עיתוני מערב אירופה מלאו בסוף השבוע הערכות קודרות על עתידה של שותפות הגורל המערבית. מכולן, אולי הקודרת ביותר הופיעה בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה".
היא נכתבה תחת הרושם של ועידת ה-7-G, שבע הדמוקרטיות התעשייתיות הגדולות, בעיר העתיקה טאורמינה, במזרח סיציליה. "ה-Grandi ["הגדולות"] מעולם לא היו רחוקות יותר", כותב העיתון, תחת הכותרת "בין אימפוטנציה לחוסר רלוונטיות".
הוא מוסיף: "בין הפופוליזם הלאומני של טראמפ ושל מיי [ראשת ממשלת בריטניה] לבין שרידי המחשבה הגלובליסטית של מרקל, מקרון וג'נטילוני [מנהיגי גרמניה, צרפת ואיטליה] לא נשאר אלא דיאלוג מזויף, בלי כוונות כנות" ההצהרה המסכמת בטאורמינה קוצצה באופן ברוטלי, ומחזיקה רק שליש מאורכה בפסגה הקודמת. הפורמט מיושן, המשימה שוב אינה משותפת, חוסר תועלת ועקרות הם התוצאה הבלתי נמנעת".
לצד פרשנותו נוטפת הפסימיות, העיתון האיטלקי מפרסם ראיון עם אייאן ברמר (Ian Bremmer), מומחה לסיכונים פוליטיים, העומד בראש Eurasia Group בוושינגטון. "אמריקה פורשת", מפרש ברמר, "והעולם יהיה יציב פחות ופחות".
הגרמנים הרעים
עמודי הכרוניקה והעמודים האדיטוריאליים של הגדולים בעיתוני אירופה, גם אם לא סתמו את הגולל על נאט"ו ועל 7-G, ספקו כפיים. "השרלטן העליון", קרא לטראמפ העיתון הפיננסי הגדול ביותר בגרמניה, "הנדלסבלאט". "ברוטלי ומגושם", כינה אותו "לה מונד" הצרפתי.
העיתונות הגרמנית התלבטה בשאלה למה בדיוק התכוון הנשיא בשימוש הלשון bad. אתר הרשת של השבועון "דר שפיגל" הביא מפי טראמפ, באנגלית, את החיווי, "הגרמנים רעים [bad], רעים מאוד. תראו את מיליוני המכוניות שהם מוכרים בארה"ב. נורא ואיום. אנחנו נפסיק את זה".
המלים האלה בקעו מגרונו, על פי "דר שפיגל", בפגישה סגורה של מנהיגי ה-7-G. האמריקאים לא טרחו להכחיש את עצם החיווי, אם כי יועצו הכלכלי הראשי של טראמפ התאמץ להעניק קונטקסט, ולרמוז שהנשיא הוא עדיין מתלמד בדיפלומטיה הבינלאומית.
נעים מאוד, שמי הלמוט
זה מזכיר קצת מה שאמר הנשיא ג'ימי קרטר במערכת הבחירות של 1980 על יריבו הרפובליקאי רונלד רייגן. רייגן חף מכל ידע בדיפלומטיה בינלאומית, הזכיר קרטר. הוא מעולם לא פגש מנהיג זר. הגיעו בנפשכם מה יקרה אם הוא יזדמן לפסגה עם ראשי הדמוקרטיות המערביות. כל אחד מהם יצטרך ללחוץ את ידו, ולהציג את עצמו. "נעים מאוד, שמי הלמוט. הלמוט שמידט. אני הק-נ-צ-ל-ר של מערב גרמניה".
האמריקאים לא התרשמו, ובחרו ברייגן בהפרש ניכר. רייגן מינה אחר כך לכהונת המשנה למזכיר המדינה שופט לשעבר מקליפורניה, שלא היה מסוגל לנקוב בשמו של מנהיג זר אחד בשימוע בוועדת החוץ של הסנאט.
טראמפ אמנם הספיק לפגוש את כל משתתפי הפסגה בסיציליה מבעוד מועד, פנים-אל-פנים, בבית הלבן. אבל הנסיבות והדינמיקה בסיציליה היו זרות לו לחלוטין. על מה הוא יכול לדבר עם מדינאים אירופיים ויפני אחד, שניסיון של שנים מייחד אותם, שעניין להם בהיסטוריה ובתרבות, שלפחות אחדים מהם מדברים כמה לשונות. ובעיקר, ברורה להם בהחלט הסיבה ההיסטורית שהם חוזרים ונפגשים שנה אחר שנה: שותפות הגורל של חברות דמוקרטיות, אשר יצאו פעם למלחמות זו נגד זו, ולהוטות להבטיח את קיומן ואת ערכיהן.
בן-יומיים - תחילה בפסגת נאט"ו בבריסל, אחר כך בסיציליה - נשיא ארה"ב הצליח לכווץ את שותפות הגורל הזו, ולרוקן אותה מרוב תוכנה.
נאט"ו היא יותר מקופה משותפת
את דעתו על נאט"ו טראמפ חזר והביע בעבר. הוא קרא לה "מיושנת", סירב להתחייב להגנתה, ותבע שחברותיה יעמדו בהתחייבותן להקצות לפחות שני אחוזים של תקציביהן להוצאות הגנה. הוא צודק בהחלט בעניין האחרון. הן אמנם התחייבו, ורובן לא עמדו בהתחייבות. אבל נאט"ו היא הרבה יותר מקופה משותפת.
היא נוסדה ב-1949, כדי להגן קולקטיבית על כל חברותיה מפני תוקפנות זרה. לפני 68 שנה, האיום נשקף מצד ברית המועצות, שכבשה את חצי אירופה, דיכאה את חירויותיה, והחזיקה כוחות צבא ענקיים הרחק מגבולותיה. עצם קיומה הספיק להרתיע. למרבה העניין, "סעיף 5" באמנת היסוד של נאט"ו, זה הקורא לפעולה משותפת אם אחת החברות מותקפת, נכנס לתוקף רק פעם אחת בתולדות הברית: לאחר התקפת הטרור של 11 בספטמבר2001. בעקבותיה, חברות נאט"ו, וכמה לא-חברות, שיגרו צבא לאפגניסטן, לעזור לארה"ב בהריסת משטר הטרור של הטליבאן ואל קאעידה.
בכל פסגה של נאט"ו מאז 1949, נשיאי ארה"ב חזרו ואישרו את התחייבותם לבוא להגנת אירופה. לא היה צורך משפטי בהתחייבות החוזרת, אבל כל נשיא אמריקאי, שהוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים, ראה צורך להטעים את תוקפה ואת ערכה. סוף סוף, הנשיא הוא "מנהיג העולם החופשי", לא על פי איזשהו חוק, אלא על פי משקל ועל פי מסורת.
קשה להעלות על הדעת משהו רחוק יותר מדעתו של הנשיא הזה. הוא חף מסנטימנטים כלפי אירופה, והוא גם חף מידע היסטורי. לפחות שניים מן הבכירים ביועציו - שר ההגנה, גנרל מאטיס, והיועץ לביטחון לאומי, גנרל מקאליסטר - מבורכים גם בסנטימנטים וגם בידע. הם מנסים להגן על הנשיא מפני האינטואיציות הגרועות ביותר של עצמו. נראה בעליל שבמסע הזה לאירופה הם נחלו כישלון חרוץ.
נוסטלגיה אמריקאית
הזיכרון מאריך הימים ביותר של המסע יהיה אל נכון סרטון הווידאו, המראה את נשיא ארה"ב דוחף בגסות את ראש ממשלת מונטנגרו, כדי להתייצב לפניו במעמד הצילום המשותף של ראשי נאט"ו. מונטנגרו הקטנטנה (600,000), לשעבר חלק מיוגוסלביה, היא החברה הטרייה ביותר בנאט"ו. הביון הרוסי ניסה להפיל את ממשלתה בתחילת השנה, ולהחליף אותה במשטר פרו-רוסי. "הוא דוחף את בעלי בריתו", הכריזה ביום ו' שעבר הכותרת הראשית לרוחב עמוד א' של העיתון הבלגי "לה סואר".
עיתונים בגרמניה בסוף השבוע כיבדו את קוראיהם בנוסטלגיה אמריקאית. ברק אובמה הגיע לברלין, כדי להשתתף בשיחה פומבית עם הקנצלרית אנגלה מרקל על דמוקרטיה, על פליטים ועל ביטחון. אולי 70 או 80 אלף נאספו בחזית שער ברנדבורג לצפות ולהאזין. פניהם המחייכות של אובמה ושל מרקל נמרחו על שעריהם של עיתונים בברלין ובשטוטגרט. בעמוד אחר נראו פניהם המאוד לא מחייכות של טראמפ ושל מרקל, חולפים זה על פני זו בפגישת נאט"ו.
אחד העיתונים הבולטים ביותר בגרמניה, "זידוייטשה צייטונג", הרחיק לכת אפילו יותר אל נבכי העבר. את עמוד השער שלו בגיליון שבת עיטרו פניהם של ג'ון קנדי ורעייתו ג'קי. החודש מלאו מאה שנה להולדת קנדי. אירופים מזכירים לעצמם באנחה כבדה, שהם נהגו לחבב נשיאים אמריקאיים, או לכל הפחות לא לפחד מפניהם. היו ימים.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
עיתונים / צילומים: רויטרס