הטרנד הסביבתי: יש מי שמזהיר שמתפתחת דווקא בועה ירוקה

דמיינו מצב שבו אדריכל בינלאומי ידוע מתכנן מבנה ציבור ומבטיח ללקוחותיו בניין שיעמוד בכל התקנים הירוקים. להפתעת כולם, לבסוף הבניין אינו עומד בתנאי הסף של אחד התקנים הירוקים החשובים ביותר. הסיבה לכישלון, היא העובדה שהבניין החדש תוכנן כל כך טוב, כך שהצליחו לבטל לחלוטין את מערכות מיזוג האוויר.

אז מדוע הבניין לא עמד בתקן? מכיוון שהתקן מעניק ניקוד גבוה לשימוש חסכוני במערכות מיזוג אוויר, אבל לא לביטולן. היעדר מיזוג אוויר פוגע בניקוד הירוק! אותו אדריכל אמריקאי מצא דרכים להיטיב עם הסביבה, אבל בגלל בעיה ביורוקרטית הבניין לא נחשב ירוק. מאותו מקרה, האדריכל הודיע שלעולם לא יעבוד יותר עם התקן הירוק.

הסיפור הזה - שקורה במציאות בבניינים בארצות הברית - מייצג תחושה הולכת וגוברת של אי נוחות בקרב מתכננים. בעשור האחרון, הנושא הסביבתי התקדם למרכז הבמה. ירוק מוכר. בארה"ב למשל, המדד הירוק של הבנייה (LEED) מציג נתונים לפיהם בכל יום הם מאשרים כ-200 אלף מ"ר של בנייה ירוקה. עד 2016 אושרו כבר כ-80 אלף פרויקטים. בין 2000 ל-2006, בכל חודש נרשמו בממוצע כ-60 פרויקטים חדשים, באפריל 2016 המספר כבר עמד על כמעט 800(!) הרשמות לחודש, עם צפי לעלייה של 8%. מדובר בהרבה מאוד כסף, וראשי התעשייה מבינים שאנשים מוכנים לשלם יותר כדי להיטיב עם הסביבה.

איך בכלל יודעים אם חלון הוא ירוק

זה תהליך חשוב בהרבה מאוד רבדים, וכדאי לכולנו שהוא ימשיך. השאלה היא האם מה שמוכרים לנו היום כירוק הוא באמת טוב לסביבה? האם בעוד 10, 15, 20 שנה, כשנבדוק את הנתונים, נגלה שאנחנו באמת במגמת שיפור? והאם בכלל הנתונים שאנחנו בודקים משקפים את המצב האמיתי?

מסביב לפרויקט ירוק יש תעשייה שלמה: טכנולוגיות, חומרים, הסמכות, ספקים ואישורים למיניהם. הציבור סומך על כך שהבניינים באמת ירוקים, אולם איך באמת קובעים מה ירוק ומה לא?

זה לא כל כך פשוט, והנה דוגמה נוספת: לפני כמה שנים פנה אלי יבואן פרופילים לחלונות המיוצרים מפולימר. הוא רצה להציג את המוצר כירוק. בבדיקה זריזה באתר החברה צוין שהמוצר עומד בתקנים ירוקים ובעיקר מורכב מפולימרים ממוחזרים, ולכן הוא סביבתי מאוד.

אני לא כימאי, אולם חבר טוב שלי הוא מהנדס כימיה שעוסק בתחום הסביבתי. שלחתי אליו את הגדרת הפולימר ומיד קיבלתי קישור לכתבה המספרת על סגירת מפעל בצפון בגלל בעיות זיהום: המפעל ייצר את אותו חומר וגרם לבעיות בריאותיות בקרב העובדים וגם לבעיות סביבתיות.

זו דוגמה למצב שבו מי שאינו מומחה במגוון תחומים אינו יכול לקבוע מה ירוק ומה לא, ובדיוק לשם כך נבנו מדדים ירוקים. המטרה שלהם היא לשמש כגורם חיצוני, איכותי וכמותי, בלתי תלוי, שיקבע מה ירוק ומה לא. מי שכותב את המדדים האלה זו קבוצה של מומחים בתחומים שונים, שרואים את הסביבה כמטרה העליונה, ויעזרו לנו להתמצא במבוך הנתונים הירוקים. האם זה באמת כך? לצורך העניין נסתכל על מדד LEED ונראה כיצד הוא מתנהל.

LEED הוא כיום המדד הירוק המשמעותי ביותר בצפון אמריקה ובכלל. הוא וולונטרי, מכיוון שהוא לא מחויב על פי חוק. זאת אומרת, שלמרות שחברה יזמית אינה מחויבת לעמוד בתקן הזה, היא מתנדבת לכך.

אף שהתקן אינו מחייב, כולם רוצים להשתייך למועדון ה-LEED, ומוכנים לספוג לא מעט הוצאות וכאב ראש לשם כך. למשל, בית חולים בטורונטו, הבונה הרחבות בתחומו, ביקש לקבל הסמכה עוד יותר מחמירה של LEED מהתקן שקבעה עיריית טורונטו למבני ציבור. כששאלנו מדוע, התברר שאין לכך סיבה כלכלית או תפעולית, אלא ייצוגית. בית החולים מעריך שהוספת שני בניינים ברמה של "זהב" לפורטפוליו של החברה המנהלת ייראה טוב. וזה חשוב להם, גם אם מדובר בהוצאה נוספת של 60-100 אלף דולר (קנדי).

אז איך עובדים המדדים הירוקים? באופן כללי, המדדים נחלקים לשני סוגים, מדדים מרשמיים ומדדים תפקודיים. LEED הוא מדד מרשמי, זאת אומרת, שכדי לקבל הסמכה של המדד עלינו לעמוד ברשימת דרישות. לפני תחילת הבנייה, אנחנו מעריכים היכן ניתן למזער פגיעה בסביבה, אולי גם לפצות על שימוש מחויב ובכך להקטין את טביעת הרגל הסביבתית של הבנייה. אולם לא תמיד הצפיות שלנו עומדות במבחן השימוש. לעיתים נוצר פער בין המצב בשטח לאחר הבנייה ובין התכנון המקורי.

למשל, המדד נותן ניקוד חשוב לשימוש בתאורה טבעית. זאת אומרת שיעור מסוים של חלונות הנגישים למשתמשים (דיירים או עובדים). אולם האם קביעת שיעור מסוים של חלונות בבניין באמת מבטיחה שימוש בתאורה טבעית? מספיק להרים את העיניים ולראות שגם כאשר יש אור בחוץ, לרוב, התאורה המלאכותית פועלת בכל זאת. מכיוון שאנחנו לא רוצים שיציצו לנו, או בגלל שמסך המחשב מסנוור, אנחנו משתמשים בווילונות או בתריסים. אבל בגלל שפתאום אין מספיק תאורה, אנחנו מדליקים נורות חשמליות. זאת אומרת שיש כפילות במקור האור, ונוצר פער בין התכנון לבין המציאות.

הפערים שנוצרו בין התכנון למצב בשטח גרמו עם השנים לביקורת חריפה על מדדים ירוקים מרשמיים, עד כדי כך שגופים בוחרים לעבוד על פי נתונים בלבד. בצפון אמריקה, ערים מרכזיות פונות למדד DISTRICT 2030, שמתבסס על מדדים תפקודיים בלבד. הערים הללו מחויבות לשינוי בשלושה תחומים בלבד: תחבורה, מים ופליטת פחמן דו חמצני. לגישה זו יש יתרונות ברורים אבל לא מעט חסרונות, אשר מביאים אותנו לנושא הבעייתי השני.

הנושא השני הוא התחום הערכי. לפני כמה שנים אושר בניין בתקן LEED בקליפורניה. החותמת שהכשירה את הבניין כירוק גרמה לתחושה לא נוחה ולספקנות בקרב הקהילה הסביבתית. מי שרצה הוכחה לבעייתיות של התקן קיבל אותה ובגדול. הסיבה לכך היא שהבניין הוא חניון. מכוניות פרטיות הן סדין אדום בעיניי אנשי סביבה רבים, לכן נשאלת השאלה הערכית, האם חניון יכול להיחשב כבניין ירוק? מצד אחד, אם כבר בונים ולא משנה מה, עדיף שהבניין יזיק פחות לסביבה ויעמוד בתקן ירוק. מצד שני יש גם גבולות, והאם באמת ניתן להכשיר בניין שמעודד פעילות לא סביבתית כנסיעה במכונית כבניין ירוק?

גם בנוגע לשאלות עקרוניות אחרות, לא ברור אם המדדים מסוגלים לספק תשובות.

זו לא פעם ראשונה שיישובים כפריים, צפיפות ותחבורה עולים כנושא בעייתי, בעיקר בארץ. בעבר, כל פעם שראשי החברה להגנת הטבע נהגו לבקר מערכות על ההתנהלות הסביבתית שלהם, ישר נשמעה ביקורת על כך שרובם חיים בישובים כפריים, אז באיזו זכות הם בכלל מטיפים. זאת אומרת שבניגוד לאינטואיציה, מקובל להניח שערים סביבתיות יותר מיישובים כפריים. למדדים הירוקים קשה להתמודד עם הנושאים הערכיים הללו, שאינם נושאים כמותיים.

לא הכל שווה ערך

אחת הסיבות להצלחת המדדים הירוקים היתה העובדה שהם שינו גישה. במקום להוכיח לכולם כמה הם טועים, הם החליטו לשחק במגרש של הגדולים.

המכנה המשותף הורחב, הנושא הכלכלי הצטרף כשווה ערך לנושא הסביבתי ולנושא החברתי, וקבלנו פירמידה שוות צלעות. בגרסתו החדשה, עם חליפה ועניבה, הצליח הנושא הסביבתי לקשר בין מחבקי העצים לאנשי העסקים. הפוטנציאל הכלכלי, ביחד עם הצלחה שיווקית יצרה מועדוני חברים, שהשכילו לקדם את הנושא ולדחוף אותו. אולם, למערכת החדשה נוצרו גם חסרונות, פוליטיקה, סיאוב וניתוק מן המטרות הראשוניות.

הפער שנוצר בין המצב כיום לבין המטרות הראשוניות, גורם לאי נוחות בקרב אנשי סביבה. יש אפילו שמזהירים כי במידה ולא יתקיים בדק בית, נאלץ להתמודד עם פרשת "גרין-גייט" (על משקל ווטרגייט).

אולי עכשיו, כאשר מעמד הבנייה הסביבתית איתן, הגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות ולבדוק שוב האם הפירמידה היא באמת שוות צלעות. הגיע הזמן למשל לשאול האם הנושא הכלכלי הוא באמת שווה ערך לסביבתי. ומה בנוגע לתחום החברתי? לא כל מה שנעשה עם אהבה וכוונות טובות הוא בהכרח טוב לסביבה. לא מספיק להיות ירוק, צריך גם להיות סביבתי.

הכותב הוא אדריכל ומתכנן ערים בעיריית טורונטו, לשעבר שימש מנחה בטכניון ונציג הצעירים בעמותת האדריכלים