ממלכה בנסיגה: בריטניה מתפוררת לתוך שבטיות פלגנית

המנהג המקובל במערכות בחירות במדינות דמוקרטיות הוא שהמנצחים נושאים נאומים שבהם הם קוראים לאחדות לאומית, לאיחוד השורות ולפעילות משותפת בין כל חלקי העם למען טובת המדינה וכלל אזרחיה. אפילו טראמפ אימץ סגנון דומה בנאום הניצחון שלו בליל הבחירות.

אבל בליל הבחירות הארוך והמתיש בבריטניה בין חמישי לשישי האחרונים, היחיד שדיבר על אחדות לאומית היה אחד המפסידים הגדולים - ניק קלג, המנהיג לשעבר של הליברל דמוקרטים, שנוצח במושב שלו והועף לאחר 12 שנות כהונה כחבר. דווקא בנאום ההפסד שלו, עמד קלג על ההכרח שנוצר לאור התוצאות - שהפוליטיקאים ימצאו מכנה משותף. אבל אף אחד ממנהיגי המפלגות הגדולות - לא מיי המפסידה ולא ג'רמי קורבין המנצח, ובוודאי לא ניקולה סטורג'ון, מנהיגת הבדלנים הסקוטים - לא דיבר במונחים של אחדות.

מבחינתם הם צודקים. אחדות וחיפוש אחר המכנה המשותף אינם מטבעות עוברים לסוחר בפוליטיקה הבריטית - וזה הלקח הגדול של הבחירות האלה ושל כל שלושת סבבי הבחירות של השנתיים האחרונות. בריטניה הגדולה, לא כל שכן הממלכה המאוחדת (ההבדל בין המושגים הוא צפון אירלנד), נמצאת בתהליך של התפוררות חברתית מתקדמת, המטיל צל כבד על עתידה כמדינה עשירה - ובעצם גם על המשך קיומה הפוליטי.

אמנם נכון, מצב זה אינו ייחודי לבריטניה. אדרבה, הוא הופך לנפוץ, בגלל התפשטות מחלות פוליטיות-חברתיות-כלכליות בתוך רוב מדינות המערב. לכן, נכון לעכשיו ספרד ואיטליה סובלות מתהליכי התפוררות מתקדמים - וגם בארה"ב, מצב הברית בין המדינות המרכיבות את האיחוד הולך ורע, כפי שהובהר היטב במסע הבחירות האחרון ולאחריו.

אך המקרה הבריטי הוא דרמטי יותר, אולי מפני שבמשך תקופה כה ארוכה (כ-300 שנה) בריטניה הגדולה הציגה מערכת פוליטית יציבה. הנהגת המדינה עברה בצורה מסודרת בין מפלגה אחת ליריבתה, גם כאשר מדי פעם (כל 100 שנה בערך) הזהות ו/או המהות של אחת המפלגות השתנתה או התחלפה.

כתוצאה ממסורת ארוכה זאת, קשה כל כך, הן לזרים ובמיוחד לבריטים עצמם, לקלוט ולהפנים שהתרבות הפוליטית ששלטה בכיפה במאה ה-20, וגם במאה ה-19, ואפילו במאה ה-18, חלפה מהעולם.

במקום תרבות פוליטית של שתי מפלגות יריבות, השואפות למשוך אנשים מכל האומה - כל האזורים הגאוגרפיים, כל שכבות החברה, כל קבוצות הגיל - ולכן חותרות בהכרח לעבר מרכזה של המפה הפוליטית, ששם מרכז הכובד האלקטורלי הלאומי - במקום תרבות מסורתית זאת צומחת פוליטיקה שבטית, מגזרית, סקטוריאלית.

מה שקרה ביום חמישי שעבר הוא שהממלכה המאוחדת נקרעה לגזרים. המגמה הפוליטית הבולטת הייתה התחזקות מפלגת הלייבור והיחלשות מפלגת השמרנים. אבל הגורמים למגמה זו היו שונים מאזור לאזור, ופעלו בעוצמות שונות (ולפעמים אפילו הפוכות) על מגזרים שונים ועל גילאים שונים. כך, לדוגמה, בלונדון הייתה התעוררות גדולה של הצעירים - אותם אחוזים רבים באוכלוסייה שהעדרם מהקלפי בשנה שעברה הביא לניצחון תומכי הברקזיט. עכשיו הם התגייסו בהמוניהם לתמוך בקורבין - שהבטיח להם לימודים באוניברסיטה חינם - ולהעניש את מיי, שביקשה מנדט כדי לבצע "ברקזיט קשה", מדיניות שהם מתנגדים לה בתוקף.

אולם בצפון-מזרח אנגליה, ובאזורים אחרים מוכי אבטלה מאז שקיעת התעשיות הכבדות וענף הרכב בשנות ה-80 וה-90, חזרו המוני מצביעים לביתם הפוליטי המקורי - הלייבור - לאחר שהצביעו עבור מפלגת UKIP ב-2015 ובעד הברקזיט אשתקד. גם הם רצו להעניש את מיי, אבל דווקא בגלל מדיניות הרווחה (או אנטי-רווחה) שלה ועל בסיס הטינה שהם רוחשים לשמרנים עוד מימי מרגרט ת'אצר.

בסקוטלנד פעלו מניעים שונים מאלה - ובצפון אירלנד היו המניעים הפוכים, מפני שהברקזיט מהווה שם איום ומקרב את איחוד הצפון הפרוטסטנטי (ברובו) עם הדרום הקתולי (הרפובליקה האירית).מעבר לשיקולים אלה ומאחוריהם, הולך ונפער שסע בין-דורי עצום. בכל האזורים ובמרבית שכבות החברה, הצעירים מרגישים דפוקים, נטולי אופק וחסרי תקווה, ורוצים להתקומם מול משטר של צנע שנמשך כבר שמונה שנים - ועוד ידה של מיי נטויה לגזירות נוספות.

הפרשנים הישראלים לא מבינים

איך אפשר להסביר את הכישלון הסדרתי של הפרשנים הפוליטיים בבריטניה 3 פעמים ברציפות בנוגע למה שעומד להתרחש בבחירות, ואיך לא השכילו להפיק לקחים לאחר מעשה?

מסתבר שהסיבה נעוצה בכך שכמעט כל הפרשנים באים מרקע חברתי-כלכלי דומה, למדו באותן אוניברסיטאות ומאמצים את אותה תפיסת עולם ליברלית-סוציאל דמוקרטית. גם אם הם מודעים לקיומן של תפיסות עולם אחרות, הרווחות בקרב קבוצות אחרות באוכלוסייה, הם אינם מכירים בתפיסות הללו כלגיטימיות, ולכן אינם מסוגלים להאמין שדווקא תפיסות אלה יגברו בקרב על דעת הקהל.

מעבר לזה, אין לפרשנים האלה זיקה אישית, או קשר משפחתי/חברתי עם מרבית האוכלוסייה שאינה מהשכבה שלהם. אנגליה שמחוץ ללונדון היא מדינה זרה עבורם, וצפון אירלנד היא פלנטה אחרת. בתת-ההכרה הם מוחקים אותן ואת תושביהן מעל המפה. התוצאה הבלתי נמנעת היא הלם, זעזוע וחוסר רצון להשלים עם ניצחונות של "כוחות האופל".

תסמונת זו רווחת בקרב הפרשנים בבריטניה - וביתר שאת בארה"ב, כפי שניתן לראות במאבקם חסר הגבולות של מרבית העיתונאים בטראמפ. אבל לכאורה ניתן היה לצפות שפוליטיקה של שבטים ומגזרים תהיה מובנת ותיתפס כטבעית לישראלים החיים במציאות כזאת כל חייהם וכל ימי מדינתם. אך גם אצלנו כמעט כל הפרשנים בכלי התקשורת מתקשים להבין ולהפנים את מה שקורה בבריטניה ובמדינות אחרות.

הסיבה הטכנית היא שגם הפרשנים הישראלים אינם מכירים את בריטניה שמחוץ ללונדון. אבל הם גם נופלים קורבן לתסמונת ישראלית ספציפית, מושרשת, המתבררת כחסרת בסיס.

תפיסה בסיסית בקרב חוגים מלומדים בישראל היא האגדה של "המדינות הנאורות במערב", אשר לעומתן ישראל מוצגת כפרימיטיבית, בלתי מפותחת ומפגרת מבחינה תרבותית. התקשורת הישראלית חונכה מאז ומעולם להלל את שיטות הבחירות, מערכות הממשל והתרבות הפוליטית של בריטניה, צרפת, הולנד ושאר המדינות "הנאורות" - ובמקביל לזלזל בשיטת הבחירות, במערכת הממשל ובתרבות הפוליטית של ישראל.

גישות אלה היו מבוססות ומוצדקות, לפחות ברובן, במאה ה-20. אך למגינת ליבם של החוגים הנאורים בישראל ולשמחתם של כלל תושבי המדינה, המציאות של המאה ה-21 היא שונה באופן ברור וחד למי שעיניו בראשו. במדינות המערב, הלכידות הלאומית קורסת והחברות מתפצלות מבחינה גאוגרפית, חברתית, דמוגרפית, אתנית ועוד. מנגנוני הממשל שלהן משתתקים ובמקרים רבים חדלו לתפקד. חלקים הולכים וגדלים באוכלוסיות שלהן מרגישים שהם נשארו - או הושארו - מאחור, ננטשו ונשכחו על ידי ממסד מרוחק ואף עוין. מתוך ייאוש הם מחפשים משהו אחר, או נופלים כפרי בשל לידיהם של גורמים פוליטיים חסרי ניסיון, חסרי תוכן וחסרי תוחלת.

לעומת זאת, במדינת ישראל השבטיות והמגזריות בנויות לתוך המערכת הפוליטית, וכבר לפני ארבעים שנה נפסק הניסיון לשרש תכונות אלה. במקום זאת, התפתחה תרבות פוליטית של פרגמטיזם, המקיפה מפלגות פוליטיות שכמעט כולן מתאמצות לקדם תפיסות, אג'נדות ויעדים שהם באופן מופגן שבטיים, מגזריים, אתניים, דתיים, אידיאולוגיים וכו'.

אבל - וזהו ה"אבל' הגדול הראשון - כל מפלגה יודעת שבגלל משקלה הקטן יחסית, היא חייבת לפעול בתוך מסגרת רחבה יותר, הכוללת גורמים רבים אחרים, ושבלי שיתוף הפעולה איתם היא לא תשיג הרבה, אם בכלל.

וגם - וזה ה"אבל' השני - (כמעט) כל המפלגות פועלות מתוך מטרה מוסכמת (במפורש או במשתמע) לוודא שהמערכת השלטונית הכוללת תתפקד ושהמדינה תתקדם. זהו תנאי להצלחתה של כל מפלגה ספציפית, תהיה שבטית או מגזרית ככל שתהיה.

אם הבריטים (והאמריקאים וכו') רוצים לבלום את התפוררותה הפוליטית והחברתית של מדינתם, הם יצטרכו ללמוד לא מעט מהמדינה היהודית הקטנה והבזויה, שהיא לא רק הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא הופכת במהרה לאחת הדמוקרטיות היחידות בעולם שבה המרכז הפוליטי נשאר בריא וצומח בעוד הקיצוניות הפוליטית עדיין נדחקת לשוליים ההזויים.