נדרשת חקירה - לא הסדר חוב

"כל הארץ מלאה משפט וכל הארץ מלאה חדלות פירעון . התיקים בחדלות פירעון מהווים יותר ממחצית התיקים האזרחיים שמוגשים לבתי המשפט ברחבי הארץ. הכמויות הן בלתי נתפסות. אנחנו רואים מלוא החופן בקשות בחדלות פירעון". (השופט איתן אורנשטיין, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב)

כמה קל "לפשוט את הרגל" ולחזור מיד לפרק ב'

נתחיל מהשורה התחתונה. דווקא האמירה הזאת של השופט אורנשטיין צריכה להוביל אותו למסקנה שאי-אפשר לאשר את הסדר החוב של אליעזר פישמן , אף שאני מניח שרוב הנושים (כלומר, הבנקים בעיקר), אם לא כולם, ירצו לסגור את תיבת הפנדורה הזאת. האמירה הזאת גם צריכה להוביל אותו למסקנה דומה בהסדר החוב של אפריקה (שיגיע לאישור בית המשפט), שבו במקום הבנקים אלה הגופים המוסדיים שרוצים לסגור את תיבת הפנדורה שנפתחה.

הארץ אכן מלאה משפט והיא אכן מלאה חדלות פירעון, כפי שאמר בצדק אורנשטיין, אבל הוא צריך היה גם להוסיף מי "אשם" בכך - בית המחוקקים הישראלי ומשרד המשפטים. שימו לב לגרף המצורף למאמר הזה: מספר צווי הכינוס זינק בין 2009 ל-2015 פי ארבעה כמעט, מכ-4,000 לכ-14,800. כיצד קרה שמספר צווי הכינוס זינק כך בשנים שבהן המשק היה בריא ולא היו שום סימנים של מיתון חריף או האטה כלכלית משמעותית? התשובה טמונה בגישה המשפטית השלטת שלפיה כדאי "לשקם את החייב" כדי "להחזיר כמה שיותר לקופת הנושים" על חשבון בירור-חקירה. בגישה הזאת, משתלם לגשת לבית המשפט, להיכנס לתוך מכונת הכביסה הזאת עם כתם כביכול של פושט רגל, ולצאת נקי וצח כשלג, בלי כתם, מקסימום כתם תדמיתי שיחלוף כלעומת שבא, עם הסדר חוב נינוח, בלי הכרזה על פשיטת רגל ועם כרטיס לצאת לפרק ב' בעסקים, או פרק ג' או ד'.

הגישה המשפטית הזאת ידועה היטב לאורנשטיין. הוא לא יכול לתלות את מלוא חופן הבקשות לחדלות פירעון בשום סיבה כלכלית, אלא רק בסיבות משפטיות, והוא חלק מהמערכת המשפטית, אפילו דמות בכירה בה, בכל הנושא הזה של חדלות פירעון.

רק לפני כחודשיים פרסמה ב"גלובס" כתבת הבנקים עירית אבישר כתבה על הקלות הבלתי נסבלת של הגעה לחדלות פירעון בישראל, תחת הכותרת "הלווה הוא המלך". אחד המצוטטים בכתבה דייק בתיאור התופעה: "אנחנו רואים עלייה משמעותית במספר הליכי פשיטת רגל. המדינה מנסה להקל על חייבים ומאפשרת להם לקבל מחילה. כתוצאה מכך, בפועל, בעל חוב כבר יכול לפתוח דף חדש תוך שנתיים-שלוש, וחובותיו נמחקים".

והבעיה היא, שוב, אותה תפיסה משפטית כפי שמשתקפת בהליכי חדלות פירעון - תפיסה ששמה כמטרה עליונה את השיקום הכלכלי של החייב - כפי שפיני רובין, אחד מעורכי הדין שמייצגים את בנק הפועלים מול החייבים - אמר באותה כתבה: "התיקון שעבר בחוק מוביל לכך שפושטי רגל בשנים האחרונות יכולים לקבל הפטר מחובותיהם מהר מאוד ולצאת ממצב פשיטת הרגל בתוך שנים ספורות, בעוד שבעבר לעתים לקח למעלה מעשור לצאת ממצב פשיטת הרגל, שמשמעו שלילת כל הזכויות המשפטיות של פושט הרגל". אליעזר פישמן ולב לבייב כלל לא אמורים למצב הזה של פשיטת רגל: הם ידלגו מעליו ויגיעו להסדרים נוחים מול הנושים שמאפשרים להם להתחיל פרק ב' מיד אחרי החתימה בלי שום מגבלות משפטיות.

