הקטנה וחורשת המזימות

זה 100 שנה שהדיפלומטיה הבינלאומית קיבלה עליה את המשימה למנוע "סאראייבו". זו הייתה הטראומה של 1914: רצח יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, שהתחיל מפולת מסחררת, והסתיים חודש אחד אחר כך במלחמת העולם הראשונה.

"סאראייבו" היא תמיד מקום קטן ונידח, בשולי המפה, הרחק ממרכז תשומת-הלב. ב"סאראייבו", תהיה אשר תהיה, ארץ קטנה חורשת מזימות נגד שכנותיה, ומוכנה להתגרות גם במעצמות הגדולות. הקטנה והחורשת רוצה משהו הגדול ממידותיה: להרחיב את גבולותיה, או להתעשר, או לפחות לזכות בהרבה תשומת-לב.

מנצחי מלחמת העולם הראשונה הקימו את חבר-הלאומים, ומנצחי מלחמת העולם השנייה הקימו את האו"ם, כדי לסכל את אפקט סאראייבו. אם הצלחה או כישלון נמדדים במלחמות-עולם, הנה מאז 1945 הרקורד היה לא-רע. מלחמות איומות פרצו בכל מיני מקומות, מיליונים מתו בהן - אבל אף אחת מהן לא התפתחה לכלל גוג-ומגוג. מישהו עצר ברגע האחרון, אם מפני שחשב על נכדיו, ואם מפני שלא העז לתת את הפקודה.

"סאראייבו" לא הייתה מחויבת המציאות כל זמן שהתמלאו לפחות שני תנאים: הקטנה וחורשת המזימות יכלה רק להקניט, או לשרוט; והגדולה יכלה להרשות לעצמה להתאפק, או הייתה מסוגלת להתאפק. מ-1949 ואילך, כאשר ארצות-הברית איבדה את המונופול הגרעיני שלה, סף החרדה של העולם נמדד בשיעור ההתקרבות שלו אל מלחמה גרעינית. סאראייבו בתור שכזאת הפכה לשחקנית משנה.

חלום הביעותים, שכמעט לא עלה על הדעת, היה התמזגות של תרחיש המלחמה הגרעינית עם אפקט סאראייבו. זאת אומרת, תארו לעצמכם שסרביה הקטנה וחורשת המזימות של 1914 אינה מכוונת אקדח בראונינג אל ראשו של הארכידוכס פרדיננד, אלא מכוונת טיל גרעיני. ותארו לעצמכם שבראשה עומד מלך רצחני, שאינו חושש מן האימפקט. אדרבא, האימפקט מדבר אל לבו.

הרמזים הרציונליים פסקו

צפון קוריאה, כמובן. היא התחילה להסתווג כ"מדינה מטורפת", עם המירכאות או בלעדיהן, עוד באמצע המאה שעברה. פלישתה לדרום קוריאה בקיץ 1950 הציתה מלחמה בין ארצות-הברית לסין. המלחמה פסקה שלוש שנים אחר כך, אבל לא הסתיימה. המנהיג המייסד של צפון קוריאה חזר ואיים לחדש אותה. הוא לא חידש, אבל זמן קצר לפני מותו, ב-1993, צפון קוריאה ניסתה את הטיל הראשון שלה. צילומי לוויין אישרו שיש לה תוכנית מתקדמת לפיתוח נשק גרעיני.

הנשיא ביל קלינטון שקל התקפת מנע ב-1994, אבל השתכנע שלא כדאי. הסיבה העיקרית הייתה הוודאות שצפון קוריאה תנחית מכה ארטילרית אנושה על אזור סיאול, עיר הבירה של דרום קוריאה, הנמצאת בטווח האש של הצפון. מאות אלפים היו מתים.

קרבת סיאול אל קו האש מוסיפה להיות סיבה לזהירות עד עצם היום הזה.

