זו על העמדות הפנים. לא, הוא לא פיטר את מנהל ה-FBI, ג'יימס קומי, על פי עצתם של שר המשפטים ושל סגנו. הוא התכוון לפטר אותו עוד לפני שקיבל את חוות הדעת ממשרד המשפטים. הוא עשה כן מפני שה-FBI היה שרוי ב"תוהו ובוהו", וקומי לא היה אלא "מוקיון".

ביום ו' הוא איים על קומי, באמצעות ציוץ, כי אם הוא יעז להדליף לעיתונות, מוטב שיביא בחשבון את האפשרות כי ממתינים לו "סרטי הקלטה" (כך, במרכאות). בהיעדר הסבר רשמי, הדעה הכללית הייתה שהנשיא הקליט את מנהל ה-FBI בחשאי, והוא מאיים להדליף את ההקלטות.

מומחים משפטיים גירדו את פדחתם. מדוע זה ירצה הנשיא לעורר את החשד, שבלשכתו שמורות הקלטות חשאיות שנעשו בלי ידיעת המוקלטים? הקלטות כאלה הן הזמנה לתובעים חרוצים בעתיד להוציא צווי הבאה. אפילו הרפובליקאים, השולטים בכל ועדות הקונגרס, עלולים לעמוד על מסירת ההקלטות, בנסיבות מסוימות.

ניקסון? קלינטון?

האם הנשיא טראמפ מנסה בכל כוחו לעורר אסוציאציות של ריצ'רד ניקסון ושל פרשת ווטרגייט? פרופסור אחד למשפטים, שכיהן בשעתו בבית הלבן של ג'ורג' בוש הבן, הביע את הסברה שטראמפ אינו מאזין לפרקליט הבית הלבן, או אולי אפילו אינו מבקש את עצתו. כל בוגר של סדרת הטלוויזיה "הבית הלבן" יודע את המידה שבה נשיאים תלויים לעצם שיורם בפרקליט ובעצותיו.

השאלה המתחילה עכשיו להישאל בדרגה כלשהי של רצינות היא אם הנשיא מנסה להשפיע על הליכי החקירה של פרשת רוסיה. שיבוש מהלכי משפט הוא עבירה פלילית. ריצ'רד ניקסון התפטר מכהונת הנשיא כמעט לפני 43 שנה, כאשר ועדה של הקונגרס החליטה להגיש כתב אישום פלילי נגדו על שיבוש מהלכים. על החשד הזה עצמו, ביל קלינטון הועמד למשפט הסנאט לפני 18 שנה, וזוכה - אם כי חצי חברי הסנאט הצביעו לטובת הרשעתו (נחוץ רוב של שני שלישים).

הדיבורים על הדחת טראמפ מייצגים לפי שעה רק משאלת לב. אבל הנשיא מניח לתרחישים היפותטיים להישמע עכשיו קצת פחות היפותטיים. תוכנית סאטירה בטלוויזיה במוצאי שבת לגלגה על להיטותו לפטר את ג'יימס קומי: "תארו לעצמכם שכלב משטרה ניגש אל מישהו בנמל התעופה כדי לרחרח את תיקו, והוא שולף אקדח ויורה בכלב". לא בטוח כלל שזה הצעד המחוכם ביותר השמור לבעליו.

אובדן עשתונות

תסכולו של הנשיא אינו בלתי מובן. ביל קלינטון הפגין תסכול כזה עוד בשבועות הראשונים של נשיאותו, בתחילת 1993, כאשר התחילו להישמע הרינונים הראשונים על מה שנודעה כ"פרשת ווייט-ווטר". היא הייתה אבן ריחיים על נשיאותו כמעט עד יומה האחרון, 8 שנים אחר כך.

היא חיבלה בסדר היום שלו, והיא קירבה אותו כמעט עד הדחה. הוא הפגין את תסכולו לפחות פעם אחת באופן בלתי נשיאותי מאוד, כאשר רואיין במהלך מסע בכורה באירופה: הוא ניתק את המיקרופון מדש מקטורנו, השליך אותו, ויצא מן החדר בחורי אף. מיליונים צפו באובדן העשתונות של הנשיא בטלוויזיה.

יש לכל הפחות אפשרות שחקירת החשדות בעניין רוסיה תימשך עוד חודשים רבים, אולי אפילו תלווה את הנשיא עד הבחירות הבאות, ב-2020. אם הוא לא ילמד לנהל את נשיאותו בתהליך פרללי, הוא יתקשה מאוד למשול. כמובן, הוא יתקשה מאוד למשול אם החקירה תניב ממצאים מפלילים. או-אז, מעריך "וול סטריט ג'ורנל", "אין זה סביר שנשיאותו של טראמפ תאריך ימים". עוד חזון למועד.

בינתיים, הנשיא ינצל את הפסקת וושינגטון - בין ירושלים לרומא - כדי להתעשת. יועציו יקוו, שאפילו הוא לא יצליח לגנוב את ההצגה מעצמו.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny