לא בודקים עובדות

1. כמעט שבועיים מאז עלה תאגיד השידור. על זה כל המהומה? זה מה שאמור היה להציל את הדמוקרטיה, את חופש הביטוי שלנו? זה המגדלור של שידור ציבורי איכותי?

אי-אפשר לעשות משהו מועיל והרבה יותר חברתי ב-740 מיליון שקל (מי יודע אם זה ייעצר שם) שנזרקים על מועדון חברים אקסקלוסיבי שנבחר בקפידה, רק בשביל רייטינג אפסי?

ודאי שאפשר למצוא שימושים הרבה יותר טובים לפארסה הזאת, שימושים הרבה יותר טובים לדמוקרטיה הכלכלית של ישראל, ולא ל"דמוקרטיה" של חבורת אנשים שדואגת אך ורק לעצמה. כל הדיבורים על דאגה לציבור הם דיבורים מזויפים. הם דואגים אך ורק לחופש הביטוי של עצמם. מה חבל שהרבה פעמים זה נראה כמו חופש הביזוי.

2. עם לידתו של התאגיד עלו ברשתות החברתיות כמה וכמה טענות על "האשכנזיות" שלו. מתברר, למרבה הצער, שב-2017, לפי התיאורים, רוב המגישים בתאגיד הם ממוצא אחד ויחיד, ויש מי שטרח והכין רשימות מלאות בנושא. העיתונאי בן דרור ימיני התייחס לכך ב"ידיעות אחרונות", ועלתה ידיעה על כך באתר ynet.

נניח כרגע לטענה שהתאגיד "אשכנזי" - טענות שאם הן נכונות צריכות לטלטל בעיקר את אנשי האליטה של התאגיד עצמו, שמדברים גבוהה גבוהה על שוויון הזדמנויות ופערים חברתיים, ובעצמם מייצגים אותם (הו, הצביעות).

שימו לב לתגובה של האדונים אלדד קובלנץ וגיל עומר לכתבה: "במשך למעלה משנה היו מי שניסו לחבל בכל דרך אפשרית בהקמת תאגיד השידור הישראלי. הקמתו הייתה מעין ריצה למטרה רחוקה (שהתרחקה מדי פעם במהלך המירוץ), תוך כדי ירי בלתי פוסק, כך שעל הרץ להתרכז בהתחמקות מהכדורים השורקים, המאיימים לפגוע בו ולא רק בהגעה לקו הגמר. כתוצאה מכך קיבל התאגיד סירובים רבים מאוד מאנשי מקצוע שאליהם פנה, בתוך הבעת חשש לגורלם המקצועי אם יצטרפו לשורותיו.

"יתרה מכך, העובדה שעל התאגיד הוטל לקלוט אחוז גבוה של עובדיו משורות עובדי רשות השידור (שהם כשלעצמם אנשי מקצוע מצוינים ואיכותיים) הקטינה עוד יותר את מרחב התמרון. ולמרות זאת, תאגיד השידור הישראלי הוא אחד מכלי התקשורת המגוונים ביותר בישראל. העובדה שלסמל התאגיד מצורפת המילה 'בהרצה' ממחישה כי לא נאמרה המילה האחרונה, וכי מועצת התאגיד, כמו גם הנהלתו, ימשיכו לעשות ככל הניתן על-מנת להמשיך ולהבטיח שידור איכותי, עצמאי ומגוון המשקף את פניה של החברה בישראל".

ירי בלתי פוסק? התחמקות מכדורים שורקים? מאיימים לפגוע בנו ולא רק בהגעה לקו הגמר? תגידו, קובלץ את עומר, באיזה סרט אתם בדיוק נמצאים, במלחמות העצמאות של התאגיד? ורגע, אתם לא יורים את השטויות שלכם על דמוקרטיה, הרס הדמוקרטיה והרחבת הדמוקרטיה בכל הזדמנות? עכשיו אנחנו גם מבינים למה אתם יורים את כל השטויות הללו על מלחמת כדורים ושריקות של כדורים: אולי כדי להסתיר את שורשי הגזענות בתקשורת הישראלית כפי שבאו לידי ביטוי נהדר אצלכם.

3. לפני כ-4 חודשים התראיין עמוס שוקן, מו"ל "הארץ"-"דה מרקר", לאתר מאקו של קשת, למדור הרכילותי "מי נגד מי" שכותב אביב הורביץ, שעבד בקבוצת שוקן תקופה יחסית ארוכה. שוקן כתב את הדברים הבאים, בין היתר: "... ציפורי נאלץ לכתוב כך שכתיבתו תשרת את האינטרסים של המו"ל שלו - כפי שאכן הקפיד לעשות במשך שנים".

בהמשך כתב שוקן, בתיווכו המלא של הורביץ, שב"גלובס" "שירתו אינטרסים שאינם של הציבור והוליכו את הציבור שולל שהם עושים עבודה עיתונאית לטובתו". שוקן קיבל בעקבות דברי-הבלע, הדיבה ולשון הרע החמורים ביותר שלו שני מכתבים שנתנו לו הזדמנות להסיר את הדברים הדיבתיים, המכוערים והנבזיים. הוא לא טרח לענות עליהם, כי בעיני רוחו הוא כנראה מעל החוק, איש שחופש הביטוי (במקרה זה הביזוי) שלו הוא ללא הגבלה, גם אם הוא לא טורח בכלל לבדוק את העובדות.

מה שחמור עוד יותר הוא שגם הורביץ, עובד לשעבר של שוקן, מאקו וקשת סירבו לעשות זאת, אולי בגלל שהם חושבים שאחד מגופי התקשורת החזקים במדינה יכול לצפצף על כולם, על העובדות ועל בחינתן, בתקווה שאיש לא יתבע אותו, פן יבולע לו.

ובכן, לשמחתי יש לי הבמה הזאת להשיב לחבורה הזאת, אבל מצער שאנשים מהשורה אינם מסוגלים להתמודד עם דברים מעין אלה ולהתגלגל בבתי משפט מול סוללת עורכי הדין שמסתובבת סביב שוקן ומנסה לחלץ אותו (ומצליחה בינתיים) גם מאירועים שהציבור לדעתי אמור לדעת עליהם.

אני שוב חוזר על מה שכתבתי פה אינספור פעמים, לטובת כל כת הרשעים-טהרנים-שקרנים שאחרי כל מאמר שאני כותב על אליעזר פישמן, לשעבר בעל השליטה ב"גלובס", מפזרים את התרעלה שלהם: מעולם לא שירתתי אותו או את ילדיו, מעולם לא עבדתי אצלו, ומעולם לא אכלתי מכף-ידו, וממילא מעולם לא ירקתי לבאר שממנה שתיתי.

נהפוך הוא: מרבית המאמרים שכתבתי פעלו נגד האינטרסים של פישמן (לדוגמה הקמפיין שהצליח להעלאת שכר המינימום, הקמפיין שהצליח לטובת הורדת דמי הניהול בחיסכון ארוך-הטווח, הדרישות לטפל בתכנוני המס ובחברות הארנק, המלחמה העקבית להורדת מחירי הדיור, ההתנגדות להורדה גורפת של מסי חברות, הבלופים של ועדת בכר וועדת הריכוזיות שלא שירתו בכלל את הציבור ועוד).

זאת ואף זאת: עובדים קיימים בזכות עצמם ולא בזכות מעסיקיהם. אולי כדאי שהם, ילדיהם ומנהליהם יתחילו להפנים זאת: אדם אינו צריך להתבטל או להתקרנף, לא בפני מעסיקיו ובוודאי לא בפני החונטה-דיקטטורה התקשורתית.

אין לי כל צורך שהחונטה הזאת תחבק אותי, תחמיא לי או תחניף לי, כפי שהיא עושה נעים בגב לחבריה (ראו את התופעה הזאת בתאגיד השידור). ודאי שאין לי צורך ששוקן את רולניק יחלקו לי ול"גלובס" ציונים, מה גם שהם מייצגים שני אנשי עסקים כושלים שהביאו את "הארץ"-"דה מרקר" אל סף פשיטת רגל, לחובות פיננסיים בסך 400 מיליון שקל (לבנק הפועלים ולבנק לאומי), ומעולם לא חשפו לציבור את אופן המימון משני הבנקים הגדולים וצורת גלגולו (מספיק עם הטיעונים המגוחכים שזו חברה פרטית: מי שתופס עצמו ומצהיר על עצמו כאיש ציבור שדואג לכאורה לציבור - שיילך עם זה עד הסוף). שקיפות? לא בבית ספרם, רק בבית ספרם של האחרים.

eli@globes.co.il