אחריות תאגידית

א. "החיים", לימד אותנו ג'ון לנון, "הם מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות". המשפט הזה קיבל אצלי משמעות נוספת - הייתי אומר מצמררת, אבל זה ממש לא קשור פה - כשביום שני השבוע בחמש אחר הצהריים יצא לי לפתוח את שידורי תאגיד השידור הישראלי בתוכנית טלוויזיה יומית (עם ענת קורול, השותפה המעולה). אולי ראיתם, ועכשיו החיים אכן קורים לי בזמן שאני עושה תוכניות כאלה ואחרות. ג'ון לנון תמיד צודק בסוף.

היו אנשים שאמרו שזה רגע היסטורי. לא יודע. אני לא הרגשתי ככה. אנשים נוטים לבזבז את הסופרלטיב הזה בקלות מרגיזה כאילו יש להם בחצר תרנגולת שמטילה ביצי היסטוריה. הפיחות המתמשך בחשיבותם של שמות התואר אינו חדש, כמובן - אם הדבר הכי בנאלי הוא מדהים והילד הכי רגיל הוא נסיך, אז למה שסתם רגע לא יזכה לתואר היסטורי? אבל האמת היא שהיו כל-כך מעט רגעים בהיסטוריה שבאמת ראויים לתואר הזה. אפשר לחשוב על ההיסטוריה כעל פיל שנע בסוואנה: לרגע היסטורי ייחשב רק משהו שגורם לפיל לשנות כיוון. האם משהו כזה, או אפילו קרוב לזה, התרחש ביום שני השבוע? בשום קנה מידה, לא. בכלל, אני כופר במושג רגע היסטורי. גם כי כל רגע הוא היסטורי כשחושבים על זה - הרי כל רגע הוא חד פעמי, לא היה מהמפץ הגדול ולא יחזור עד האפוקליפסה; וגם כי אף רגע הוא לא היסטורי כשחושבים על זה - עוד לא היה, וכבר נעלם, אין לו קיום בפני עצמו. הרגע להיסטוריה הוא כמו טיפת מים לצונאמי.

אבל העולם הקטן שלי השתנה, זה כן.

ב. הסכנה העיקרית בטלוויזיה היא להתנפח. ראיתי את זה קורה לאחרים ואני יכול לראות איך זה יכול לקרות גם לי. זה כל-כך קל: מתייחסים אליך מאוד יפה, בעדינות אפילו. מאפרים אותך, מלבישים אותך, אומרים לך שאתה מקסים, מצלמים אותך, מנתחים את מה שאמרת כאילו זה חשוב. אתה מדבר עם אנשים חשובים, מעניינים וחכמים ממך - ושולט בשיחה ללא עוררין. יש לך אוזנייה שמקנה לך יתרון, אתה יושב במרכז והאנשים מתחלפים סביבך, אנשים מזהים אותך ברחוב. כל זה יכול ממש לשכנע אותך שאתה שווה יותר ממה שאתה שווה, שכל מה שיש לך כרגע - שלך בטאבו. הכי מוזר זה שאתה מתחיל להתרגל למראה של עצמך. בהתחלה שנאתי לראות את עצמי בטלוויזיה, אבל עכשיו אני כבר פחות שונא - מכאן ועד לאהבה עצמית קצרה הדרך, קצרה מדי. זה מה שחסר לי באמת. אני מקווה מאוד שדבר מכל זה לא יקרה לי, אבל ההווה חזק ויודע להיות משכנע. קל כל-כך להתנפח. כל-כך הרבה אנשים התנפחו לפניי, במה אני טוב מהם? אולי בדבר אחד: אני יודע לבקש עזרה. אז בבקשה: אם בכל זאת דבר כזה יקרה לי, אני מסמיך אתכם - כל אחת ואחד מכם - לתת לי כאפה. אבל בעדינות, כן?

ולצד אשליית השליטה, מציאות של ויתור על השליטה. כשאני כותב בעיתון, יש לי אחריות על מה שאני מנפק. זה אני ומילותיי - שהן פחות או יותר הדבר היחיד שאני יכול לשלוט בו. יש לי אחריות למוצר, קצת כמו סנדלר של פעם. בטלוויזיה אני בורג בין ברגים, פועל בפס ייצור של מפעל סנדלים. ביני לבין המוצר יש פער אדיר, ודווקא בגלל זה עוד יותר קל לתפוס תחת - אם זה יצא טוב, הרי שכל האנשים האלה עבדו ורק אותך ראו. ואם זה יצא רע, זה כמעט אף פעם לא רק בגללך.

ג. אשליית הטאבו שהוזכרה קודם היא מה שעמדה בבסיס פסטיבלי הפרידה של רשות השידור וקול ישראל מעצמם. אותי זה ממש הביך לראות אנשים בוכים בטלוויזיה ולשמוע אותם מייבבים ברדיו. אני לא ממעיט בכאב, בפגיעה ובעלבון, בכלל לא. אבל בחייאת, חברות וחברים, איפה הכבוד העצמי? איפה הפאסון? הרי מה עוד יש לבנאדם?

