פרידתה של איריס בראל מסטימצקי ב-2014 הייתה אחת הפרידות הפחות יפות בעולם העסקים הישראלי בשנים האחרונות. בראל ניהלה את רשת הספרים תחת שליטתה של קרן ההשקעות מרקסטון, בשנים שבהן רשמה הרשת הפסדים של עשרות מיליוני שקלים בשנה. מצבה הפיננסי הקשה של סטימצקי הוסתר היטב בדוחות מרקסטון, עד שאחד משני מנהלי הקרן הכושלת - אמיר קס (ששימש גם יו"ר סטימצקי) - נהרג בתאונת דרכים באפריל 2014. משם התחילה הידרדרות מהירה במצבה העסקי של הרשת, שעמדה בפני קריסה לפני שנמכרה ביוני 2014 לקבוצת משקיעים בראשות יפית גרינברג (ג. יפית).
בתחילה נראה היה כי המנכ"לית בראל והרוכשים נועדו לצעוד יחד אל זריחתה המחודשת של סטימצקי. הזריחה אמנם הגיעה, במונחי שיפור במצבה הכלכלי של הרשת, אבל בראל כבר מזמן לא מנהלת את הרשת. היא והרוכשים מצויים זה כמה שנים בהתכתשות בבית המשפט סביב "מצנח הזהב" של בראל - מענק פרישה, המסתכם, לטענתה של בראל, ב-2 מיליון דולר.
את הבעלות על רשת סטימצקי, שהוקמה לפני כ-90 שנה, רכשה קרן מרקסטון ב-2005 מידי ערי סטימצקי תמורת סכום של 55 מיליון דולר. לאחר הרכישה מינו קס ושותפו לניהול הקרן, רון לובש, את בראל למנכ"לית הרשת. סטימצקי, שהייתה מונופול בענף הספרים בעת הרכישה, אותגרה בשנים שבאו לאחר מכן על-ידי השחקנית הצעירה יותר בענף, צומת ספרים, ומבצעי ה-4 ב-100 שלה. ואולם בעיקר הכבידו על תוצאותיה של סטימצקי הוצאות המימון הגבוהות שנאלצה לעמוד בהן, כתוצאה מהחובות שנטלה על עצמה בעסקת הרכישה שביצעה מרקסטון, שהסבו לה הפסדים כבדים.
מרקסטון ניהלה במהלך השנים משא-ומתן עם כמה גורמים למכירת סטימצקי, אבל אלה לא הבשילו לכדי עסקה. ל"גלובס" נודע כי אחד מאותם גורמים שעמם נוהלו מגעים, היה לא אחר מאשר שלדון אדלסון, איל ההימורים האמריקאי והבעלים של עיתון "ישראל היום". ואולם המחיר שהציע אדלסון לא היה כנראה מספק מבחינתה של מרקסטון, שבסופו של דבר "קברה" את מלוא השקעתה ברשת.
רשת סטימצקי היטיבה להחביא את הפסדיה ואת מצבה הפיננסי הרעוע כל עוד קס, מטעם מרקסטון, העביר צ'קים שכיסו את תשלומי החובות של הרשת. ואולם באפריל 2014 המציאות השתנתה באחת. קס נהרג, הצ'קים חזרו, מצב הרשת הורע - והיא כבר הייתה על סף הקפאת הליכים.
על רקע זה, התנהלו מגעים למכירת סטימצקי - תחילה עם הוצאת ידיעות ספרים וחברת משחקי הילדים יצירה, ובהמשך עם קבוצת ארלדן של משפחת רשף (שהחזיקה באותה עת בהוצאת כתר) וכן עם איש עסקים צרפתי ששמו לא נחשף. האחרונה להצטרף למגעים לרכישת סטימצקי הייתה "אבן החכמים" - קבוצת משקיעים בראשותה של גרינברג (ג. יפית).
גרינברג ושותפיה הצליחו לבסוף לרכוש את סטימצקי ללא תמורה, מלבד ההתמודדות עם כיסוי חובותיה לספקים, שנאמדו ב-65 מיליון שקל, בתוספת כ-17 מיליון שקל שחסרו בקופת הפיצויים של העובדים; וכן, גם תשלום של 2 מיליון דולר לבראל במקרה של העברת הבעלות ברשת - מיליון דולר על-פי חוזה ההעסקה המקורי, שנחתם בינה למרקסטון, ועוד מיליון דולר, שהובטחו לה, לטענתה, במכתב בחתימתו של קס המנוח.
בשלב זה, באמצע יוני 2014, התנהלו מגעים בין בראל לאייל גרינברג, בנה של גרינברג ומנכ"ל סטימצקי כיום, לגבי המשך עבודתה כמנכ"לית. האווירה במגעים הייתה טובה - אווירה של שותפות וחתירה להצלחה במשימה הגדולה - בתחילה להשלמת העסקה וההתמודדות עם הספקים, שבאופן טבעי לא הסכימו ל"תספורת" של 30% מהחוב שתבעו הרוכשים, ובהמשך להבראתה יחד.
בראל וגרינברג כבר הגיעו להבנה שהיא תמשיך שנה נוספת בתפקיד, לפי התנאים הבאים, שמתפרסמים כאן לראשונה: שכרה יירד מכ-100 אלף שקל בחודש ל-65 אלף שקל עבור 75% משרה, והיא תקבל כ-70% מ"מצנח הזהב" בתשלומים על פני 18 חודשים. נוסף על כך, התקבלה הבנה בדבר "סוכריה" חביבה שתינתן לבראל, בדמות 5% מהחזקותיה ברשת, במקרה שסטימצקי תעבור לרווח.
ואולם בנקודה אחת השתנה הכול. כ-10 ימים לאחר אותם סיכומים, התנהלה שיחה בין בראל לעו"ד שחר וולר מקבוצת הרוכשים. מכאן ואילך גרסאות הצדדים שונות בתכלית זו מזו. ההבדל בגרסאות רלוונטי לגורל מענק הפרישה של מיליון הדולר, שהובטח לבראל בחוזה ההעסקה המקורי. באותו חוזה היה תנאי חשוב: על בראל להישאר כשנה בתפקיד המנכ"לית, אם קבוצת הרוכשים תרצה בכך. אחרת, זכאותה לבונוס תתבטל.
ומה היה באותה שיחה גורלית? לדברי מקורביה של בראל, היא הופתעה כשוולר הודיע לה על ביטול ההסכם, ובתוך זמן קצר צצה ידיעה בעיתון "כלכליסט", שלפיה היא התפטרה מהתפקיד. לדבריהם, לאחר שאייל גרינברג אישר את דברי וולר, בראל הוציאה הודעה על כך שהחליטה לעזוב את סטימצקי, כדי לשמור על מעט מכבודה, אבל הודיעה כי תישאר כיועצת לרשת. כמובן שאם בראל הייתה מפוטרת על-ידי הרוכשים, ולא מתפטרת, הם היו מחויבים לתשלום הבונוס בסכום של מיליון דולר.
לפי גרסתה של סטימצקי, השיחה שהתקיימה בין וולר ובראל הייתה לא נעימה. אצל בראל, טוענים ברשת הספרים, התחילה לחלחל ההבנה שאם נהנתה מחופש פעולה מלא תחת מרקסטון, הרי שעם קבוצת הרוכשים החדשים מצבה יהיה שונה. משכך, בחירתה להתפטר, בתסכולה הרב, ביטלה את מחויבות הרשת לשלם לה את מיליון הדולר האלה.
לפי גרסה זו, כשהתפטרה בראל, היא כלל לא ידעה או זכרה את אותו תנאי, והוא נודע לה רק כשהתחילו חילופי מכתבים בין עורכי הדין של הצדדים. לפי סטימצקי, רק אז ניסתה בראל לשנות את גרסתה למהלך הדברים - ומפה נפתח המאבק המשפטי בין הצדדים.
קס גמל לבראל על קידום "חוק הספרים"
המחצית השנייה של "מצנח הזהב" נולדה במכתב בחתימתו של קס מנובמבר 2013, המתפרסם פה לראשונה. העיתוי למכתב, שבו קס מודיע על ההחלטה להכפיל את "מצנח הזהב" הנדיב, מעניין - וכנראה לא בכדי.
בראל הייתה מהקולות הבולטים בעד "חוק הספרים", שלאחר דיונים רבים עבר בכנסת בסוף יולי 2013. לדברי מקורביה, היא עשתה זאת מתוך אמונה שהחוק הוא לטובת הענף, אבל לא מן הנמנע שרכיב מרכזי במוטיבציה שלה היה להחליש את המתחרה העולה, צומת ספרים, שבמסגרת החוק הוגבלו שטחי התצוגה של הוצאות הבית שלה (עד אז מודן וכנרת זמורה מילאו 70%-75% משטחי התצוגה).
זמן קצר לפני כניסת החוק לתוקף ניהלה בראל משא-ומתן קשוח ואגרסיבי מול הוצאות הספרים על ההנחה שהן ייתנו לרשת על ספריהן, שבסופו של דבר, הוציא את המיטב עבור סטימצקי, על חשבון ההוצאות. לפי מקורבי בראל, היו"ר קס העריך את המהלכים האלה, שהיו משמעותיים למצבה של הרשת, והחליט שמגיע לבראל תגמול של מיליון דולר נוספים במקרה של רכישת הרשת.
סטימצקי תחת הנהלתה החדשה טענה בבית המשפט כי לקס לבדו אין סמכות להורות על התגמול לבראל, אלא בחתימתם של כל ארבעת הדירקטורים של סטימצקי. אמנם דירקטוריון סטימצקי נתן זכויות חתימה ללובש ולקס (כל אחד לבדו), בצירוף חותמת החברה או שמה המודפס, וקבע כי זו "תחייב את החברה לכל דבר ועניין". ואולם חותמת כזו לא נראית על המכתב שעליו חתום קס, ועל עצם החלטת הדירקטוריון בנוגע לבונוס אין עדות.
בראל, המיוצגת על-ידי עוה"ד שמוליק קסוטו וגדעון רובין, גייסה את לובש, שותפו של קס במרקסטון, שתצהיר ראשון שלו לא היה מספיק ברור להוכחת טענתה, ותצהיר שני, שמתפרסם פה לראשונה, לא התקבל על-ידי בית המשפט. גם הפעמיים שבהן הגיעה להעיד בבית המשפט, לא סייעו לבראל לצאת ושכרה בידה. לגופו של עניין, ברור כי לובש מאשר שקס עדכן אותו לגבי כוונתו להגדלת הבונוס.
אותו פתק מסתורי של קס, ובו ההבטחה למיליון דולר נוספים, לא הרשים את בית המשפט, שקבע באחרונה כי "על-פי התרשמותנו, המסמך כשהוא לבדו אינו יכול להקנות למבקשת את המענק המוגדל". בית המשפט מזכיר בדבריו את עדות הגרפולוגית המומחית שהביאה סטימצקי, שמצאה כי החתימה על המסמך שונה מחתימות אחרות של קס, ואף יש בה זוויות הדומות לחתימתה של בראל עצמה - רמז לא עמום במיוחד לחתימה מזויפת. בסיכום ההחלטה, קובע בית המשפט: "ובכל מקרה, התובעת (בראל) אינה מחזיקה ברשותה את המסמך המקורי, שלטענת סטימצקי, כלל לא היה בנמצא אצלה. המבקשת היא מנהלת מנוסה, וההיגיון מחייב כי התחייבות בסדר גודל כזה שניתנה לטובתה, הייתה נרשמת אצלה במקורה ומקבלת אשרור בכתב של כל חברי הדירקטוריון". לגבי הבונוס הראשון של מיליון הדולר, בית המשפט פסק כי הוא יידון אצל הבוררת - השופטת בדימוס אורנית אגסי.
לסטימצקי, שמיוצגת על-ידי עו"ד שלומית גוטרמן-כספי, טענות נוספות כלפי בראל, ועל סמך אלה הגישה נגדה תביעה בסך כ-4.4 מיליון שקל. התביעה נוגעת, בין השאר, להלוואה בסך 300 אלף שקל שבראל לקחה מהרשת ולא הוחזרה, וכן לכך שבראל העניקה לעצמה בונוס שנתי של חצי מיליון שקל (סכום של חמש משכורות חודשיות), חרף הפסדי הרשת, אבל סירבה לתת בונוסים לעובדים.
לגבי ההלוואה בסך 300 אלף שקל, אין מחלוקת בין הצדדים. כבר בדיונים בין בראל לאייל גרינברג סביב העסקתה כמנכ"לית, ציינה בראל כי סכום זה יופחת מהבונוסים שהיא אמורה לקבל. מקורביה של בראל מספקים אף עדויות לכך שאושרו בונוסים לעובדים אחרים ברשת. לדבריהם, הבונוס שלה הוא חלק מהחוזה שנחתם בינה לבין מרקסטון.
אז מה הלאה? שני הצדדים הגישו ערעור על החלטת בית המשפט. סטימצקי מבקשת לדון בכל הנושאים יחד בבית המשפט - במענק מהחוזה המקורי (בסך מיליון דולר) וכן בתביעה שלה ביחס להתנהלות בראל. בראל מצדה מעוניינת שתביעתה ל"מצנח זהב" של 2 מיליון דולר תידון אצל הבוררת. הדיון בערעורים נקבע לאוקטובר השנה. הסאגה הזו עוד רחוקה מסיום, ובראל וגרינברג עוד ימשיכו להיפגש בקרב הבוץ הזה בבתי המשפט.
מבראל נמסר בתגובה: "עצוב לגלות שג. יפית חושבת שאינה מחויבת לכבד הסכמים חתומים, כפי שנהוג במדינת חוק, וזה שנים משתמשת בכל תעלול על-מנת לא להגיע לבוררות, כפי שמחייב ההסכם ביני לבין סטימצקי. אני מאמינה בבית המשפט, ומקווה לסיים את הפרשה בהקדם".
מרשת סטימצקי נמסר בתגובה: "הגברת בראל הביאה את רשת סטימצקי אל פי התהום, והיא האחראית המרכזית למצב שאליו הגיעה הרשת. כלל אוהבי הספר בישראל, כמו מאות עובדי הרשת וספקיה, עלולים היו לשלם את מחיר מחדליה הניהוליים של בראל, שלחומרתם נחשפנו ביתר שאת לאחר שרכשנו את החברה וניתחנו לעומק את הכשלים שהביאו את החברה למצבה הקשה.
"מעבר לאחריותה המקצועית כמנכ"לית החברה, ובמוסר הפגום שיש בהענקת בונוס שערורייתי למנהל כושל, שפעל לטובתו האישית וסיכן משפחות שלמות של עובדים ומנהלים חרוצים, הרי שבית הדין לעבודה דחה את עמדת בראל ביחס למסמך שעליו היא מתבססת, ולא האמין לעדותה. גם הטענה של בראל כאילו בזמן שסטימצקי עמדה בפני קריסה (באשמת בראל) הבטיח לה קס ז"ל מיליון דולר נוספים, אינה הגיונית, ובדיוק מסיבה זו בית הדין לא קיבל אותה.
"ואכן, לפי חוות דעת משפטיות שקיבלה סטימצקי, אין לבראל זכות למענק כלשהו ממנה. אנו ממליצים לבראל לטעון את טענותיה רק בפני ערכאות משפטיות ולהימנע מגרימת נזקים נוספים לרשת סטימצקי, שרק כעת מתחילה להבריא ולהתאושש לאחר ניהול כושל במשך שנים".
איריס בראל / צילום: תמר מצפי
מכתב המחלוקת
כתבות
ני"ע
