א. היו שני לילות השבוע, אני אותם זוכר. לא בטוח שאותם עד סוף ימיי אשא, אבל הם בהחלט היו ממש בסדר גמור (ויסלח לי יעקב אורלנד ז"ל על הפרפרזה). הראשון היה במשעולים בין ראש העין לאלעד, את עגלת חיי העמוסה למחצה העמדתי שם לכמה שעות, ישבתי על הקרקע וחיכיתי לגחליליות.
הכול בזכות החבר הזה שלי שהוא בכיר למדי ברשות הטבע והגנים. מדי פעם הוא מתקשר עם הצעות בילוי משונות עד מאוד כמו ללכת לספור צבאים, למנות יונקים, לעקוב אחרי שועלים, לצפות בצבים וכדומה. עד שפגשתי אותו, הכרתי פחות או יותר רק בילוי אחד - לשבת בפאב. בערב המדובר הלכנו לצפות בגחליליות בשמורת נחל שילה אשר במורדות השומרון, בין ראש העין לאלעד. את הטלפונים השארנו באוטו, לקחנו כמה בירות, צעדנו עד שנעלמו אורות ראש העין, התיישבנו על האדמה בחושך מוחלט מתחת לשמיים עטורי כוכבים, וחיכינו בסבלנות. שמעתי תנים ושועלים וינשופים ומיני דורסים וטורפים ליליים ואת כל הלחש-רחש-בחש שעושה הטבע בלילה, אבל גחליליות - תחדיש של חיים נחמן ביאליק כפרה עליו, הלחם בין גחלת ללילה - לא ראיתי. חבל, זו ממש חיה נהדרת (ממשפחת החיפושיות בכלל) ההולכת ומתמעטת באופן משמעותי בכל העולם בשנים האחרונות, כנראה בגלל כל האורות האלה שאנחנו מדליקים.
גחלילית לא גיליתי, אבל השעות האלה בחושך ובעיקר בשקט היו מהשעות הטובות שהיו לי בזמן האחרון. אדמה ודממה, כוכבים ובירות. השקט שבחוץ חלחל לנשמה. כשחזרנו לאוטו הרגשתי שאני קצת גחלילית בעצמי, שולח הבזקים של אור ורוגע לכל העולם.
לא בטוח שהעולם קלט, אבל אני את שלי עשיתי.
ב. הלילה השני התרחש כמה ימים אחר-כך, גם הוא בטבע, אבל בטבע אחר לגמרי עם חבר אחר לגמרי, הפעם אורתופד שהחליט שהוא מקים זולה לכמה ימים בחוף חדרה, ממש מתחת לארובות של תחנת הכוח הנהדרת. כן, נהדרת. אין הרבה דברים שמרחיבים את לבי כמו תחנות כוח וארובות. אני יכול להביט בזה שעות; בעיניי, אלה יצירות מופלאות ומרגשות הרבה יותר מכל אמנות. אני מכיר אנשים שחזרו נפעמים מהתערוכה של האמן הסיני איי ווי ווי בירושלים. זה באמת נשמע יפה מאוד, אבל אם צריך לבחור בין עשרה מיליון גרעיני חמנייה עשויים פורצלן הפזורים על רצפת מוזיאון בירושלים, לבין ארבע ארובות בטון על חוף הים שמתנשאות אל השמיים הכחולים של חדרה - מבחינתי, אין בכלל התלבטות.
מי שהיה - מכיר. זה באמת חוף נהדר, פתוח ורחב וחינמי ומזמין. כל-כך מזמין, שאנשים פשוט באים, מקימים את הזולה שלהם - בעצמם או לוקחים חברות מסחריות שיעשו את זה עבורם (אפשר להבדיל בקלות: הציליות הלבנות הן מסחריות). אנחנו הקמנו את שלנו בעצמנו, אך גיבשתי דעה נחרצת בנושא: מצד אחד, זה מרגיז שלוקחים לך את הים. מצד שני, הים גם שלהם. מצד שלישי, התיירות בארץ כל-כך עושקת, אז למה לא לשלם הרבה פחות. מצד רביעי, למה לא לעשות לבד, ומצד חמישי - למה שזולות מושקעות יהיו נחלתם הבלעדית של כל מיני קרוקודיל דנדים דוברי עברית? מה, לאנשים כמוני שאין להם גנרטור, בזנטים ויריעות צל, לא מגיע ליהנות?
בכל אופן, היה זה לילה שונה בתכלית כל השינויים כולם מהלילה שתואר לעיל. לא רק בגלל ההבדל בין הים והגבעות; לא רק בגלל ששם היינו לבד והפעם היו מלא אנשים וילדים מסביב - אלא בשל הפער העצום בין השקט של נחל שילה לרעש של חוף חדרה.
גלים על פני המים ושקט של שמיים? לא ממש. בזולה מאחור השמיעו טראנס בווליום פסיכוטי, בזולה משמאל, מזרחי בעוצמות שעוקרות את עור התוף. מאחור - קריוקי. מקדימה - מוזיקה ערבית. מסיבת רווקות, מסיבת רווקים, משפחות, חבורות, חתונה באולם אירועים סמוך: כל החוף כמו אולימפיאדת דציבלים. החלום שבא פתאום נגנז ונעלם - אם בכלל היה כזה - אבל מה שכן, הוא בכל זאת הצליח להשאיר אותי למנוחתי עם אלף איש בים (ויסלח לי גם דני סנדרסון יבדל"א על הפרפרזה). כי אחרי כמה שעות של נזק מוחי בעצימות נמוכה, מרוב רעש כבר השתרר אצלי שקט. שכבתי על החוף, מוקף ביותר ביטים מאשר בגרגירי חול והתעטפתי בשלווה. אפילו הצלחתי להירדם.
פעם הייתי מתעצבן מזה ומתנשא על זה, אבל כבר לא. למרות הרעש, האחיות והאחים הישראלים היו כולם נהדרים, יפים ואדיבים. אנשים חלקו הכול, לא רק מוזיקה: מגחלים ועד פינג'ן, ממטקות ועד קרם הגנה - ביקשת, קיבלת. אני אוהב את החבורה הזו בסך הכול - אנחנו מדברים את אותה השפה. נכון שהחניון היה כמו המדור השביעי בגיהינום, אבל בסדר. ברגע שחנית, הגעת לסוג של גן עדן.
ג. בין הרעש והשקט, בין היום והלילה, בין הים והגבעות, בין הלבד וההמון - אתם יודעים איזו מחשבה לא עברה ולו בצד הכי מרוחק של התודעה שלי (ואני מהמר גם על תודעת האחרים)? שאנחנו בסכנה גדולה, שכל זה יכול להיגמר תוך כמה דקות. ראש העין, חדרה, החיים והיופי, כל זה היה מובן מאליו במובן הטוב של המילה. אף אחד לא חשב שכל זה עלול לא להיות פה מחר.
חשבתי על מה שלא חשבתי כשכמה ימים אחר-כך התפרסם הסיפור של ה"ניו-יורק טיימס" ובו מה שכונה "הסוד האחרון של המלחמה": לפי הכתבה, ישראל תכננה פיצוץ גרעיני בסיני במקרה שתעמוד לפני הפסד. הפיצוץ נועד להפחיד את המצרים והסורים, העיראקים והירדנים. למבצע קראו "שמשון" והרמז ברור: אם נאכל אותה, ניקח את כולם איתנו.
בהתחלה כשקראתי את זה הזדעזעתי עד עמקי נשמתי: מה חשבה לעצמה החבורה המטורללת הזאת שעמדה בראש המדינה? איך אפשר לפוצץ פצצה אטומית - שבכלל אין לנו באופן רשמי - רק 22 שנים אחרי ההפצצה בהירושימה ונגסאקי, כשהמראות עוד טריים בתודעת העולם? זה הרי טירוף מוחלט. כמה רחוק אפשר לקחת את שיגעון הכוח?
אבל אז התעמקתי יותר בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. לרגל חמישים שנה למלחמה, ארכיון המדינה שחרר לפרסום שלל פרוטוקולים מישיבות ממשלה, סטנוגרמות מוועדת שרים לענייני ביטחון, מה שהיום קוראים אותו קבינט, וגם של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ועוד (אפשר לסרוק את הקוד מתחת לאיור ולקרוא). אתה יכול לקרוא שם את הפחד, את המתח, את הלחץ, את חוסר הוודאות. זו חוויה מערערת. קראתי וקראתי ודיברתי עם אנשים מבוגרים ממני, חלקם ההורים שלי, והבנתי הרבה יותר את האווירה שאותה אני אפילו לא יכול לדמיין: ש-1967 זה לא רק 22 שנה אחרי הירושימה ונגסאקי, זה גם 22 שנה אחרי השואה. ניסיתי להבין את התחושה שהכול, כאמור, יכול להיגמר ממש עוד רגע. אנשים חופרים שוחות, מאפילים חלונות, כל הגברים בצבא, כל המדפים ריקים, כל החדשות איומות. את כל זה הדחקנו בגלל הניצחון, כמובן, וטוב שכך. הדחקה היא המפתח לנפש בריאה.
ד. נולדתי שלוש שנים אחרי המלחמה. ממלחמת יום הכיפורים אין לי זיכרון. המלחמה הראשונה שאני זוכר טוב היא לבנון הראשונה, עם שמות ההרוגים שרצים כל ערב בטלוויזיה וכל הדודים שלי בחזית, וכמובן את כל המלחמות שבאו אחר-כך. כולן היו נוראיות, כל אחת בדרכה - אבל באף אחת מהן לא הרגשתי סכנה קיומית של ממש, אף פעם לא חששתי שהכול יכול להיגמר. את חיי העברתי בנעימים פחות או יותר, אזרח במדינה שקיומה לא נמצא בסימן שאלה. רוצה לילה בים? בכיף. לילה בגבעות? שחק אותה. תמיד לקחתי את זה כמובן מאליו במובן הטוב של המילה.
אבל עכשיו פחות. הרבה פחות. כשאנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים, בדרך-כלל מדברים על הניצחון והכיבוש שבא עמו, והציפייה היא שאם אתה שמח על הניצחון סימן שאתה זורם עם הכיבוש, ולהיפך. איזה שטויות. כאילו שאדם לא יכול להיות מורכב מספיק כדי לרצות לא לשלוט על עם אחר, ובאותו זמן לשמוח, אבל ממש, על הניצחון שנתן למדינה הזו חיים וחופים וגבעות ולילות וגחליליות ואנשים ושירים שאפשר לעשות עליהם פרפרזות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
