רבים מהעובדים במגזר העסקי חיים כאילו הם עובדים במגזר הציבורי, מתעלמים ממודל השכר ההפוך המאפיין את המגזר, או סתם לא מפנימים אותו. בטרם אעמוד על המשמעויות הכבדות של חוסר האבחנה בין שני המודלים, אציג אותם בקצרה.
גרף עולה
מודל השכר במגזר הציבורי הוא די פשוט. מתחילים נמוך יחסית, ועם השנים השכר הולך ועולה עד לנקודת שיא ממנה והלאה הוא נותר פחות או יותר באותו הגובה עד היציאה לפנסיה, לעיתים ממשיך לעלות. השכר הוא פונקציה של דירוג, השכלה, וותק, והוא איננו קשור בשום צורה לאיכות הביצוע.
בחלק לא מבוטל מהמקצועות נקודת שיא השכר גבוהה לפחות כמו מקבילתה במגזר העסקי, כאשר שיפוע עקומת השכר משתנה ממקצוע למקצוע. ישנם מקצועות בהם הפער בין השכר ההתחלתי לשכר השיא הוא גדול מאד (רפואה למשל) ומקצועות בהם הפער צנוע יותר (אדמיניסטרציה), כאשר הרוב נוטים להישאר באותו ארגון/תפקיד שנים רבות. כך או כך, עובדי הציבורי יכולים לצפות ברמת סבירות גבוהה את התפתחות שכרם לכל אורך הקריירה, ולהתנהל כלכלית בהתאם.
לעומת זאת, במגזר העסקי מודל השכר שונה בתכלית. אמנם במקצועות רבים השכר ההתחלתי גבוה יותר בהשוואה למגזר הציבורי, אבל נקודת שיא השכר מגיעה לרוב בגיל צעיר יותר, לעיתים 35, ולאחר מספר שנות סטגנציה (במקרה הטוב) השכר מתחיל לרדת בשיפוע כזה או אחר. מדוע? כי השכר במגזר העסקי הוא פונקציה של התפקיד אותו הצליח העובד להשיג, ולא בהכרח של הכישורים שלו, והוא תלוי במיצוב בשוק העבודה. עובד הממוצב גבוה יזכה בתפקיד מתגמל, ומי שלא- לא, גם אם הוא מאד מוכשר.
התופעה חריפה במיוחד בקרב מנהלים (אפקט הפירמידה- מיעוט משרות ניהול, והעלייה בשיעור המנהלים בקרב בני 40+), והיא מתמתנת ככל שרמת ההשכלה/ההכשרה המקצועית יורדת. כלומר, דווקא העובדים הפחות משכילים/מקצועיים חסינים יותר מפני ירידה בשכר (ממילא משתכרים בצניעות), והאופק התעסוקתי שלהם ארוך יותר.
מודל טרפז
המשמעות הפרקטית היא כי מרבית המנהלים ורבים מהעובדים במגזר העסקי יסבלו עם השנים משחיקה בערך השוק שלהם (בעיקר כפונקציה של מצב שוק, אופי המקצוע, מעמד תחרותי, החלטות קריירה, גיל וכו', פחות עקב כישורים), ויאלצו להתפשר על תפקידים עם תג מחיר נמוך יותר, על כל המשתמע מכך.
כלומר, בניגוד לגרף השכר במגזר הציבורי שבמקרה הגרוע מפסיק בנקודה מסוימת לעלות, הרי שעקומת השכר במגזר העסקי דומה לטרפז, טרפז שגובהו, אורך בסיסיו וגודל זוויותיו משתנים ממקצוע למקצוע, מתעשייה לתעשייה ומאדם לאדם. לכן כל כך קשה צפות את התפתחות השכר בטווח הארוך, וההתנהלות הכלכלית הופכת מורכבת בהרבה.
כאן בדיוק מתחילה הבעיה של רבים מעובדי המגזר העסקי. הם מתנהלים כלכלית כאילו הם עובדים במגזר הציבורי, כאילו שכר השיא שלהם עתיד להישאר יציב עד הפנסיה, ובהתאם לכך הם מתכננים את מבנה ההוצאות. עד שיום בהיר אחד מתחילה הנסיגה והמציאות טופחת להם בפנים.
פתאום הם מגלים שהמשכנתא גבוהה מידי, שהם לא מסוגלים להמשיך ולתחזק את רמת החיים לה הורגלו והרגילו את משפחתם, ומשק הבית כולו חוטף זעזוע. בני המזל שבחבורה נהנים מגב כלכלי שמחפה על הפער, חלקם דאגו בשנים הטובות לחסוך מספיק, אבל גם הם מאד מתקשים להועיד את הכסף למחייה שוטפת. רוב האנשים מייעדים את החסכונות לילדים, לבילויים, לטיולים, מתקשים נפשית למייעד אותם לקניות במכולת.
איך חוסכים יותר מ-30%
וזה בעצם שינוי התפיסה הנדרש מעובדי המגזר העסקי. הם צריכים בראש ובראשונה ללמוד את עקומת השכר האופיינית למקצוע שלהם, לרמת הבכירות ולתעשייה בה הם פועלים, ולפעול לשימור ערך שוק גבוה במטרה להאריך ככל שניתן את הסטגנציה בשכר השיא. מכאן והלאה עליהם להגדיל משמעותית את מרכיב החיסכון, במיוחד בשנים הללו, ולהפנים שחלקים נכבדים ממנו עתידים לשמש אותם לקיום השוטף בשנים שההכנסה בשפל, ולא לפאן.
כמה צריך לחסוך? מומחים מדברים על סדר גודל של 30% מההכנסה, רק שהם לא לוקחים בחשבון את השנים של הנסיגה בשכר, ואת הצורך בחסכונות גם כדי לגשר על התקופה הזאת. איך חוסכים יותר מ-30% מההכנסה? אין לי מושג.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