התופעה הזאת מובילה להסדרים שמטרתם אחת: לנקות את הלכלוך וללכת הלאה, בלי שום ניסיון לברר כיצד החייב הגיע למצב של חדלות פירעון והאם זו רק תוצאה של כישלון עסקי, כפי שקורה בעולם העסקים וימשיך לקרות, או שהיו שם דברים שמחייבים בדיקה-חקירה. לכן אנחנו עדים לפסטיבל שחוזר על עצמו כל העת: דרישה של הכונסים או המנהלים המיוחדים של פושט הרגל למנות חוקרים כדי לצלול לחקר האמת, גיבוש הסדר חוב ראשוני מגוחך שגורר ביקורת חריפה, בעקבותיו גיבוש של הסדר חוב נוסף "משופר" - ושלום עליכם. התיק נסגר. ואיתו נקברת היכולת להגיע לחקר האמת. לאן נעלם הכסף בדיוק? לכן אני מניח שחלק גדול מפשיטות הרגל הן סוג של "עקיצות", שעוברות למרבה הצער את אישור בית המשפט.

הסדרי החוב המסובכים: בלתי אפשריים לקריאה ולהבנה

מי שיקרא את הסדרי החוב שהתגבשו בשנים האחרונות יגלה נוסחה מופלאה: שפע של נוסחאות, המבוססות על מדעי העתיד ומדעי החלל, עם הנחות על מה שעתיד לקרות בעוד כך וכך שנים, כאשר איש כבר לא יזכור מה שקרה היום. לכולם, גם לתקשורת וגם לקוראיה, יש זיכרון קצר מאוד. או.קיי, אז ניתן להבין שבכל הסדר חוב יש מרחב גמישות ויש פריסה לכמה שנים, כי זה מהותו של הסדר חוב. אבל עודף הסיבוך נועד, בין היתר, לשרת מטרה נוספת: כמה שפחות מובן, ככה יותר קל למכור אותו. האם זה עובד? כולם למדו מניסיון ההיסטוריה: גם אם לא, הכלבים הרי נובחים והשיירה עוברת.

הסדר החוב של פישמן: טוב או רע, זו בכלל לא השאלה

עו"ד יוסי בנקל, המנהל המיוחד של פישמן, יענה: בוודאי שיותר טוב מההצעה הראשונית, שעמדה על החזר של 85 מיליון שקל ועכשיו היא עומדת על כ-140-400 מיליון שקל. הוא יגיד שהוא עשה כמיטב יכולתו בנסיבות הקיימות ומבחינתו הוא צודק: הוא אילץ את משפחת פישמן להודות שיש ברשותה מספיק נכסים ששייכים לאביהם. כלומר, מבחינתו של בנקל (בצדק רב) היה תקדים של הרמת מסך חלקית שבו בני המשפחה שותפים בהחזר החוב של אביהם פושט הרגל, גם אם בצורה מאוד חלקית.

מה יגידו הבנקים, הנושים העיקריים של פישמן, או הגופים המוסדיים, הנושים העיקריים של לבייב? לאורך כל הדרך הם ישמרו על עמימות, יגידו שהם "לומדים" את ההסדר ופרטיו, בעוד שהם בעיקר "לומדים" את הרוח שנושבת מכותרות העיתונים הכלכליים - אבל לא צריך לתת לתהליך ה"למידה" הזה לבלבל אותם: יש להם האינטרס הגדול ביותר לסגור את תיבות הפנדורה הזאת בשקט, בלי שהשאלות הקשות יישאלו וייענו: לדוגמה, איך נותנים אשראי בלי ביטחונות מתאימים, ואיך למשל בנק איגוד מאפשר לפישמן לחתום על ערבות לדיילת לשעבר במטוסו בעשרות מיליוני שקלים, חוב שהלך לאיבוד? סודיות בנקאית? ואיך בדיוק העיף פישמן 2 מיליארד שקל על הימור פרוע על הלירה הטורקית? נו, באמת. לא צריך להסתתר מאחורי אותה סודיות, וחייבים לא להסתתר מאחוריה במקרים שכה זועקים לשמים.

לכן השאלה אם הסדר החוב הוא טוב או רע היא לא רלוונטית. ודאי שהוא רע, הוא רע לא בגלל התספורת הצפויה, הוא רע מאוד כיוון שהמחיר של פתיחת חקירה מתבקשת במקרה של פישמן לא שווה 140-400 מיליון שקל - טיפה בים. האמת שווה הרבה יותר והיא נקברת עם הסכומים המגוחכים האלה.

אשתו וילדיו של פישמן מודים: אנחנו שווים מאות מיליונים

תוצאה אחת די אבסורדית, לאור מה שקרה בתיק פישמן, נולדה כתוצאה מהסדר החוב שיובא לאישור הנושים ובית המשפט. אחרי שאשתו וילדיו טענו לאורך כל הדרך שהם "ישות משפטית" נפרדת, שיש "הפרדה רכושית", שהם פיתחו קריירה עצמאית ומוצלחת, אף שאשתו הודתה שהיא התמקדה אך ורק בגידול הילדים - מתברר מהסדר החוב שהם יכולים להשתתף בהחזר החוב של אביהם אפילו עד לסכום משוער של 400 מיליון שקל בעוד כמה שנים (תחת הנחות מסוימות).

אחרי שהם טענו שבנקל רודף אחריהם, אחרי שהם טענו שזו בעצם חטטנות לשמה לשאול אותם איך הם צברו נכסים בעשרות מיליוני שקלים או חיים בטירות בסביון בשווי של עשרות מיליוני שקלים כל אחת; אחרי שהם טענו שהרוויחו ביושר את מטה לחמם, יזמו, שגשגו ועבדו בשביל אגורה - הם אומרים בעצם: חלק מזה לא שייך לנו. גם אם זו לא אמירה מפורשת, זו אמירה בהחלט מעשית. אם הם מודים בכך, אז כמה יש להם מעבר לסכום הזה שהם הודו בו בפועל?

חקירת האמת: למה לאיש אין אינטרס לחקור אותה באמת

למה בעצמם בתיקי פשיטת רגל שזועקים את המילה "חקירה" לא מתבצעת חקירה? יש לכך כמה סיבות. אחת הסיבות היא הנטייה ההולכת וגוברת מצד עורכי דין המתמחים בחדלות פירעון לבצע את החקירה של נסיבות הקריסה של הגוף הפיננסי בעצמם. הנטייה הזאת מגלמת ניגוד עניינים מובנה: עורך הדין שמבצע חקירה לעניין חדלות הפירעון והחשש מהברחת הנכסים מקבל במקביל שכר טרחה שייגזר מהיקף ההחזר לנושים, כך שהמוטיבציה בסופו של דבר היא לנקות את הלכלוך כמה שיותר מהר, לגבות כמה שיותר לכאורה, וכך לגזור שכר טרחה שמן יותר. כמה? במקרה של פישמן, אם ההסדר יעבור, נראה בעוד זמן קצר. היו בטוחים: הוא יהיה שמן מאוד. כלומר, עורך הדין אמור להגיע למסקנות כלשהן בתיק שישיפעו באופן ישיר על שכר הטרחה שהוא יכול לגבות בהליך. מה המסקנה המתבקשת? שהוא יגיע למסקנות שייטיבו עם כיסו, רק עם כיסו.

חקירה בפירוק או בחדלות פירעון אמנם אינה נחלתם הבלעדית של רואי החשבון או רואי החשבון החוקרים (Forensic accountant), ואפשר שחלק מהם אף עושים עבודה גרועה במיוחד, אולם בכל זאת לא ברור מי הכשיר את עורכי הדין לבצע את החקירות בעצמם ולא להעביר תחום זה בהליך הפירוק לגורם המתמחה בכך.

שימו לב מה קרה בתיק של ענבל אור, תיק קטנטן במונחים של פשיטת רגל. עו"ד איתן ארז, שעשה רעש רב בתיק, רעש חסר פרופורציה להיקפו, מונה לבדוק את יכולת החזר החובות ע"י קבוצת החברות של אור ולאחר שבוע עבודה בלבד קבע כי החברות אינן סולבנטיות (סביר להניח שהוא אף צודק), מה שהוביל למינויו של מפרק זמני לחברות. תיק כזה יספק לארז ולמשרדו עבודה רבה לשנים הקרובות - הרי מדובר ניהול ומכירת פרויקטי נדל"ן של קבוצת רכישה - וכמובן שכר טרחה בהתאם. אנחנו לא מפקפקים חלילה ביושרתו של ארז, אבל האם הוא יכול היה להגיע למסקנה אחרת? האם אפשר להגיע למסקנה על איכות החובות בתוך שבעה ימים בלבד? (ושוב, ענבל אור ראויה לכל גינוי).

לכן, כאשר יש תיק של חדלות פירעון של קבוצת חברות בהיקפים יחסית משמעותיים, אפילו בסדר הגודל של אור ובוודאי בסדר הגודל של פישמן או לבייב או אחרים, יש צורך במינוי משולב של שני בעלי מקצוע: האחד, גורם שיהיה אחראי על החקירה לתקופה שקדמה לקריסה והשני מפרק זמני-קבוע ליתר ההליכים המשפטיים בחדלות פירעון שבאופן מסורתי מתבצעים על ידי עורכי הדין.

שלב א' לא התמלא בתיקים הגדולים, ולכן זה הזמן לחזור אחורה. לבטל את הסדרי החוב של פישמן ולבייב ולמנות חוקרים לתקופה שקדמה לקריסה. עד אז, אין שום הסדר ואין שום הנחות. מכירת נכסים כדי לממן, בין היתר, חקירות? אין בעיה.

לב לבייב: המחדל הגדול ביותר במשק עובר מתחת לרדאר

נראה שלבייב, או יותר נכון הגופים המוסדיים, שמחים מאוד בעיסוק בפישמן. המצב אצלם אפילו גרוע יותר. בסוף פברואר הכתרנו פה את לבייב ככישלון הגדול ביותר בסקטור העסקי הישראלי, אבל במקום לחקור את עסקיו, ממשיכים לפנק אותו בהסדרים שמוציאים מן הדעת. ראשית, שווי אפריקה ירד כמעט לאפס, השמדת ערך אדירה, אחרי שנגע בשיאו ב-15 מיליארד שקל. שנית, אחרי הסדר החוב הראשון, מתגבש עתה עוד הסדר חוב עם הרוכש העתידי (יכול להיות שזה יהיה לבייב בעצמו) שיכלול מחיקה של מאות מיליוני שקלים. בקיצור, השמדת ערך אדירה במניות, מחיקה אדירה באג"חים, והכל עובר בינתיים מתחת לרדאר הודות לפישמן. 

7.5 מיליארד שקל גייס לבייב באיגרות החוב. לכולנו מגיעות תשובות קצת יותר טובות מעוד הסדר חוב שימחק עוד כמה מאות מיליונים. בקיצור: דרושה חקירה.

ואף מילה על "ידיעות", או: למי מחכה בנק הפועלים

במהלך החודשים האחרונים הזכרתי פה שוב ושוב את עניין ההחזקות של פישמן ב"ידיעות אחרונות", מגופי התקשורת הגדולים במשק הישראלי. אם תוסיפו את ההחזקות המשועבדות של בנק דיסקונט, נגלה שהבנקים מחזיקים כ-40% ממניות קונצרן התקשורת. ההלוואה שרובצת על בנק הפועלים בגין מניות "ידיעות אחרונות" עומדת על כ-1.1 מיליארד שקל, ועם ההלוואה הזאת, בינתיים, בנק הפועלים לא עושה דבר, לפחות לא משהו שהציבור יכול לגלות. בעבר, כשהפניתי כמה שאלות בנוגע למימוש הנכס הזה, בנק הפועלים שמר על עמימות וסיפק תשובות כמו "הבנק בוחן ושומר לעצמו את כל הדרכים למימוש מיטבי של הביטחונות בידיו". מאז התשובה עברו עוד חודשיים ואנחנו מניחים שמצדו של הבנק יעברו גם עוד 2,000 שנה.

הגיעה העת שבנק הפועלים יספק תשובות יותר מפורטות ופחות מעורפלות. לבעלי המניות שלו (כזכור, יש רוב לציבור ולא לשרי אריסון) מגיעות תשובות. למשל, האם הבנק מתכוון למנות מעריך שווי לקבוצת "ידיעות אחרונות" כדי לדעת מה מצבו, בהתחשב בעובדה שמדובר במניות מיעוט עם בעל שליטה דומיננטי כמו נוני מוזס? והאם הוא יציע אותן במכרז, כפי שהציע בנק לאומי, את מניות "גלובס"?

אנו מניחים שרק המחשבה על מינוי מעריך שווי והאפשרות שפרטים מההערכה ידלפו (כי כך זה עובד) לא נותנות מנוחה למוזס. הן צריכות לעורר אי-נוחות גם אצל השופט אורנשטיין. הגיע זמן לפעולה, גם במקרה של מניות "ידיעות אחרונות".

 מספר צווי כינוס

eli@globes.co.il