"פייסבוק ואינסטגרם אחראיות על תוכן פוגעני של הגולשים"

"כדי שנוכל לשמור על רשת האינטרנט ויתרונותיה, הפתרון לפרסומים בעייתיים ברשת הוא בחינוך, חינוך ועוד חינוך, בהטלת אחריות על מי שמרוויחים מהפלטפורמות ברשת, ורק בסוף בפנייה לבתי המשפט, שנראה כי הם פחות מתאימים לקצב של החיים הדיגיטליים" - כך אומרת שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, בדברים שכתבה לאחרונה וטרם פורסמו. השופטת דנה בטיפול המשפטי בביטויים פוגעניים ברשת.

רשת האינטרנט מהווה במה ציבורית ענקית שמאפשרת ביטוי לכמעט כל אחד ופנייה ישירה ולא מצונזרת לציבור הרחב; ולכן בשנים האחרונות היא מבססת את מעמדה כמקור לאקטיביזם ולהשפעה על דעת הקהל.

אבל האינטרנט והרשתות החברתיות הביאו גם לשיח שהוא לעיתים מתלהם ומסית ולהגברת תופעת ה"שיימינג" (ביוש). בתחילת הדרך היה נדמה כי זהו עוד אחד מיתרונות הרשת, שבאמצעותה האזרח יכול לפעול לדוגמה מול תאגידים דורסניים. אולם לצד מקרים כאלה, והיו וישנם רבים, עלתה ופרחה תופעה קשה, שמטרתה פגיעה בזדון, המובילה לפגיעה כלכלית וחברתית משמעותית. עד שהיו אף מקרי התאבדות בעקבות שיימינג ברשת.

אגמון-גונן הבהירה כי התופעה של לשון הרע ברשת שונה מכל מה שידענו בעבר. "בכל פתרון שנמצא יש, מחד, להתייחס לערכים המוגנים הבסיסיים שהם השם הטוב מזה וחופש הביטוי מזה; ומאידך, לעמוד על המאפיינים של הפלטפורמות השונות, לרבות פלטפורמות עתידיות אפשריות, כדי לבחון איזה פתרון ישים ויעיל".

כך, לדבריה, בכל פתרון משפטי לסוגיות הללו יש להתייחס למאפיינים של הפרסומים השונים. "יש להבחין בין פרסומים אנונימיים, לדוגמה טוקבקים או וואטסאפים, שבהם קשה לאתר את מי שעומד מאחוריהם, אך קל להסגירם, לבין פרסומים למשל, ברשתות חברתיות, שם ידוע במי מדובר. יש להתייחס למאפיינים השונים של הפורומים, הפוסטים בפייסבוק, האינסטגרם ושאר הפרסומים שמופצים במדיה החדשה. כשאנו מסדירים נושאים אלה, בין בחקיקה, בין בפסיקה, יש לקחת בחשבון את אופי הפרסום, החשיבות שניתנת לאמינות פרסומים אלה, לרצינות שלהם וליכולת להפריך את האמור בהם".

האפקט הציבורי: הרתעת המבקרים

כך, למשל, מציינת אגמון-גונן, שאם מדובר בתגובית (טוקבק), פעמים רבות הפרסום המשמיץ נבלע בהמון, והוא נשכח בין אלפי תגובות, כך שלעתים לא תקום עילה לתבוע בגין עוולת לשון הרע או שתעמוד לנתבע הגנת "זוטי הדברים".

את תביעות לשון הרע בגין פרסומים באינטרנט מחלקת אגמון-גונן לשניים. "הטובות" וה"רעות". "הטובות" - תביעות אמיתיות, לגיטימיות, בידי מי שנפגע, ורוצה לתבוע את עלבונו. מי שניזוק, בעקבות אותו שיימינג מכוון למשל. מנגד, ה"רעות" -תביעות ה"השתקה", שמטרתן לפגוע בחופש הביטוי.

לפי אגמון-גונן, גם התביעות המוצדקות, במתכונת היום, לא בטוח שמשיגות את יעדן, וזאת גם בהנחה שהתובע מוכיח את תביעתו וזוכה. "כך, למשל, פורסם פוסט בפייסבוק שבו נטען כי בעל מכולת באזור הדרום לא החזיר עודף כנדרש. בעל המכולת הכחיש את הנאמר, הגיש תביעת דיבה וזכה בסך של 10,000 שקל. אך האם הוא החזיר את כבודו האבוד לאחר שהוכפש?

"בתביעה טען בעל המינימרקט כי נגרמה לו ירידה בעסקים. אמנם נקבע כי הוא לא הצליח להראות נזק זה, אולם בעיניי חמורים יותר מבטי הקונים בימים שלאחר מכן. האם פסק הדין הגיע לידיעת מי שראה את הפוסט המקורי? בהינתן אורכם של ההליכים המשפטיים, ואפילו מדובר במהלך הרגיל של הדברים, סביר להניח שלא".

אגמון-גונן מציינת עוד כי לצד התביעות הלגיטימיות קיימות 'תביעות ההשתקה'. בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע שמגיבים לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי. תביעות שתוצאתן המסתברת, לעיתים גם כוונתן, הטלת אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע או של הציבור הרחב להשתתף בוויכוח מסוים או בשיג ושיח ציבורי באופן כללי.

"תביעות אלה מוגשות בדרך-כלל על-ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. האפקט העיקרי שלהן אינו משפטי אלא ציבורי: השתקה של ביקורת הנמתחת על התובע ופגיעה במי שמפריעים לו לקדם את ענייניו. מעבר לפגיעה במבקר הספציפי, יש בהן כדי להרתיע גם אחרים מלהשתתף בשיג ושיח פומבי וחופשי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית".

אגמון-גונן מצינת כי כיום הכלי המרכזי לפעילים חברתיים הוא הרשת, שם ניתן להגיע למאות אלפי אנשים, אם לא למיליונים. "הרחבת האפשרות לתבוע בגין פרסומים ברשת עלולה להביא לגידול בתביעות ההשתקה, וגם זה שיקול שיש להביא בחשבון. אזרחים או תנועות אזרחיות ככלל מתקיימים מתרומות, ותביעות כאלה, המחייבות אותם להסיט משאבים לניהול משפטי דיבה אלה, מקשים עליהם לפעול למען המטרה שבה הם מאמינים".

אלימות מילולית וחשש לאובדנות

השופטת מזכירה כי התבטאות של אזרחים בעניינים בעלי חשיבות ציבורית נעשית פעמים רבות בתנאים של נחיתות במידע ובמשאבים אל מול איש הציבור חסר הרסן, המפעל המזהם או המעסיק המקפח. "העובדת, הצרכן והפעיל החברתי חשים חסרי אונים לנוכח כוחנות, זלזול ואטימות. הם מביעים את תסכולם ואת זעמם בדיבור ספונטני של 120 תווים, על יסוד העובדות המעטות הידועות להם והנחות אינטואיטיביות סבירות.

"הם אינם נעזרים ביועצת משפטית, בתחקירן או בעורך לשוני, שעשויים להדריכם ולסייע להם לבדוק, לנתח ולנסח את דבריהם באופן הקפדני והקר שבו הם עלולים להיבחן בעתיד ב'תנאי המעבדה' של בית המשפט".

השופטת מתריעה כי "אנחנו לא רוצים שכל בלוגר יצטייד בעורך דין צמוד על כל משפט שיוציא ממקלדתו. בפועל, אין גם צורך בכך, שכן גם הקהל שנחשף לשטף אינפורמציה בתקשורת ובאינטרנט אינו בוחן את הפרסומים באותה דקדקנות, ולומד להתייחס אליהם בספקנות ובערבון מוגבל ביותר".

אגמון-גונן דנה גם בפתרונות הראויים לתופעות של שיימינג או לשון הרע ברשת ולמניעה שלהן.

ראשית, לדבריה, כאשר שוקלים צעדים לצמצום פרסומים פוגעניים באינטרנט יש להעמיד את השיקול של מזעור הפגיעה בחופש הביטוי וביתרונות הרשת. "יש להכיר בכך, שהשדה המשפטי אינו המרכזי, וודאי לא היחיד לטיפול בבעיות של בריונות ברשת. יש לשקול צעדים כמו הקצאת משאבים לחינוך, להסברה ולהגברת מודעות של משתמשי האינטרנט".

אגמון-גונן מזכירה למשל ארגון בשם "הכפתור האדום" המאפשר באמצעות תוכנה לדווח על אלימות מילולית ברשת ואף על חשש לאובדנות. זאת, לצד הדרכות, בעיקר של בני-נוער. "לחינוך יש חשיבות עליונה, בעיקר כאשר כל יום קמות פלטפורמות חדשות כמו וואטסאפ וטלגרם, שעדיין אין פתרונות כיצד להתמודד עם חומרים המועברים בהן. יש להמעיט בחקיקה הנוגעת לפלטפורמות הפופולאריות בזמן נתון - כיוון שאלה צפויות להשתנות ולהתחלף במהירות, יש להתמקד בעקרונות וקווים מנחים".

אין רווחים בלי אחריות

לגבי פלטפורמות כמו פייסבוק, אינסטגרם ודומיהם, אומרת אגמון-גונן כי "יש לעשות פרפרזה על הכלל של 'אין סמכות בלי אחריות', ולקבוע ש"אין רווחים בלי אחריות". היינו, "ארגונים או פלטפורמות פייסבוק ואינסטגרם לא יוכלו להסתתר מאחורי הטענה שאין להם אחריות לגבי תוכן המועלה על-ידי הגולשים, ויהיה עליהם לפעול לבדיקה מהירה ולהסרת חומר פוגעני, לפחות מרגע שמישהו מתלונן. זהו הכלי היעיל ביותר בעידן הדיגיטלי".

לדברי השופטת, כאשר מדובר בגולש אנונימי, הכלל צריך להיות - לנסות להודיע לו; ואם אינו עומד על הפרסום, או שלא ניתן לאתרו, להסיר את הפרסום. "בנוגע לפרסומים מזוהים, יש להביא לידיעת הגולש שהעלה את החומר כי מישהו ביקש להסירו ולברר האם הוא עומד על הפרסום. אם כן, יש להעביר את העניין להכרעה, ויש לחשוב על הליך מהיר, לא בבית משפט, אולי של מומחים בתחום. "את ההליך המשפטי יש להשאיר רק למקרים עקרוניים, שבהם שני הצדדים עומדים על עמדותיהם. כדי למנוע חשש של צנזורה, וריכוז כוח בידי החברות, יש לדאוג שאלה יפרסמו כללים, ויפעלו בשקיפות, תוך פרסום החלטות עקרוניות".

עיקרון שלישי שמציעה אגמון-גונן הוא הגבהת רף "הפרסומים הפוגעניים" שיטופלו באמצעים משפטיים, לפחות בכל מה שמדובר בפרסומים ברשת. "בין שנאהב זאת ובין שלאו - הדמוקרטיזציה של במות התקשורת ומאפייניה של רשת האינטרנט שינו את תרבות הדיון הציבורי, וההתייחסות לדברים הנאמרים היא בהתאם, לטוב ולרע".

אשר לתופעת השיימינג, מזכירה אגמון-גונן כי מדובר בתופעה רחבה ומגוונת, לעיתים ראויה, לעיתים מגונה ומכוערת. "לאור זאת, לטעמי, אין לטפל בה כתופעה, בשונה מהיבטים וגילויים מסוימים שלה. פרסומים של אזרחים, של פעילות ופעילים חברתיים, לרבות ביקורת בוטה ומשתלחת נגד גורמים עתירי כוח, צריכים ליהנות ממתחם גבוה של סיבולת וסובלנות, ויש לקמץ ככל האפשר בסנקציות פליליות ואזרחיות לגביהם. כל זאת, הן בגלל חשיבותו המיוחדת של חופש הביטוי בעניינים ציבוריים, והן כדי לאזן, ולו במעט, את פערי הכוח והמשאבים בין האזרח לבין רשויות השלטון והתאגידים הגדולים".

