די לנציב רך ונעים

1. מי רוצה להושיב לבלר רך ונעים כנציב שירות המדינה? הנה כמה מהבולטים: א. שר הבריאות, יעקב ליצמן, שכוח הסחיטה הפוליטי עלה לו לראש ומזמן שיבש לו את שיקול הדעת. התאום הצמוד שלו, פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל בית החולים הדסה, שאפילו לא נזקק לעידוד המפוקפק של השר שבחר בו ונלחם עליו למרות התנגדות מגובה בניירת ומסמכים של מי שהייתה החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, כדי לנהוג כמי שמשוכנע שהרפואה הציבורית כולה בנויה על הפקרות, פרוטקציה, קשרים וטובות הנאה.

רוטשטיין ידע בשיבא ויודע בהדסה - אותה הביא למצב יותר בעייתי משהייתה - לסדר טיפול אישי מהיר וחייכני, חדר פרטי, רופא בכיר פרטי בחינם ובדיקה וניתוח בזמן לאנשי הציבור, משפחותיהם, מקורביהם ובכירי בוחריהם, ולמי שהוא, או השר, חפצים ביקרו. מי הפריע לרוטשטיין? כמה פקידים בכירים בנציבות שירות המדינה - אסף רוזנברג, הממונה על המשמעת, ואיילה הוניגמן, התובעת בדין המשמעתי - שעמדו על הצדק, העמידו אותו לדין משמעתי וחטפו וחוטפים ממנו. הם, כמו עבאדי-בויאנג'ו, בתמיכה מסיבית מליצמן, בשתיקה אינטרסנטית של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, ובחולשה ועליבות של הנציב הנוכחי, משה דיין.

ב. בכירי משרד המשפטים, סגנים ומשנים ליועץ המשפטי לממשלה. לפעמים לא ברור מה חשוב להם יותר - לעבוד או למנות. נראה שלמנות - את אנשיהם, יקיריהם ומוקירי מוקיריהם. עלילות המינויים, ועדות האיתור והמכרזים בשירות המדינה היו ונשארו סאגה מפוקפקת. המתוחכמים-החזקים, פוליטיקאים ועוד יותר מהם פקידים בכירים, משיגים בה תמיד את כל מה שהם רוצים.

המינויים, וגם דרכי המינוי המתוחכמים במשרד המשפטים, הם עניין רגיש מאוד. לכן הם חייבים נציב רך. התמורה שהם משלמים לו על אי-התערבותו במינויים גם היא מפוקפקת. הנציב הנוכחי משה דיין, איש משרד המשפטים בעברו שהובא לנציבות על ידי שר המשפטים יעקב נאמן המנוח, לא אוהב לקבל החלטות קשות. לפיכך נהג כל שנותיו לגלגל עניינים ליועץ המשפטי לממשלה.

בהרבה מקרים משרד המשפטים הוא שהפעיל את המרעום שהוביל להתערבות היועץ. זה נעשה באמצעות חברי וחברות כנסת, אישי ציבור ועיתונאים. אלה כתבו, אלה דיברו, אחרים עתרו לבג"ץ. בדרך זו נסללה הדרך ליועץ והמשנים שלו להתערב ולהכריע במקומות שיש להם עניין בהם. כך נתפר הסידור הזה: הנציב משתמש ביועץ כדי להחליט - היועץ משתמש בנציב כדי למנות.

ג. גורם בולט נוסף באינטרס למזער את הנציב: בכירי משרד האוצר. תמיד, לאורך הדורות וגם עכשיו. ידועה הסצנה שבה מנכ"ל האוצר, שי באב"ד, מגיע לחדרו של משה דיין, סוגר את הדלת בכעס, צועק, מטיח, מתרגז ומרגיז ואחרי חצי שעה יוצא עם חצי חיוך מאופק. הנה הוא הצליח לכופף את דיין בעוד מינוי, בעוד תפקיד, בעוד משהו שהוא רצה, בשמו או בשם משה כחלון. באב"ד כאמור, לא המציא את השיטה.

ד. כל אלה שרוצים למנות ולהתמנות בלי הפרעה וגם לקבל קביעות ולהישאר עד הפנסיה בממשלה, בלי חובה לעבוד, להוכיח, לשרת ציבור.

2. הנה משהו שלגמרי שכחנו, שהושכח מאיתנו: נציב שירות המדינה הוא תפקיד בכיר במיוחד. סמכותו נובעת ממספר חוקים. הוא אמור להיות עצמאי, חזק, לא כפוף למשרד המשפטים, לא ליועץ, לא לשר האוצר, בטח שלא לראש הממשלה, לא לשר המשפטים - ובכלל לא. תפקיד הנציבות מוגדר: "נציבות שירות המדינה (נש"מ) רואה את יעודה כארגון המטה האחראי והמוסמך לניהול ההון האנושי והמערך הארגוני בשירות המדינה. נש"מ מופקדת על ייזום, הובלה, הכוונה, הנחלה ובקרה של מערך ניהול ההון האנושי בשירות המדינה, תוך הבטחת ערכיו, מצוינותו ותקינות התנהלותו של שירות המדינה - על ארגונו, יחידותיו וכלל עובדיו. הנציבות אחראית מכוח החוק והחלטות הממשלה ... ".

ברצינות? "מצוינות", "תקינות" - ההון האנושי בשירות המדינה? מספיק לרפרף בדוח השנתי של מבקר המדינה שיצא רק אתמול (ג'), כדי לדעת שבמצב הטוב שירות המדינה הוא בוקה ומבולקה אחת גדולה, ובמצב הפחות טוב - זו חבורה ענקית מדי של אנשים שמרגע שקיבלו קביעות הפסיקו לעבוד ולתת שירות לציבור. עמוד אחרי עמוד מוכיחים את כישלון השירות הממשלתי.

3. הגיע הזמן לשירות ממשלתי יעיל. לתת שירות לציבור. הגיע זמן הציבור לדעת שמאות המיליארדים שהוא מממן מגיעים לכוח אדם הגון, ישר, חרוץ, מקצועי מכבד ומכובד שמחולק למקומות הנכונים במדינה.

לזה צריך נציבות מתפקדת שעונה למשרדי הממשלה, מאצילה סמכויות, שלא הופכת לצוואר בקבוק ולא למוקד אישור שחיתויות ופרוטקציות. נציבות לא צריכה להיות שחקן וטו - אבל גם לא ניצב כושל. שירות המדינה חייב רפורמה ענקית בעבודת משאבי האנוש ובמערך התקינה של משרדי הממשלה. הגיע הזמן גם להתחיל לשלוט בגידולי הפרא, בגידול המתמשך וחסר הבקרה במספר עובדי המדינה. זה לא רק עולה מיליארדים רבים מאוד, אלא שככל שמספר הפקידים עולה - כך עולה הצורך שלהם לשלוט. מה שאומר עוד בירוקרטיה, עוד רגולציה, עוד פרוצדורות, עוד סחבת. עוד תבואו בעוד שבועיים, או תקחו מספר לעוד שבוע. השירות הממשלתי, ואחריו הציבורי, חייב לעבור רפורמות גדולות. נציב רך, נעים, שכל "בוו" מבהיל אותו, שאין לו דעה, שלא יודע ולא רוצה לעמוד על דעתו - לא יוכל לרפורמות הללו. הן גדולות ממנו.

4. המועמדת לתפקיד הנציבה מיכל עבאדי-בויאנג'ו נתפסת כאדם חזק. כחשבת כללית היא נלחמה על עמדותיה מול כל מי שהיה צריך. יהיה מכובד ובכיר אשר יהיה. בממשלה ובמגזר העסקי. היא כמובן הקימה לה אויבים. חלקם מפעילים עכשיו זרועות ארוכות נגד המינוי שלה כנציבת שירות המדינה; חלק - כמו ליצמן והאיש שעל אוזנו, רוטשטיין - עושים את זה בגלוי.

5. עוד כמה מילים על האיש שליצמן הכי מחזיק ממנו - רוטשטיין - ועל שיקול הדעת הבעייתי של כבוד השר, שהביא אותו להודיע על התנגדותו למינוי עבאדי-בויאנג'ו לנציבה. רוטשטיין עומד לדין משמעתי על כך שאיפשר לנהל, קידם ועודד את קיומה של מרפאה פרטית בתוך שטח בית החולים הציבור שיבא אותו ניהל, תוך שימוש במתקני בית החולים הציבורי, בכוח האדם של בית החולים ששכרו משולם ממס הבריאות של הציבור הרחב, כולל מרדים, צוות חדר ניתוח, אחיות וסניטרים. הוא איפשר למנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית, פרופ' אייל וינקלר, שכבר עמד לדין ובעסקת טיעון הורחק משירות המדינה לארבע שנים, לקיים עבודה פרטית, במתקן הציבורי, לנתח ניתוחים קוסמטיים פרטיים במהלך שעות העבודה הציבורית.

ליצמן ידע על כל זה ובכל זאת דרש למנות אותו. התובענה נגד רוטשטיין הוגשה ב-31.5.15. אז הוא הודיע שהוא ממש ממהר, כי יש לו אחריות כבדה בהדסה. דרש שההליך יתקיים במהירות רבה. בישיבת ההקראה בבית הדין למשמעת אמרה התובעת עו"ד איילה הוניגמן כי היא מבינה את הצרכים ואפשר לנהל דיונים בכל קצב שיקבע בית הדין, גם מדי יום ביומו. מאז חלפו שנתיים... שנתיים של עיכובים - מהצד של רוטשטיין. כל פעם סיפור אחר ועלילה אחרת. דחיה ועוד דחיה, עילה ותירוץ. לאורך השנתיים, וכבר צפוי שזה יימשך עוד ועוד בהגשת הסיכומים. תמיד מהצד של הנאשם. במהלך ניהול התיק הוא השתלח באופן אישי וחסר תקדים באמצעות העיתונות, במכתבים מאיימים, באלה שעמדו על החוק והעמידו אותו לדין המשמעתי. רוטשטיין משתולל, ראו גם את פרשת הפגיעה במחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים, כי הוא יודע שאת גבו מחזיק ליצמן. מה שמוכיח שיש בעיה גדולה עם שיקול הדעת של השר.