אתם עבדתם בשידור הציבורי - אבל הוא לא שלכם. להשתמש במסך ובתדרים לטובת המאבק זה עוד בסדר איכשהו - אבל להשתמש בו כדי להתאבל? לא מקובל. גם אותי פיטרו בחיים, לא פעם, לא פעמיים. מעולם לא נתתי למעסיק שפיטר אותי לראות אותי בוכה. אני לא מתנשא על עצם הבכי - אני עצמי יבבן לא קטן, אבל משתדל שלא בפרהסיה, בטח לא בטלוויזיה, ולעולם, אבל לעולם, לא מול מעסיק. נאמנים עליי דברי הגאון זצוקלל"א דודו גבע, שכשפוטר התריס אל עמוס שוקן מעסיקו - "אתה מפטר אותי?! אני מפטר אותך!". כך צריך לנהוג. גם אם נעשה עוול, גם אם ההודעה על הסגירה הגיעה ממש עכשיו. הכול נכון. אבל בסוף, ראש מורם זה מה שיש לך. לבכות בגלל פוליטיקאים? זה הרי מגוחך לגמרי; האנשים האלה, ברובם, אדישים וציניים - הם לא ראויים לדמעות של אף אחד. לבכות מהם זה לתת להם כבוד שלא מגיע להם.

יחד עם הפיחות בערכם של שמות התואר, חל פיחות מדאיג בערך הפאסון. לא יודע את מי להאשים, אולי את הריאליטי, אבל אנשים בוכים הרבה יותר מדי מול אנשים אחרים, גם כשלא צריך. זו סגירת רשות, עם כל הכבוד, לא רצח רבין. אז כבר בכו פחות על המסך מאשר בסגירה. אני לא אבכה בטלוויזיה כשיורידו את התוכנית שלי, זו הבטחה.

אבל כמו שלימדנו יהושע בן פרחיה (מסכת אבות א' ו'), צריך לדון כל אדם לכף זכות. דבר אחד יכול להסביר את עוצמת הרגשות של אנשי הרשות, כמו גם של אנשי התאגיד: אין מתיש מחוסר ודאות. אני חוויתי את זה בכפול בחודשים האחרונים: גם בתוכנית (מי ידע אם יוקם תאגיד, אם תהיה תוכנית) וגם בעיתון (שהשבוע הוחלט על גורלו והוא יוצא לדרך חדשה עם מו"לית חדשה). ההווה אמנם משכנע, כמו שנאמר קודם, אבל רק בזכות שני חברים שהולכים איתו יחד: העבר והעתיד.

אולי מאחורי הדמעות האלה עמדה גם ההקלה שבידיעה.

ד. ומה בעתיד? העתיד שלי לא ידוע, אבל הוא גם לא כל-כך מעניין. בדבר אחד השפיעה סאגת התאגיד הביזארית על עתיד המדינה, והוא לא קשור לתוכן השידורים או לזהות המגישים והמנהלים. כמו בכל-כך הרבה מקרים אחרים, מדינת ישראל הוכיחה שוב את יכולתה הפנומנלית לעשות כל דבר בדרך הכי עקומה, מבולגנת, גחמנית, פוגענית ולא אמינה. נדמה שהיא ממש משתדלת לחנך את אזרחיה, מכל השבטים, האזורים והאמונות, שאין מה לסמוך עליה. למעט כמה עבודות תשתית, אני ממש מתקשה לחשוב על דוגמאות שבהן המדינה הכריזה על צעד כלשהו וביצעה אותו מאל"ף ועד ת"ו. אם כבר, זה נראה כאילו יש לה מין רשימת שגיאות ופדיחות שהיא עוברת אחת-אחת ומסמנת עליהם V.

אז עזבו את התאגיד ואת לוח השידורים שלו, זה באמת בשוליים. הנזק האמיתי נגרם לכולנו, שממשיכים לחיות במדינה שהם לא מאמינים לה - וזה כמובן לא קשור לימין ושמאל, אתם מוזמנים לשאול את כל הימנים שהמדינה דפקה. איך אפשר להאמין, מי יוכל לסמוך ומי ירצה לעשות עסקים עם ישות שחתימתה מתפוגגת מכל נייר או הסכמה בטרם יבש הדיו, שוועדותיה מתמנות ומסקנותיהן מחזיקות פחות מעונת המשמש, שמילתה כתובה בקרח, אמינותה עלה נידף ואתה צריך לספור את האצבעות שלך אחרי לחיצת יד איתה - וכמובן: שהכול בה מתנהל על בסיס אישי ולא ענייני?

קשה לומר מי ניצח ומי הפסיד בקרב על התאגיד, אבל בטווח הבינוני והרחוק, כולנו הפסדנו. חוץ מהתוכנית של חמש אחר-הצהריים, כמובן, שהיא רווח נקי.