בנו של המייסד הוסיף להשתעשע בתוכניות גרעיניות ובליסטיות, אבל בייחוד כדי לסחוט ויתורים וטובות הנאה. מדלן אולברייט, שהייתה מזכירת המדינה של קלינטון, יצאה בשליחותו לפיונגיאנג ב-2000. הייתה לה פגישה לבבית להפליא עם בנו של המייסד, והוא אמר לה: "זה ברור, מאחר שאיננו מייצאים טילים כדי להרוויח כסף, היצוא יופסק אם אתם תבטיחו פיצוי".

לשון אחר, אף כי הטירוף כבר עמד בעיניה, צפון קוריאה עדיין הייתה מסוגלת לנהל שיחה עניינית, עם רמזים רציונליים. זה פסק ב-2010, כאשר הבן נפח את נשמתו. הנכד, קים ג'ונג און, המחזיק בשלטון זו השנה השביעית (הוא בן 33), קרוץ מחומר אחר. מאז עלה לשלטון רגלו לא דרכה בחו"ל, והוא לא פגש אף מנהיג זר אחד. כמעט מיום שלטונו הראשון הוא לא חדל לתבוע את זירוז התוכנית הגרעינית והבליסטית.

ואף כי התוכנית חוזרת ונתקלת בקשיים, היא מתקדמת. הטיל שנורה השבוע יהיה מסוגל לפגוע באי גואם, בדרום האוקיאנוס השקט, השייך לארצות-הברית. שם נמצא הבסיס הקדמי החשוב ביותר של ארצות-הברית בשערי אסיה. תיאורטית, לוויין ששוגר לחלל החיצון בשנה שעברה מעיד על טווח שיגור פוטנציאלי של 10,000 ק"מ, בואך סן פרנסיסקו.

יש הערכות מנוגדות על יכולתה הצבאית הקונבנציונלית של צפון קוריאה. אמנם יש לה הצבא הרביעי בגודלו בעולם, מיליון חיילים בשירות פעיל, עוד שבעה מיליון במילואים, אבל הערכות בארצות-הברית מגבילות את אורך הנשימה של הצבא הזה ל-30 יום. אחר כך יאזלו התחמושת והדלק.

ההשתוקקות אל האיחוד

מה באמת רוצה קים ג'ונג און? התשובה יכולה להיות רק משוערת. הוא כמובן רוצה להבטיח את שיור משטרו. אבל את זה היה יכול לקבל מבלי לטווח בליסטיים על קליפורניה. העולם החיצון היה להוט לעשות איתו עסקים בנסיבות נורמליות. דרום קוריאה הייתה יוצקת מיליארדים על ידיו. היא אמנם התחילה לצקת.

אבל זה בדיוק מה שהוא רוצה: את דרום קוריאה. השושלת שהקים סבא הייתה טבועה בחותם ההשתוקקות אל האיחוד. בשם האיחוד יצא סבא למלחמת השווא ב-1950, שהמיטה חורבן על שני חלקי קוריאה. האיחוד העניק תירוץ לדיכוי, למחסור ולמשמעת ברזל.

מה שמחזיר אותנו אל סאראייבו המקורית: האסון עצום-הממדים של מלחמת העולם הראשונה המיט חורבן על אירופה, וזרע כמובן את זרעי הפורענות הבאה. אבל סרביה השיגה את מבוקשה: קרם עור וגידים האיחוד הדרום-סלאבי ששאלה נפשה. הוא לא היה קם אלמלא התמוטט הסדר הישן. איזה מחיר עומד קים הנכד לגבות מעמו ומשכניו תמורת איחוד קוריאה? הייתכן שהוא מנסה להפחיד את הדרום קוריאנים, כדי שייפלו בזרועותיו, על-פי תנאיו?

בעמוד הבא עוסק אבירם חניק מסיאול במצב הרוח של דרום קוריאה. שם היו בשבוע שעבר בחירות, שיש להן הפוטנציאל להפיג מתח. מי לא היה רוצה לחזור במנהרת הזמן ליוני 1914, ולהזיז את האקדח בשנייה האחרונה. הנה ההזדמנות.