אשתי הקריאה לי הבוקר (א') פוסט בפייסבוק שכתב יותם נבין, לאמור: "ההחלטה הסופית למנות את איוב קרא לשר התקשורת התקבלה לפנות בוקר, לאחר שהיועץ המשפטי מנלדבליט הבהיר לנתניהו שמינוי כלבתו קאיה עלול לא לעבור בבג"ץ".
אני חושב שהפוסט הזה מבטא יפה את המינוי ה... לא יודע, פשוט לא יודע איך להגדיר אותו. מישהו שם נפל על כל הראש, והפעם זה לא שרה (ואולי כן?).
נאמנות עיוורת וחירשת
השאלה היותר מסקרנת היא מה קרה לצחי הנגבי? זו הפעם השנייה שביבי מעדיף אדם אחר על פניו (הראשון היה יריב לוין, שסירב להצעה). זה מוזר על שני מישורים: האחד - צחי הוכיח במשך שנים נאמנות עיוורת וחירשת לביבי; השנייה - הוא כבר מכהן בתפקיד.
אני לא יודע בדיוק מה צחי עשה שחינו סר, אבל את הכיוון אני כן יודע: הוא עשה משהו שגרם לביבי (או למי מבאי ביתו) לחשוב שהוא כבר לא מספיק פודל כדי להיות ראוי למינוי הקבע של שר התקשורת.
מה יהיה עם צחי?
גורלו של צחי לא צריך לעניין איש. מה גם שמבחינה ציבורית - אתם יושבים? - עדיף איוב קרא. כי צחי הוא נחש פוליטי. תוכו אינו כברו, והוא מוכן להשתתף בכל טריק מפלגתי ופוליטי, והכול בשפה רכה שאימץ לעצמו לאחר שנים רבות של התלהמות. הוא מאלה שיכולים להכות בך מבלי שתדע מאיפה זה בא.
עם קרא זה הרבה יותר בטוח. הוא אדם פשוט, אינו בנוי למהלכים מורכבים, ויש לו אלוהים אחד: ביבי נתניהו (כל עוד הוא ראש הממשלה, כמובן). מבחינה זו אין ספק שעדיף איוב על צחי; ועדיפה הכלבה קאיה על שניהם. אולי בכל זאת אפשר להעביר אותה בבג"ץ? - שווה לנסות, מנדלבליט.
מעשה מכוער
אומר מיד: אני בהחלט בעד הצעת החוק המבקשת לאסור הפגנות ליד בתיהם של נושאי תפקידים. כי למה, אין מספיק מקומות שאפשר להפגין? המשרד של הבכיר, כמובן, ושלל כיכרות בערים השונות. אז למה צריכים להפגין ליד הבית? זה ברור, כדי להגביר את הלחץ באמצעות הטרדת והפחדת בני משפחתו של הבכיר.
אולי זו אסטרטגיה יעילה, אם כי אני מסופק. אבל מכל זווית שהיא, זה מהלך לא תקין ולא מוסרי. בני המשפחה לא נבחרו לתפקיד, הם לא צריכים לשלם עבור החלטותיו של הבכיר. זה אינו קשור לחופש הביטוי או לזכות להפגין. זה פשוט מעשה לא מוסרי לקחת בני משפחה כבני-ערובה להחלטות שלטוניות.
כתבות
ני"ע
