"מקום רגשי בעבודה? לא תשרדי. פנסיה זה לחלשים"

11 שנים היא עבדה בנס טכנולוגיות, ומתוכן כמעט ארבע שנים כסמנכ"לית החטיבה העסקית של החברה, אבל כשהפרפרים בבטנה של עדי זמיר אומרים לה שהיא צריכה להמשיך הלאה, היא שועטת קדימה. גם אם זה קשה, גם אם זה כואב, גם אם זה אומר לצאת מאזור הנוחות. היא קמה והולכת. "נס הייתה בית בשבילי. את כל הניסיון המקצועי רכשתי שם, מהמנהלים הכי טובים. לעזוב הייתה החלטה מאוד קשה. הפרידה גם. אני זוכרת את החדר הענק שלקחו לאירוע עבורי, ואני עומדת שם ומרגישה איך כל חיי עוברים מול עיניי. בכיתי נורא. ידעתי שאני יוצאת מהמקום שהיה בשבילי הכול בלי בדיוק לדעת מה יקרה איתי בחוץ".

שלא תטעו, לזמיר, כיום מנכ"לית אמרלד, חברה העוסקת בפיתוח טכנולוגיות בתחום סרטן העור, היו מאז ומעולם תוכניות מסודרות לחיים. היא רואה את החיים במקטעים של חמש שנים, ותמיד יש באמתחתה תוכנית מגירה, למקרה שמשהו ישתבש. "אני מביטה קדימה וחושבת איפה ארצה להיות. בסופו של דבר יוצא שכמעט בכל חמש שנים אני מחליפה תפקיד. אני לומדת להמציא את עצמי מחדש".

גם את החברים ב'אמרלד' היא כבר הכינה לכך שעוד מעט היא עוזבת. "יש לי עוד זמן, אבל אמרתי לחבר המנהלים שבעוד כמה חודשים, כנראה בספטמבר, אני עוברת לדבר הבא. זו חברה ציבורית וצריך להודיע מראש. ועל אף שאני מאוד אוהבת אותם, אני בשלב שמתחשק לי לנוע הלאה". כשזמיר אומרת הלאה, היא מתכוונת למיזם בתחום סרטן השד שכבר מתגלגל במוחה. "זה אחד הייעודים שלי בחיים, לעסוק בנושא הזה. אני לומדת המון בשנותיי באמרלד, והפרפרים בבטן מתחילים עכשיו בכיוון הזה. זה להתחיל סטארט-אפ חדש מאפס, משהו שמעולם לא עשיתי לבד.

"מכיוון שהנושא הזה מתגלגל בראשי זמן רב, אני חוקרת ולומדת. במדינות עולם שלישי, בכל הנוגע לתחום סרטן השד, יש חסר עצום. לחלק מהחולים אין אפשרות כלכלית לטפל כשהמחלה מתפרצת, ורוב הנשים במדינות המתפתחות מגיעות לבדיקה כשהן נמצאות כבר בשלב 3 או 4 של המחלה. זו שליחות מבחינתי, מכיוון שאני יודעת מניסיון עם אמרלד, שבפעולות פשוטות אפשר להעלות את המודעות ולאפשר אבחון לכל אוכלוסייה. חייב להימצא פתרון שיגיע לכמה שיותר נשים בעולם".

אמרו לי 'לא'

החלום הכי גדול שלה בכלל היה להיות מורה, אבל נדמה שניסיון החיים וכל טפח במסלול הקריירה הכינו אותה לרגע שבו תעזוב את הממסד ותיכנס לעולם היזמות הפרוע. "כשהייתי ילדה לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. כשהגעתי לצבא, לקורס מ"כים, הבנתי שהלמידה והעמידה מול אנשים היא משהו שמאוד עושה לי את זה. משיכה למדע הייתה לי מאז ומעולם - העולם הרבה יותר ברור כשאת מבינה את המדע. כך הגעתי ללימודי הוראת מדעים, ומשם המשכתי מיד למסלול משולב של חינוך ופסיכולוגיה. היה ברור לי שזה הבית".

לנס טכנולוגיות היא הגיעה אחרי שעזבה באומץ משרה בטוחה ונוחה במשרד החינוך. "אני בת לעובד אגד לשעבר, שבגיל מבוגר קם ועזב הכול, את המוסד שידוע ש'לא עוזבים', והלך להתעסק ביזמות נדל"ן. אני מניחה שזה עניין גנטי. ראיתי לאן הולך מבנה הקריירה שלי אם אשאר ללמד בתיכון, וידעתי שלא לשם אני מכוונת. באותה תקופה הייתה פריחה בעולם הסטארט-אפים, ידעתי שאני לומדת מהר ושהאנגלית שלי טובה, והחלטתי שאני רוצה לעבוד בחברת ייעוץ במשרת פיתוח והדרכה. זה היה בית הספר של החיים מכיוון שקיבלתי 'לא' מכל כיוון אפשרי. אמרו לי - 'את בסך הכול מורה ולנו אין משרות'.

"אחד הפרויקטים המשמעותיים ששינו את מסלולי המקצועי היה פרויקט בכביש 6 שעוד היה בחיתוליו. לא היה לי מספיק ניסיון כדי לבוא ולהגיד מה אני יודעת לעשות, אבל ראיתי שאם אני אורזת את כל הידע שלי בצורה אחרת הוא הופך להיות ידע ארגוני. זו הייתה חוויה מדהימה של להגיע לארגון בהקמה שיש בו הרבה סימני שאלה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהארגונים היחידים שעבדתי בהם עד אז הם הצבא ומשרד החינוך".

לא היה רגע שבו אמרת 'זה גדול עליי'?

"כשנותנים לך את המרחב ומאמינים בך, אז את ממשיכה קדימה, גם אם זה מפחיד - כשאת מרגישה פרפרים בבטן אז את במקום הנכון. ניהול סיכונים בעיניי זו דרך חיים. זה לא מסתכם במה להזמין במסעדה, זה הרבה מעבר לכך. זה להעז, לדעת מהן יכולותייך, במה את חזקה ועד כמה את לומדת מהר, ופשוט לצאת לדרך. אם משהו מרגיש לך נכון, גם בניגוד לכל מחשבה אפשרית, לכי על זה".

מצד אחד את מתכננת קדימה ופועלת מתוך רציונל, ומצד שני פרפרים מנהלים אותך. אז זה לב או ראש?

"אני כועסת על עצמי ומתבאסת נורא כשאני לא מקשיבה לבטן. עם השנים את נהיית אינטגרטור של המון תובנות רגשיות וטכניות, ולא תמיד את יודעת להסביר דברים ותחושות כמו מדוע לא צריך לעשות עם הבנאדם הזה עסקים. לפעמים את פשוט יודעת את זה. לפעמים את יודעת שזה השותף שלך כרגע ואת לא יכולה להחליף אותו, אבל שתצטרכי להיות מאוד זהירה בהחלטות בהתאם. לפעמים כשאני לא מרוצה אני שואלת את עצמי אם אולי לא דחפתי מספיק, כמו שהבטן אמרה לי. נוצר מעין שיח פנימי, שעם הניסיון את לומדת לנתב יחד עם תחושות הבטן והסיטואציה".

היו רגעים שהבנת שאת נכשלת, שאת רוצה לשבור את הכלים ולחזור להוראה?

"יש תמיד שדון קטן שאומר לך 'מה לעזאזל את עושה'. אבל הפרפרים מקטינים אצלי את השדון. תמיד טענתי שצריך לדעת לנהל רגש, זה נכון ניהולית כי הרבה דברים הם לא אישיים במיוחד בביזנס, במיוחד בעולם היזמות. משקיע רוצה לראות את הכסף שלו, וזה משהו שלא נולדים איתו, אלא לומדים תוך כדי תנועה. אם תלכי למקום רגשי בעבודה, את לא תשרדי. וכן, קרה לא פעם שנשברתי ואמרתי 'אי אפשר יותר', כי לא כולם מרוצים ממני בתקופה מסוימת או כי 'מה אתם מצפים, קיבלנו משהו שהוא דפוק ושכחו שאני בנאדם אחד, ואני לא קוסמת או מייצרת כסף', אבל אלו רגעים מאוד בודדים וזה עובר. השאיפה שלי תמיד הייתה שרשימת ההצלחות תהיה ארוכה יותר מרשימת הכישלונות. אבל לפעמים את צריכה לזהות את המקום שבו עולה הצורך להגיד לעצמך 'חכי'".

עשית משהו כזה?

"ברמת הקריירה לא התחרטתי על שום דבר אף פעם. נכנסתי לתפקידים חדשים כמו בפזצט"א בשטח אש. כשמוניתי להיות מנהלת תחום בנס טכנולוגיות לא תיארתי לעצמי איזה פער יש בין מה שחשבתי שהתפקיד יהיה לבין המציאות, והתיישבתי ללמוד. אותו הדבר קרה כשהפכתי שם לסמנכ"לית. כשנבחרתי לתפקיד אמרו לי שהייתי המועמדת עם הסיכוי הנמוך ביותר בגלל חוסר הניסיון שלי, אבל היו לי את הניצוצות והדרייב הכי גבוה, וזה מה שהכריע את הכף. אני מאמינה שאם את לוקחת משהו שהוא חצי מידה יותר ממה שאת, את תמיד תלמדי ותסתדרי. בחצי השנה הראשונה אל תצפי לראות תוצאות, בכספים במיוחד, כי לוקח זמן עד שדברים זזים".

אני רוצה להתעכב איתך על ניהול רגש. זה נראה דבר כמעט בלתי אפשרי.

"את חייבת לנהל רגש כדי להחזיק יום שלם. את צריכה לראות שאת לא עושה מדברים מה שהם לא. להסתכל על משהו שאולי פספסת, ולהבין שאולי זה היה חיובי ולא רע כמו שחשבת. יש דברים שצריך לעזוב ולחזור אליהם מחר ולא להתעקש. הבן שלי אמר לי פעם 'איך זה שאת כל כך מוצלחת ומצטיינת ואף פעם לא נכשלת'. המשפט הזה שלו הטריד אותי מאוד, כי הבנתי שכלפי חוץ מה שהוא רואה זה רק את ההצלחות ולא את הכישלונות, ולא תמיד הכול מצליח. לימדתי אותו לא לשים פוקוס על הדברים הפחות טובים, אבל אם הם קורים זה גם בסדר.

"בסופו של יום, חשוב להטעין את עצמך בדברים משמחים, גם אם היה יום קשה. להיות עם אנשים שאת אוהבת, ולפעמים גם להוציא אנשים מהחיים שלך, כי בסוף גם את סוג של סוללה. אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים. ללכת עם בעלי לסרט. בילוי איכותי. את יודעת, בכל זאת, עם כל הכבוד לילדים - אנחנו היינו שם קודם. הם פה בזכותנו ואסור לשכוח את זה".

עברך בהוראה נתן לך תובנות כיזמית?

"כל תהליכי הלמידה והחשיבה בחינוך קשורים גם לתהליכי קבלת החלטות, ואת זה הבנתי דווקא בדיעבד. זה לא משנה אם אתה הורה, מדריך או מנהל, אתה צריך להבין איפה הצד השני נמצא. זה מאוד משפיע כשאני מנסה לדמיין איפה נמצא הצד השני, מה הוא קיבל ממני עד היום ומה הנקודה שאני רוצה להעביר לו".

והשילוב בין הורות לקריירה מאוד תובעני?

"בפה מלא אני אומרת לך שאירועים משני חיים מבחינתי היו הילדים, ולא העבודה. כל ילד הביא איתו משהו מעבר לנוכחות הפיזית שלו. חי בעלי הוא דמות מאוד משמעותית. זו לא קלישאה כשאומרים לך שאי אפשר לעשות זאת ללא תמיכה, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי עם מישהו אחר, עם משהו אחר. אנחנו יחד כמעט 22 שנה והוא העוגן שלי, לא במובן התלותי, אלא במובן שאני תמיד יכולה לסמוך על כך שהוא שם בשבילי. אני מעזה ולוקחת סיכונים והוא יודע תמיד לתמוך וגם לתת לי את המרחב".

אנחנו יכולות לדבר על שוויון, אלא שבפועל נשים מגיעות תמיד כאנדרדוג לפסגה.

"יש קשיים, אבל זה לחלוטין עניין של גישה. אם תגידי לי עכשיו להזיז את עיר הבה"דים לתל-אביב, זה יקרה. צריכה להיות מחויבות אישית ורגשית, ואז אפשר לעשות הכול. ואת צודקת, בסופו של דבר להיות אישה בעולם הדינמי הזה זה לא פשוט, אבל לא מדובר פה בתקרת זכוכית כמו ביחס שלנו לעצמנו. בעיניי, חלק מההצלחה זה גם מה שאנחנו בונות בעצמנו, הדרך האישית והגבולות שכל אחת שמה או לא".

פנסיה זה לחלשים

ל'אמרלד' היא הגיעה במקרה, כשליאור ווין המייסד התקשר אליה כדי לבקש ייעוץ. "תחום הפיתוח בסרטן העור מאוד דיבר אליי, אני בעצמי באוכלוסיית סיכון, וזה התחבר לי לעולם המדעים, לתהליכי חשיבה, לתהליכים משפטיים וליזמות. כל מה שעשיתי כל חיי במקשה אחת. הייתה אופרציה שלמה שצריך להקים, ולי זה מאוד התאים. כמובן שלא היה לי מושג בכל המונחים ביזמות, ובכל זאת נכנסתי כסמנכ"לית מוצר ותפעול, שוב לבנות הכול מאפס".

מה מניע אותך כיום בתחום היזמות?

"אני מגיעה היום ממקום אחר, מעריכה שיותר עמוק. מנסה לחפש תמיד את הערך המוסף החברתי, את התרומה לקהילה. אני חושבת שגם ביזמות צריך להיות עם מישהו שימשוך אותך למעלה. אני רואה את עצמי המון פעמים כאישה שמובילה, אבל גם אני צריכה מישהו שייתן לי השראה. וזה היה לי. מישהו נתן לי השראה, מישהו היה שם בשבילי כשהיה לי קשה".

מהן תובנות הניהול שלקחת איתך?

"אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי מהבוס שלי ב'נס', האיש שהכניס אותי בסופו של דבר לנעליו כשפרש - היה שכמנהלת את צריכה להיות תמיד עם היד על הדופק, גם ברמה האנושית. גם אם את לא תמיד נמצאת פיזית במקום, את חייבת לדעת מה קורה עם העובדים ולתת לצוות שלך את התחושה שהקשר ביניכם הוא מחויבות לכל החיים. כן, גם כשהדרכים נפרדות אנחנו עוד יכולים להיפגש, לחבר בין אנשים, לפתוח דלתות ולהושיט עזרה כשצריך. זה מה שחוויתי בעצמי ב'נס', ואת זה אני מעבירה הלאה כתובנה ניהולית.

"תובנה נוספת היא לזרוק אנשים למים. גם אני לא ידעתי כלום כשנכנסתי לכל התפקידים הבכירים, למדתי מאפס, מהשטח, עם עזרה ובלי עזרה. בסופו של דבר כשמתאמצים מספיק זה מצליח".

יש כבר חלומות על פנסיה?

"פנסיה זה לחלשים, וממש לא. אני מסתכלת על 42 שנים עם שלושה ילדים, שלושה תארים והמון חוויות, ומרגישה שיש עוד הרבה חלומות להגשים, גם כאלה שעדיין לא גיליתי".

לייצר שמחה

"כדי להכניס שמחה לחיים צריך לנהל זמן נכון, ולהבין שלא משנה עד כמה עמוס, נשאר זמן להקדיש לילדים ולבן הזוג. יש לי גם את החברות הטובות שמפגש איתן תמיד מופיע בלוח הזמנים. יש לנו לו"ז עמוס בחיי השגרה כך שבחופשה אני מעדיפה להתכרבל עם הילדים שלי ולהקדיש לתא המשפחתי הקטן את כל האנרגיה. הרגעים הללו הם רגעי אושר ושמחה כל כך גדולים בעיניי, שאני משתדלת לייצר אותם מתי שאפשר. ברור לי שאלה דברים שלא יחזרו".

מה משמח אותך בעבודה?

"הידיעה שיש ערך מוסף לדברים שאני עושה. ערך חברתי, ליצור ולשנות משהו. זה הדרייב, הדלק והשמחה, גם ברגעים שנדמה שאי אפשר יותר וקשה מדי".

את אדם שמח?

"אני בהחלט בנאדם מאושר ושמח, גם אם יש רגעים שאני כועסת ומאבדת עשתונות, אם כי זה לא קורה הרבה. אני נוטה לא להתעכב על הדברים הללו ולהתרכז במה שמרחיב לי את הלב ומתדלק את הנשמה בשמחה: יצירת חלומות חדשים בכל פעם. ספר הילדים שאני כותבת, תוכנית הרדיו שאני חולמת להגיש, אנשים שאני רוצה לפגוש ויעדים שאני רוצה לכבוש".