השופטת מוסיפה כי "כמובן, הדרישה לסובלנות תיחלש במקרים חריגים של קמפיין מכפיש ושקרי, שממומן גם הוא בידי גורמים עתירי הון ואינטרסים, למשל, במטרה לאיים על עובד ציבור שעתיד להחליט בעניינם, או במטרה לפגום בתוקף החלטותיו - למשל, בחקירה פלילית, בעניין תמלוגים שישלמו למדינה, אסדרה שתגביל אותם לטובת הציבור וכיו"ב.

"חקיקה שתטיל אחריות חמורה מדי על כל מי שמפרסם, לרבות אזרחים פרטיים, עלולה לגרום לצנזורה עצמית מחמירה, ותוביל למצב שבו רק חברות גדולות, המעסיקות עורכי דין ומסוגלות לערוך בדיקה משפטית לכל פרסום ופרסום, יוכלו להתקיים ולשלוט ברעיונות ובמידע, ואילו אנשים פרטיים יחששו לעשות כן".

השופטת ד"ר אגמון-גונן מציעה לשקול לייסד מנגנוני תביעה מיוחדים, מהירים מאוד, לגבי פרסומים ברשת, שם תהיה בחינה ראשונית של הפרסום, הסרה מיידית במקרה של מחלוקת, וסילוק על הסף תוך תשלום הוצאות גבוהות במיוחד במקרים שבהם יתברר שאין בתביעה דבר, אלא ניסיון להשתקה. לדבריה, הדבר יתרום הן למניעת תביעות השתקה, והן לטיפול יעיל בתביעות רציניות.

"יש למצוא מנגנון כדי למנוע ניצול לרעה של אפשרויות התביעה בכלל, ומנגנונים מיוחדים שיקבעו בפרט, בידי גורמים עתירי כוח. פער כוחות הוא גורם מרכזי ליכולתן הרבה של תביעות משתיקות להשפיע לרעה על הדיון הציבורי. המאבק המשפטי כרוך במשאבים כלכליים עצומים, שסביר שאדם פרטי או קבוצה של פעילים חברתיים, יתקשו לגייס.

"המאבק המשפטי גם גובה מהנתבע מחיר נפשי של עוגמת-נפש ושל מצוקה וחרדה, נוכח חוסר הוודאות והחשש מהדיון ומתוצאותיו. דחיקתו של היריב לזירה המשפטית, שבה כרוכה ההתדיינות בהוצאות לא מבוטלות, מספיקה לא פעם כדי לסלק אותו גם מהדיון הציבורי".

ביטול מוסד הקובלנה הפלילית

השופטת ד"ר אגמון-גונן מציעה בנוסף, לשקול את ביטול מוסד הקובלנה הפלילית בגין לשון הרע ברשת האינטרנט - קובלנה שהיא הליך פלילי המוגש בידי אדם פרטי. "על-פי נתונים המובאים בהצעת החוק לביטול הקובלנה הפלילית בהקשר זה, בעקבות ועדה בראשות השופט אליהו מצא, נאמר כי מרבית הקובלנות הפרטיות שמוגשות נסובות על עבירת לשון הרע, ורובן המכריע מסתיים בביטול כתב האישום או בזיכוי.

"כאשר התביעה מגישה כתב אישום, חזקה עליה שבחנה את חומר הראיות וסברה שיש בו כדי להטיל אשמה. לא כך בקובלנה פלילית פרטית, כאשר שיעור הזיכויים, מעיד על ניצול לרעה של מוסד זה. זהו אחד העניינים הדורשים זהירות מיוחדת לאור יתרונות הרשת, ויש לשמור על כך".