נכנס אל תחום ההדחה

אז ככה: אין כמעט ספק, אף לא צל צילו של ספק, שלפחות ועדה אחת בקונגרס תוציא בימים הבאים צו הבאה למזכריו האישיים של ג'יימס קומי, המנהל המודח של הבולשת הפדרלית (אף.בי.איי). לוועדות הקונגרס יש הסמכות לדרוש ולקבל כל מסמך שבית משפט רשאי לדרוש ולקבל.

או-אז יתברר מה כתב קומי ביומנו מיד לאחר שיחותיו עם הנשיא טראמפ. עיקר העניין הוא במזכר מאמצע פברואר. קומי יצא מאצל הנשיא במצב רוח נסער. טראמפ ביקש ממנו להפסיק את חקירתו של גנרל מייקל פלין. הנשיא עתה זה פיטר את יועצו לביטחון לאומי, מפני שהגנרל בדימוס (שלושה כוכבים, מקביל לאלוף בצה"ל) שיקר לסגן הנשיא בעניין מגעיו הפרטיים עם שגריר רוסיה בוושינגטון.

לטראמפ לא הייתה ברירה אלא לפטר, אבל הוא עשה כן ללא חשק. הוא הפציר בקומי שיניח לפלין. הגנרל הוא איש טוב ושירת את ארצו באמונה, הוא אמר לקומי.

על פניו, זה היה ניסיון לשבש הליכי חקירה. לאיש אסור לשבש הליכי חקירה. נשיא אמריקאי, ריצ'רד ניקסון, נאלץ להתפטר על רקע חשד של שיבוש הליכים. קומי כתב מזכר לצורכי תיוק. הוא לא עשה כן רק כדי לשפוך את לבו, או כדי לרכל. הוא עורך דין, לשעבר המשנה לשר המשפטים (בממשלו הרפובליקאי של ג'ורג' בוש הבן). הוא ידע שאם יום אחד העניין ייצא לרשות הרבים, גרסתו תישמע הרבה יותר אמינה אם יוכל להציג נוסח כתוב שלה מיום ההתרחשות עצמו.

אנשים דוברי אמת

כמובן, גם נוסח כתוב יהיה בן-הכחשה. הנשיא הקפיד ששיחתו עם קומי תתנהל בארבע עיניים. על פי קומי, הנשיא ביקש מסגנו ומשר המשפטים לצאת מן החדר. כמובן, אפשר לטעון שגרסתו של קומי אמינה יותר. סוף סוף, איזה עניין היה יכול להיות לו לשקר? בחודש פברואר לא היה תלוי נגדו איום הדחה. כאשר עורך דין ממהר להעלות עובדות על הכתב, הנטייה הטבעית היא להאמין לו.

רשת הכבלים CNN מייחסת ל"מקור הבקיא בעניין" את ההסבר הבא: "אין צורך להעלות על הכתב פרטי שיחות שגרתיות עם אנשים דוברי אמת. השעה לתייק מזכרים מגיעה כאשר השיחות אינן שגרתיות, והאנשים אינם דוברי אמת".

"האנשים" במשוואה הזו הם נשיא ארה"ב. ואף כי "המקור הבקיא" מסתתר מאחורי אנונימיותו, ואפשר רק לנחש את מידת קרבתו אל קומי, האפיון עוצר נשימה. והוא עוצר אותה בייחוד מפני שמעט מאוד פוליטיקאים בוושינגטון מוכנים להסתכן היום בלימוד סנגוריה על מעשי הנשיא או על מניעיו.

קשה להרשיע בנסיבות כאלה בהיעדר עדים, בייחוד כאשר המורשע הפוטנציאלי הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים.

מסע ההרס העצמי

בשבוע שעבר, בעיצומו של מסע ההרס העצמי שלו, דונלד טראמפ איים במשתמע, בציוץ לטוויטוספירה, כי יש לו "סרטי הקלטה" של שיחותיו עם קומי. משום מה, הוא הקיף את סרטי ההקלטה (tapes) במרכאות כפולות. האם יש "סרטים" כאלה?

אם יש סרטים, או קבצים דיגיטליים, ועדות חקירה או תובעים ממשלתיים יעמדו על זכותם להאזין להם. כאן אנחנו מתקרבים בצעדי ענק אל מה שיודעי ח"ן קוראים "תחום האימפיצ'מנט". "אימפיצ'מנט" הוא האקט של שיגור הנשיא למשפט הדחה במליאת הסנאט. היוזמה לאקט הזה צריכה לצאת מוועדת המשפטים של בית הנבחרים.

ב-1974 נדרשו לוועדה חמישה חודשים וחצי כדי להצביע על 3 סעיפי אישום נגד הנשיא ניקסון. ניקסון הבין את הרמז. הוא התפטר שבועיים אחר כך, עוד לפני שהעניין הובא למליאת בית הנבחרים, ובוודאי לפני שהגיע לסנאט. ב-1998 נדרשו לוועדה רק שלושה שבועות, כדי להמליץ על ארבעה סעיפי אישום נגד ביל קלינטון. משפט הסנאט התחיל חודש אחר כך, והסתיים כעבור ארבעה שבועות בזיכוי קלינטון.

עד השבוע שעבר, הסבירות של תהליך הדחה נגד הנשיא טראמפ הייתה נמוכה במידה כזאת שהיה אפשר לייחס אותה למשאלת לב של קיצונים במפלגת האופוזיציה. אבל יום אחר יום הסבירות התחילה לעלות, בדרך כלל תוצאה של נזק פנומנלי שהנשיא גרם לעצמו.

עדיין אין מנוס מלחשוב אותה לנמוכה. החוקה האמריקאית היא שהקטינה את סבירותה. אי-אפשר להדיח נשיא מאותן הסיבות ובאותו האופן שמביעים אי-אמון בממשלה במשטר פרלמנטרי. נשיא מודח רק בגין "פשעים חמורים ומעשי קלון" (בתרגום קצת חופשי). רק נגד שלושה נשיאים התחילו הליכי הדחה. הראשון ניצל מהרשעה בזכות קול אחד ויחיד בסנאט, ב-1867. השני היה ניקסון, והשלישי היה קלינטון.

דיוויד גרגן, שהיה יועצם של שלושה נשיאים - ניקסון ורייגן הרפובליקאים וקלינטון הדמוקרט - אמר אתמול, כי נשיאות טראמפ "נכנסה אל אזור ההדחה", והיא "נפרמת" (http://tinyurl.com/gergen-impeach).

הדמוקרטים כמובן עטים על ההתפתחויות האלה כמוצאי שלל רב. אבל, למרבה העניין, גם רפובליקאים מתייחסים בחומרה אל החשדות. שני הרפובליקאים הבכירים ביותר בקונגרס - יושב ראש בית הנבחרים ומנהיג הרוב בסנאט - קראו לבית הלבן להסביר, ונמנעו מלהגן עליו. צירים רפובליקאיים בבית הנבחרים, בהם כאלה המייצגים מעוזים של טראמפ, התהלכו על בהונותיהם ביממה האחרונה.

תרועתו האחרונה של ניקסון

בנסיבות האיומות האלה, דונלד טראמפ עומד לעלות על המטוס הנשיאותי, ולצאת למסעו הראשון מעבר לים. ביקורי נשיאים אמריקאיים בישראל נעשו עניין כמעט שבשגרה מאז ביל קלינטון. אבל מעניין להיזכר בביקור הראשון: ריצ'רד ניקסון בא לירושלים ביוני 1974, בעיצומם של הדיונים על הדחתו בוועדת המשפטים של בית הנבחרים.

זו הייתה תרועתו האחרונה של ניקסון, שרק 19 חודשים קודם נחל את ניצחון הבחירות הגדול ביותר בתולדות אמריקה (49 מ-50 המדינות, 60% מן הקולות). המסע ההוא נועד לציין את חזרתה של ארה"ב לעמדת השפעה במזרח התיכון. יחסיה עם מצרים ועם סוריה התחדשו, והיא הפכה לשותפת הבכירה הרצויה וההכרחית בתהליך המדיני.

ניקסון לא היה רק פצוע פוליטית. הוא היה חולה במידה מסוכנת. קריש דם ברגלו איים על חייו, והרופאים הפצירו בו להימנע מן המסע. לאחר מעשה אמרו, כי בסירובו להאזין להם הייתה כרוכה משאלת מוות. הוא כבר ידע שנשיאותו מגיע אל קיצה, ובאותם הימים הוא לא היה בטוח שיורשו יעניק לו חנינה מפני משפט פלילי ועונש מאסר.

נאומו של ניקסון בארוחה חגיגית במשכן הכנסת עשה רושם בלתי רגיל על שומעיו, כולל נערים צעירים מול מקלטי הטלוויזיה בשחור-לבן בבתי הוריהם. ישראלים לא חשבו על פרשת ווטרגייט כאשר צפו בו, אלא הרהרו בגדולתו כמדינאי וכמשכין שלום. ירושלים העניקה לניקסון נחמה בטרם פורענות.

דונלד טראמפ יגלה במשך כמה ימים מה שנודע לכל הנשיאים האמריקאיים המודרניים (שום נשיא לא יצא מגבולות ארה"ב בזמן כהונתו עד 1919): אין הסחת דעת נעימה ממשברים איומים מבית יותר מאשר מסע אימפריאלי נוצץ אל מעבר לים.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny