קווים לדמותו: שומר טינה - ומחזיק טובה

יושב ראש בית הנבחרים לשעבר של ארה"ב, ניוט גינגריץ', טוען כושל לנשיאות ב-2012 (בתמיכת שלדון אדלסון), סיפר את הסיפור הבא על דונלד טראמפ:

בשלבים הראשונים של המקדימות הרפובליקאיות לנשיאות, בסוף 2015, גינגריץ' התארח אצל ביל אוריילי ברשת פוקס. מדוע הטוענים הרפובליקאיים האחרים אינם תוקפים את טראמפ? שאל אוראיילי את גינגריץ'. הלוא הוא המוביל בסקרים.

גינגריץ" חייך, והשיב: "טראמפ הוא כמו דוב הגריזלי מן הסרט "האיש שנולד מחדש" (עם ליאונרדו דיקאפריו). אם אתה מעיר אותו, הוא יסתער עליך, ינשוך את פרצופך, ויישב עליך. המועמדים האחרים צופים בו כשהוא עושה את זה, ואומרים, 'לא אני, לא, לא, לא אני; הדוב אוכל, לא רוצים להפריע לו'. אנשים שוכחים מיהו דונלד ג'יי. טראמפ". (יוטיוב, http://tinyurl.com/trump-grizzly)

טראמפ אינו סולח. טראמפ אינו שוכח. בארץ שבה כל פוליטיקאי אוהב להצטייר כארך אפיים ורב חסד - רונלד רייגן נהג להטעים עד כמה אין הוא שומר טינה לאיש שתקע כדור בחזהו ב-1981 - טראמפ הוא יוצא דופן. הוא אינו מאמין שהמוחל על כבודו, כבודו מחול.

המשוגע הזה

הוא לא היה מעלה על דעתו לאמץ את הדוגמה של הנשיא לינקולן כמעט לפני 160 שנה. זה האחרון הזמין את כל יריביו במפלגה הרפובליקאית להצטרף לקבינט שלו. כמעט לכל המוזמנים הייתה דעה שלילית עליו, והם חזרו והביעו אותה. לפחות ארבעה מהם חשבו שהם ראויים לשבת בבית הלבן יותר ממנו. אבל לינקולן לא היה זקוק לאומרי הן. יכולתו להקשיב ונכונותו להיוועץ מילאו תפקיד מרכזי בניצחון הצפון במלחמת האזרחים ובהחזרת האיחוד על כנו.

מעניין שבימים הראשונים לאחר ניצחון הבחירות הסנסציוני שלו, טראמפ עורר רושם שהוא מוכן לעשות מעשה לינקולן. הוא הזמין שניים מיריביו הקשים ביותר למגדל טראמפ במנהטן, ושקל לפחות אחד מהם, מיט רומני, לכהונת מזכיר המדינה. אבל בסופו של דבר איש מיריביו לא נכלל בקבינט. זה היה מנוגד לאופיו ולהרגליו.

יממה ופחות לאחר שפיטר את מנהל האף.בי.איי ג'יימס קומי לפני שבועיים, טראמפ אירח בלשכתו את שר החוץ הרוסי. על פי ה"ניו-יורק טיימס" הוא אמר לאורחו, בעונג גלוי, עד כמה רווח לו משנפטר מן "המשוגע הזה", "חולה הנפש הזה", קומי.

מקומן של טינות טראמפ במדיניות פנים וחוץ עדיין לא התחוור במלואו, אם כי נרמזנו עליו בהתנהגותו כלפי כמה בעלי ברית של ארה"ב: טריקת הטלפון שלו לראש ממשלת אוסטרליה, סירובו המופגן ללחוץ את ידה של קנצלרית גרמניה, צינתו המוקדמת כלפי ראש ממשלת בריטניה (שהתחלפה אחר כך בידידות), ביטויי חוסר הכבוד כלפי נשיא מקסיקו (שביטל ביקור מתוכנן בוושינגטון).

אבל גם ההיפך נכון. זה השומר טינה הוא גם זה המחזיק טובה. זה הזוכר את הקטן בעלבונות, הוא זה הזוכר מלה טובה, מחווה, הפגנה של רצון טוב.

רק לא ג'ארד

זה הזמן לרכוש את לבו של הנשיא, מפני שהוא עומד עכשיו בהתגוננות נואשת. בחודש הרביעי של נשיאותו, אויבים אמתיים ומדומים אורבים לו בכל פינה. הוא נמצא בנסיגה כללית, ואין לו כל מושג מה לעשות.

ביום שבו המריא לערב הסעודית דלפה הידיעה, ש"יועץ בכיר בבית הלבן, הקרוב אל הנשיא" נחקר עכשיו על קשריו עם רוסיה בזמן מערכת הבחירות. ה"וושינגטון פוסט", שבו הופיעה הידיעה, נמנע מלנקוב בשמו של היועץ - אבל במדיה החברתית התפשטו כמאכולת אש הניחושים הלא-בלתי-סבירים, שהאיש אינו אלא חתנו ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה.

קשה לדעת מה מן החדשות הרעות של השבועות האחרונים הכאיבו לטראמפ יותר, או פגעו בכבודו וברגשותיו. אבל מותר להניח שהידיעה הזו, בכותרת הראשית, בבוקר שבו יצא למסעו הראשון מעבר לים, הייתה קשה במיוחד. טראמפ נשען על קושנר ועל איוונקה, שעה לעצותיהם והטיל עליהם משימות גם בשעה שיחסיו עם בכירים אחרים סביבו הצטננו והתחממו חליפות.

את "שעה לעצותיהם" צריך לסייג. חלק מן השגיאות, שהנשיא עשה בפרשת פיטורי קומי, היו אולי תוצאה של עודף הסתמכות על האינסטינקטים שלו. משפטנים שקראו את מכתב ההדחה החווירו. היה ברור להם בהחלט, שהנשיא לא נמלך בדעת פרקליטיו לפני שחתם על המכתב. מן היום ההוא ואילך, המלים "שיבוש הליכים משפטיים" מרחפות על ראשו של הנשיא, ומאיימות על שלומו.

אתם סובלים מהתמוטטות עצבים

בעלי בריתו הפוליטיים של טראמפ יעצו לו, מי בדיסקרטיות ומי בפומבי, לשתוק לשם שינוי. "קצת פחות דרמה", קרא לו מנהיג הסיעת הרוב הרפובליקאית בסנאט, מיץ' מקונל. שתיקה של 20 שעות עוררה את התקווה שטראמפ נענה להצעה, אבל אז באו ציוצים של רחמים עצמיים. שום נשיא בתולדות ארה"ב, הוא צייץ, לא היה קורבן ל"ציד מכשפות" כזה.

גם פרשנים מן הימין התקשו להסתיר את לגלוגם. פאגי נונאן הוותיקה, שכתבה את נאומי רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב, הזכירה לטראמפ שלינקולן היה יעד לחצי ביקורת הרבה יותר פוגעים עוד לפני שחטף כדור בראש.

יש תחושה שאיש אינו שולט בעניינים, שאין יד יציבה מכוונת, שבושינגטון הכול מתנגשים זה בזה באופן אקראי", היא כתבה בטורה ב"וול סטריט ג'ורנל". אפילו הרפובליקאים מתחילים לתאר את הנשיא במלים "לא כשיר לכהן".

והעולם החיצון, כותבת נונאן, "חוזר ורואה את המערכת הפוליטית האמריקאית כקרקס השואב את כל האנרגיה". שגריר של אחת מבעלות הברית העיקריות של ארה"ב בוושינגטון אמר לנונאן, "אנחנו חושבים שאתם סובלים מהתמוטטות עצבים".

הוא עוד יחזור

מסעות נשיאותיים מעבר לים נועדו בעבר להטעים את עוצמתה של אמריקה ואת אחדות המטרה שלה. עכשיו מתארך מעליהם צל של משבר מערכתי, שאיש אינו יודע את גודלו, או את אורך הזמן שיידרש ליישובו.

פרדוקסלית, טראמפ מצא את עצמו בערב הסעודית בשלב הראשון של דילוגיו. במערכת הבחירות שלו הוא חירף את הסעודים, והבטיח לקצץ את הסיוע האמריקאי להם. עכשיו הוא נאחז בלהיטות ניכרת בכל רמז של חיבה ושל חמימות. הסעודים, בחוכמה יתרה, מעמידים פנים שהם שכחו מה הוא אמר עליהם. הם יודעים שכל קורטוב של ידידות המורעף עליו עכשיו הוא השקעה מצוינת.

אנשים מפוכחים ייטיבו לעשות אם יניחו שהוא יכהן את מלוא ארבע השנים של נשיאותו. ככל שתסתבך ותלך הזירה הפנימית כך יגבר העניין שלו בענייני חוץ. זה מה שקרה כמעט לכל קודמיו. ניקסון, קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה - כולם מצאו את עצמם נהדפים החוצה, לרגל התמעטות החמצן הפוליטי שלהם מבית.

הוא הופתע לטובה מתנאי המגורים בבית הלבן, אנחנו שומעים. אבל וושינגטון אינה מעוררת בו געגועים. הוא עוד יחזור לירושלים, כנראה יותר מפעם אחת.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny