מותה המוזר של הדמוקרטיה

אקט ההתפטרות של דונלד טראמפ מהנהגת המערב, בשבוע שעבר, אולי היה רק הקנטה של איש קפריזי. אבל אולי לא. אולי פרישתו מהסכמי פריז על האקלים, ונזיפתו הפומבית בבעלות בריתה ההיסטוריות של ארצות-הברית בנאט"ו, בישרו את קיצה של "המאה האמריקאית". היא התחילה בדיוק לפני מאה שנה, 1917, כאשר ארצות-הברית הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה, נגד גרמניה, וניסתה בעקבותיה לכונן שלום עלי אדמות.

על-פי כתב העת "פוליטיקו", טראמפ השמיט התחייבות לבוא להגנת בעלות בריתה של ארצות-הברית מנוסח הנאום שנשא במושב נאט"ו. את ההתחייבות הזו חזרו והשמיעו נשיאים אמריקאים מאז ייסוד נאט"ו, בדיוק לפני שבעים שנה. הוא עשה כן מבלי להודיע ליועציו הבכירים. היועצים האלה - מזכיר המדינה, שר ההגנה והיועץ לביטחון לאומי - הופתעו כמו שאר העולם.

לאחר מעשה, נעשה ניסיון להעמיד פנים, שההתחייבות הייתה כה מובנת מאליה עד שלא היה צורך לחזור עליה. אבל הגילוי ב"פוליטיקו" מאשר את החשד, שנשיא ארצות-הברית אינו מתעניין באחדות המערב ובהגנתו. הרעיון של שותפות גורל אינו מדבר אל לבו. הרוב הגדול של הפוליטיקאים בארצות-הברית מעלים לפחות מס שפתיים לאחדות המערב, אבל אין זה מן הנמנע שטראמפ מפלס עכשיו דרך חדשה בשביל הפוליטיקה האמריקאית, ומחזיר אותה אל עידן של התבדלות ושל אדישות.

האם כל זה מעלה ומוריד בעיני רוב האמריקאים? מדיניות חוץ אינה מעניינת את רובם, והם מקדישים לה תשומת לב מוגבלת. התוצאה לעתים קרובות היא שמיעוטים פעילים טובעים חותם על מדיניות החוץ האמריקאית יותר מאשר הרוב השקט. שתיקתו של הרוב אינה תוצאה של ספקנות, אלא של עצלות. הרוב הזה פנוי להובלה וניתן לשכנוע, אולי אפילו שכנוע קל.

שותפות גורל עם אירופה הייתה פעם מובנת מאליה, בוודאי לאחר מלחמת העולם השנייה. אבל הזיכרון בהכרח דוהה והולך. המלחמה הקרה אינה מעוררת אותם רגשות שעוררה בשנות ה-80. גילויים חדשים על תפקידה של רוסיה במערכת הבחירות לנשיאות אולי ישנו את המצב הזה, אבל דונלד טראמפ מתעל את האדישות אל אפיקים חדשים.

מעניין יהיה לראות מה יקרה למפלגה הרפובליקאית, אם בבחירות המקדימות שלה לקונגרס יתחילו להופיע מועמדים שיתנגדו לא רק לסחר חופשי ולהגירה, אלא גם להגנת המערב. האם הרפובליקאים המסורתיים ישיבו מלחמה שערה, או יתיישרו על-פי הקו החדש? מוטב שלא להקל ראש בפוטנציאל ההתיישרות.

השאלה שתחזור ותישמע בשנים הבאות היא אם לנשיאות טראמפ יהיו תוצאות לא-הפיכות. על זה כמובן אי אפשר להשיב בביטחון, אבל מאירופה בקעו בימים האחרונים די רמזים, המעמידים את ההפיכות בספק. הקנצלרית אנגלה מרקל דיברה בפומבי, אם גם בעיקר לצורכי בחירות, על התערערות בריתותיה המסורתיות של אירופה ועל הצורך שלה להסתמך על עצמה. לדיבורים כאלה יתכנו תוצאות לא חזויות. מרקל אמנם הצטערה על התרופפות האחדות, אבל אפשר שנאומה (במרתף בירה במינכן) יתחיל תהליך של היפרדות סנטימנטלית מאמריקה.

מסע חטוף במנהרת הזמן

האם כל זה צריך להדאיג ישראלים? האם כל זה מדאיג ישראלים? לשון אחר, האם ישראל, מהיותה דמוקרטיה, צריכה להרגיש שותפות גורל עם דמוקרטיות אחרות? ואולי צריך להרחיק את השאלה אפילו יותר: האם ישראל היא דמוקרטיה מערבית? או, האם היא רוצה להישאר דמוקרטיה מערבית?

השאלה הזו אינה מוצגת כאן על דרך ההקנטה. אני מציע להלן לחזור ולהיזכר בשאלות כבדות-משקל והרות-גורל שישראלים הציגו לעצמם בימי המדינה הראשונים. מעוניינים במסע חטוף במנהרת הזמן, אל עבר הרחוק מדעתו של הקורא הישראלי עוד יותר מ-68 השנה המפרידות בינו ובין ההווה? קיפצו-נא אל "על המשמר", ארבעה בנובמבר 1949 (באמצעות אתר הרשת המופלא של העיתונות היהודית ההיסטורית).

"על המשמר" היה אחד העיתונים החשובים ביותר בארץ בימים ההם. הוא היה בטאון האופוזיציה הראשית. מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), שקמה בזכות איחוד חפוז (וקצר-ימים) בין "השומר הצעיר" ל"אחדות העבודה", גרפה 19 מושבים בבחירות לאסיפה המכוננת, בתחילת אותה השנה. האסיפה חוללה הפיכה חוקתית, או בעצם אנטי-חוקתית, והכריזה על עצמה "הכנסת הראשונה", מבלי שמילאה את משימתה היחידה: כתיבת חוקה מלאה למדינת ישראל.

מפ"ם הייתה חזקה להפליא, לא רק בקיבוציה. בן-גוריון אמנם פירק אותה מן הפלמ"ח, ועוד מעט קט יפרק אותה גם מזרם החינוך של העובדים, אבל היא הייתה דינמית, היפראקטיבית ומשופעת בסימני קריאה. היא הייתה משוכנעת בהחלט שהעתיד שייך לה. העתיד, אגב, היה אדום מאוד.

בארבעה בנובמבר 1949, "על המשמר" ציין את יום השנה ה-32 ל"מהפכת אוקטובר" (שהתרחשה בנובמבר, על-פי הלוח הגרגוריאני), היינו תפיסת השלטון ברוסיה בידי מיעוט מזוין של בולשביקים מבית לנין וטרוצקי. לרוחב חצי העמוד הראשון של העיתון נמרחה הכותרת "דגל המהפכה מתנוסס ברמה בגוש הסוציאליסטי המאוחד". ליתר ביטחון, מפה הבהירה לקורא את גבולות הגוש המאוחד, מצפון קוריאה בפאתי מזרח עד "הדמוקרטיות העממיות" בפאתי מערב. הגוש המאוחד נצבע לבן, כל השאר נצבע שחור כהה.

אגב, זה היה במקרה גם יום השנה לשחרור יד מרדכי מן הכיבוש המצרי, והוועד הפועל של הקיבוץ הארצי הסמיך את מכתב הברכה שלו לקיבוץ המשוחרר למברק הברכה של מרכז מפ"ם ל"יוסף סטאלין ולמרכז המפלגה הקומוניסטית (בולשביקים) במוסקבה".

צריך בהחלט להטעים את אופיו הציוני של המברק. מפ"ם אמנם קילסה את "המהפכה הסוציאליסטית הגדולה", וגמרה את ההלל על "עמי ברית המועצות, בוני החברה הקומוניסטית, המעוז לפועל ולשלום בעולם". אבל היא גם הודיעה כי "כחלק של תנועת הפועלים המהפכנית בעולם נחתור ללא רתיעה לריכוזו הטריטוריאלי ולשחרורו הלאומי והסוציאלי המלא של העם היהודי במולדתו". כותבי המברק, ישראל גלילי ויעקב ריפטין, לא יכלו לדעת שמפ"ם כבר סווגה כמפלגה לאומנית בורגנית אנטי-סובייטית, ובקרוב ימתינו לאנשיה צווי מעצר בפראג.

באותו העמוד הראשון נמסר דיווח מפורט על החגיגות המתוכננות לציון יום השנה ה-32, "כ-20 אסיפות, וכן מסיבות ונשפים", מבית העם בתל-אביב "בהשתתפות הצירות הסובייטית", המשך בירושלים, בפתח תקווה, בחולון, בטבריה, אפילו בבני-ברק. קיבוצי השומר הצעיר התברכו בשבוע של "נשפי-אוקטובר" ושל "תערוכות על הישגי הצבא האדום, החקלאות והתרבות הסובייטית".

בשבת, 5 בנובמבר, ייצא "מצעד של נוער ארץ ישראל העובדת" מבית הבימה, דרך שדרות רוטשילד, "יתעכב ליד הצירות הסובייטית" ויפלס את דרכו במעלה המלך ג'ורג', דיזנגוף, פרישמן, בן-יהודה. לבסוף, בכיכר מוגרבי, יצטופף ההמון להאזין לנאומו של יצחק שדה.

אה, יצחק שדה, "הזקן" (הוא מת בגיל 62), מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, אלוף בצה"ל, שאפשר להגיד עליו כי היה ממכונני ביטחון ישראל. הוא גם היה סוציאליסט רדיקלי, תומך נלהב של ברית המועצות, מעריץ מושבע של סטאלין, מבקר חסר פשרות (וחסר סובלנות) של כל מי שהעזו לכפור בגדולת המנהיג או בטוהרה של המהפכה.

גיליון החג של "על המשמר" פרסם מאמר מפרי עטו של שדה, תחת הכותרת "דגלנו אדום". וכך השתלהב האלוף שדה, שרגלו לא דרכה על אדמת רוסיה מאז עזב אותה, כמעט 30 שנה קודם, בעיצומו של רעב כבד ודיכוי פראי: "בחסות אודם דגליה של אם המהפכה, רוסיה הגדולה, עתיקת הימים, עולה ומשגשגת ארץ הסוציאליזם החדשה, בת השלושים ושתיים. יפה, עשירה, מלאה חיים וחדוות-חיים".

האלוף שדה הציע את ההסבר הבא לפוליטיקה הבינלאומית של שלהי 1949: "העולם הישן, הרואה את כל אלה, מאיץ כוחו, מכשיר עצמו למלחמה חדשה בכלים חדשים, ולמען כל זאת הוא מרעיל את עמו בשקרים, מרדימו בסמי 'תרבות חופשית', מגיש לו בקנה להטי-פרסומת, גירויי סנסציה, רעל של ניבול וליבוי-יצרים: למען הנציח את הכזב המוסכם על נצחיות האל הגדול - עגל הזהב... ועוד יש ויש עיוורים ומסונוורים מברק-האל, הרוקדים ריקוד-שטן סביב העגל הארור... אבל בוא יבוא היום, והוא קרוב, והמהפכה תחיש פעמיה, ולא יהיה מקום פנוי ממנה... לחום נלחם בעולם הישן ונוכל לו. כי אין מטרה אחרת ואין תקווה אחרת למעמד העובד, לעם מדוכא, לאיש שרוצה להיות חופשי בעולם חופשי".

הזמן לבחור בין ציון לעגל הזהב

הטרמפיסט במכונת הזמן שלנו, אולי מחייך למראה אוסף סימני הקריאה האלה, שהזמן העובר הפריך בזה אחר זה. אבל בסוף 1949, לסימני הקריאה היה תוקף מאיים במיוחד. הם היו נחלתו של ציבור גדול ומאורגן, שלהט מהפכני פיעם בו, וכישרונות צבאיים ניכרים היו נחלתו. בן-גוריון פירק את הפלמ"ח רק שנה אחת קודם, למורת רוחם הניכרת של אנשיו. רק ימים אחדים לפני חגיגות יום השנה למהפכה, יוצאי הפלמ"ח ערכו את כינוס המחזור הראשון שלהם. מדברת בעדה העובדה שיצחק שדה נבחר לשאת את הנאום המרכזי בחגיגות המהפכה. הוא היה איש צבא, לא אידיאולוג. מה היה קורה אילו הוסיפו לסור למרותו 6,000 לוחמים מנוסים, חמושים מכף רגל ועד ראש?

בעיני האלוף שדה, ברית המועצות ייצגה בשורה אלוהית. מתנגדיה ייצגו את עגל הזהב. בחירת הדימויים התיאולוגיים אולי משעשעת את אלה הזוכרים את מלחמת ברית המועצות באלוהים, אבל אמונת השמאל הרדיקלי תמיד הצטיינה בתימות משיחיות.

האם הפלמ"ח היה מפרק את הדמוקרטיה הישראלית במקום שהיא תפרק אותו, ומחליף אותה בדיקטטורה מהפכנית? קשה להאמין, אבל מי יודע. בה בשנה, זמן קצר אחר-כך זימן בן-גוריון את ראשי מפ"ם, והטיף להם מוסר. הם דרשו שישראל תאמץ מדיניות ניטרלית בין הגושים, ולא תהיה סוכנת אמריקאית. ישראל גלילי, לימים שר בכיר בממשלה ויועצה הקרוב ביותר של גולדה מאיר, התלונן ש"אמריקה היא בית העבדים של העולם", לא פחות.

ספק אם בן-גוריון הופתע. למרבה העניין, הוא השתמש באותו הדימוי אשר שימש את שדה (ואולי שימש באופן כללי את הרטוריקה הפוליטית הנרגשת של ישראל בימים ההם). עלינו לבחור "בין ציון לעגל הזהב", הכריז בן-גוריון. "ציון" במשוואתו הייתה המחנה המערבי, זה של הדמוקרטיות המתגוננות; "עגל הזהב" היה הגוש הסובייטי, היפוך מושלם של אמונת מפ"ם.

הימים ההם היו דרמטיים להחריד ביחסים הבינלאומיים. ב-1947 התחילה במידה רבה המלחמה הקרה, כאשר הנשיא טרומן הודיע על "דוקטרינת הבלימה", למנוע התפשטות סובייטית נוספת באירופה. ב-1948 התקרבו ארצות-הברית וברית המועצות לעימות צבאי בברלין. באפריל 1949 קמה הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו). ב-29 באוגוסט 1949 נטרפו כל הקלפים, כאשר ברית המועצות פוצצה את הפצצה האטומית הראשונה שלה, וסיימה מונופול אמריקאי בן ארבע שנים. ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה לדרום קוריאה, והתחילה בזה מלחמה שקירבה את העולם בפעם הראשונה אל עימות גרעיני.

זה היה הזמן לבחור בין ציון לעגל הזהב. ישראל בחרה בציון (לשיטת בן-גוריון) או בעגל הזהב (לשיטת יצחק שדה). האומנם היה לה חופש בחירה? מה היה קורה אילו בחרה במחנה הסוציאליזם והקידמה? או מנסה לעלות על נתיב ניטרלי של "אי-הזדהות"? האם סטאלין היה מרשה לה להפוך ללוויינית זוטרה במערכת השמש שלו?

מותר להטיל ספק. רודן ברית המועצות אמנם מיהר להכיר בישראל, והרשה לנשק צ'כי למלא את צורכי צה"ל בחודשים הקריטיים של מלחמת העצמאות. אבל ישראל הייתה חשודה מלכתחילה, וההתעוררות הפרו-ציונית בין יהודי ברית המועצות שמה קץ לפלירט.

טרומן דרש להתייצב בגלוי

בקיץ 1950 לא היה עוד מנוס מלבחור. הנשיא טרומן, שמלחמת קוריאה באה לו בהפתעה גמורה, דרש מכל אלה החושבים את עצמם לידידי ארצות-הברית להתייצב לצידה בגלוי ובאופן חד-משמעי. בפברואר 1951 הצטרפה ישראל אל ארצות-הברית בעצרת הכללית של האו"ם בהצבעה לטובת גינוי סין על פלישתה לקוריאה. ישראל, אגב, ניסתה לקיים מידה של עצמאות, וסירבה לתמוך בסנקציות על סין. באתו הזמן ישראל עדיין לא הייתה לקוחה של נשק אמריקאי, והסיוע הכספי האמריקאי היה קטן ערך.

אבל אילו הייתה לישראל בררה ממשית, אילו יכלה להיות "בלתי-מזדהה" מבלי לסכן את עצם קיומה, האומנם הייתה בוחרת להיות מערבית? מה היה קורה אילו הוזמנה ישראל להשתתף בוועידת באנדונג (אינדונזיה), 1955, שבה נוסדה תנועת המדינות הבלתי-מזדהות? אי הזמנתה הייתה במשך שנים פצע פעור בדיפלומטיה הישראלית.

גם בן-גוריון, גם משה שרת, התעניינו ביותר בהודו ובסין. הודו כמובן הפכה למרכז ההשראה של הבלתי-מזדהות (שורה של רחובות בעיר הבירה שלה קרויים עד עצם היום הזה על שם מנהיגים נשכחים של ארצות קטנות, שהשתתפו בתנועה בשנות ה-50 וה-60). ראש הממשלה המייסד של הודו, ג'ווהרלל נהרו, היה בן דורו ותאומו הביוגרפי של בן-גוריון. שניהם גילו סקרנות ניכרת זה כלפי זה.

בשבוע שעבר, עיתון הודי גילה כי ב-1962 בן-גוריון נענה מיד להפצרה חשאית של נהרו, ושלח נשק להודו, לסייע לה במלחמת גבול קטלנית עם סין (הודו הפסידה בה שטח הגדול במידה ניכרת מזה של ישראל בגבולות 1967). נהרו מת זמן קצר אחר-כך, ויורשיו לא היו מעוניינים בהידוק יחסים עם ישראל. האופציה ההודית תחכה שלושים שנה למימושה.

להיתלות בזרועותיהן

מערכת סיני שמה קץ לכל סיכוי, או סיכון, שישראל לא תסגל לעצמה אוריינטציה מערבית. בן-גוריון הגיע למסקנה ששקט בגבולה הדרומי של ישראל מותנה בגירוש הצבא המצרי מעזה ומסיני, אבל הוא לא האמין ביכולתה של ישראל לנהל מלחמה כזאת בגפה. הוא אגב לא האמין בזה אפילו ערב מלחמת ששת הימים.

ב-1956 החליט בן-גוריון להיתלות בזרועותיהן של בריטניה ושל צרפת. מערכת סיני השתדכה עם מלחמת סואץ, וישראל הצטיירה באופן חסר תקנה כבעלת בריתן הזוטרה של שתי מעצמות קולוניאליות שוקעות. מאותו הזמן ואילך, היסוסי ישראל התמעטו. היא יצאה מגדרה להטעים את שותפות הגורל שלה עם המערב באין לה אופציות ממשיות אחרות.

אגב כך היא נפלה אל מלכודות טרגיות, כמו יחסיה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועם רודנויות אנטי-קומוניסטיות באמריקה הלטינית. בתחילת שנות ה-80, שר הביטחון אריאל שרון היה להוט להציע שירותים צבאיים דיסקרטיים לארצות-הברית במאבק נגד תנועות גרילה אנטי-אמריקאיות במרכז אמריקה ובאפריקה המשוונית.

ההערצה ל"דמוקרטיה הקטנה ומוקפת האויבים" פחתה והלכה במרוצת השנים. אבל היא הוסיפה לעורר אהדה מסוימת, ולפחות חלק מן הארצות הדמוקרטיות פיתחו דרגה של מחויבות לשלומה ולביטחונה. אופייה הדמוקרטי של ישראל, לפחות בגבולות 1967, היה נכס בן מימוש בארצות-הברית, מימי נשיאותו הראשונים של ג'ון קנדי ואילך.

התמוטטות הקומוניזם הסובייטי בסוף שנות ה-80 חיזקה את הנכס. ניצחונם של ערכי הדמוקרטיה הליברלית נראה בלתי נמנע כמעט בכל מקום. מזכיר המדינה של ארצות-הברית נדהם לשמוע נשיא מקומי במרכז אסיה, לשעבר פרופסור למרקסיזם, מצטט את תומס ג'פרסון, מחבר מגילת העצמאות האמריקאית. רודנים מרקסיסטיים-לניניסטיים באפריקה גילו פתאום את ערכה של הדמוקרטיה הרב-מפלגתית.

לא עוד. הליברליות של מוסדות דמוקרטיים מועמדת בספק בארצות כמו טורקיה, פולין והונגריה. הדמוקרטיה הגיעה זה כבר אל קיצה ברוסיה. הפיתוי האוטוריטרי מתדפק על דלתותיה של ארצות-הברית בכבודה ובעצמה.

בינתיים הוא מוגבל לציוצי-שחר של הנשיא מחדר האמבטיה שלו: להסתותיו נגד שופטים ונגד בתי משפט, להתקפותיו על התקשורת ("אויבת העם"), לאיומים על חברות מסחריות; לתמיכה במפלגות פופוליסטיות קיצוניות מעבר לים (מארין לה פן בצרפת) ולאהדה לעריצים (פוטין, ארדואן, דוטרטה מן הפיליפינים; שלושתם הכשירו שימוש מסיבי באלימות, וצמצמו את תחום השיפוט של שלטון החוק).

ישראל עצמה חוזרת ומנסחת עכשיו את יחסיה עם שלטון החוק. בהשראת שרת המשפטים שלה, היא מדללת את התמהיל הדמוקרטי, והיא מתכוננת עכשיו ברצינות גוברת לוויתור מלא על רעיון החלוקה, שעמד ביסוד הקמתה של מדינת ישראל והיה מקור הלגיטימיות שלה.

האופציה שלא הייתה קיימת

האם ישראל המשתנה מודאגת אפוא מהתרופפות השותפות הטרנס-אטלנטית בין הדמוקרטיות המערביות? אינני חושב שההתרופפות הזו מדירה שינה מעיני מנהיגיה. רוסיה הסמכותנית, סין הרודנית והודו בשליטת הימין ההינדואי הלאומני יכולות בהחלט לספק את האופציה שלא הייתה קיימת ב-1949.

מדוע לא. סוף-סוף, אפילו הדמוקרטיות האירופיות להוטות לעשות עסקים איתן. צירוף מקרים מבורך זימן לברלין את ראשי הממשלות של סין ושל הודו בסמיכות זמנים להודעת הנשיא טראמפ על פרישה מהסכמי האקלים. הם הצטרפו אל הקנצלרית מרקל בהבעת נחישות לקיים את ההסכמים האלה על אפו ועל חמתו של האיש ההוא. הנשיא החדש של צרפת, עמנואל מקרון, אירח את ולדימיר פוטין בוורסאי.

ספר קלאסי על השינויים הפוליטיים הגדולים של בריטניה ברבע הראשון של המאה ה-20 נטל לעצמו את השם "מותה המוזר של אנגליה הליברלית". המוות המוזר ההוא התרחש פתאום, זמן קצר להפליא לאחר שהליברלים נחלו את ניצחון הבחירות הגדול ביותר שלהם מאז ומעולם. שמו של הספר סיפק אחר-כך השראה לשורה של ספרים, שניסו להסביר "מוות מוזר" של מדינות או של משטרים.

הספרים החדשים כבר נכתבים. או עומדים להיכתב, או ייכתבו יום לא רחוק אחד. 

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny