פוליטיקאים ממולחים מדי

ישראלים רשאים להיזכר בדצמבר 1976. ראש הממשלה יצחק רבין עושה יד אחת עם שר המשפטים שלו, חיים צדוק, ומוצא סיבה חוקתית לפטר את שרי המפד"ל (זוכרים? סבתו של "הבית היהודי"). הוא מאבד את הרוב שלו בכנסת, מתפטר, ומפזר את הכנסת, כדי להקדים את הבחירות בחמישה חודשים.

הוא עושה כן בתקווה שיוכל ליירט את ההתארגנות הפוליטית החדשה, המאיימת על בכורתה הנצחית של מפלגת העבודה: ד"ש, מיסודו של יגאל ידין. חמשת החודשים שבין הפיזור לבין ההצבעה הופכים לחלום ביעותים בשביל רבין. "התרגיל המבריק" של דצמבר 1976 הופך לאקט הכסילות הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. בסופו עומדת ממשלת מנחם בגין הראשונה.

זאת אחת הבעיות במשטרים פרלמנטריים. פוליטיקאים מתפתים לתרגילים מבריקים, המיוסדים על סקרי דעת קהל, או רק על אינטואיציות חריפות. הם מאזינים לקולם הפנימי, או ליועצים ממולחים. והם מוצאים נוסחה לפיזור הפרלמנט, כדי לערוך בחירות מוקדמות, כדי להפיק הון פוליטי ממצב רוח ציבורי חולף, או ממה שהם חושבים למצב רוח.

הפספוס של האצבע הצרדה

אנחנו מקדישים תשומת לב מופרזת לפוליטיקה הבריטית. זה עניין של הרגל רב שנים, עוד מזמן שהיא הייתה חשובה אובייקטיבית. זה קשור גם בראשוניותה: היא המציאה את רוב המסורות הפרלמנטריות הידועות לנו.

ראשי ממשלה בריטיים היו מוסמכים עד זה לא כבר לפזר פרלמנט בנקישת אצבע צרדה. מערכות בחירות בריטיות היו קצרות להפליא, לפעמים רק שלושה שבועות. ממילא, למפזרי הפרלמנטים היו סיבות סבירות להניח שמצב הרוח יעמוד בתוקפו ביום ההצבעה.

הם פספסו מפעם לפעם: ב-1950 (מפלגת הלייבור רצתה להגדיל רוב פרלמנטרי קטנטן, והפסידה לשמרנים של וינסטון צ'רצ'יל), ב-1970 (רוב מוצק של מפלגת הלייבור התמוסס בתוך 20 יום של מערכת בחירות, בניגוד לציפיות הכלליות), ב-1974 (השמרנים קיוו לנצל איבה ציבורית לאיגודים המקצועיים בעיצומו של משבר האנרגיה, והפסידו בהפרש קטנטן).

ראשי ממשלה בריטיים אינם יכולים עוד לפזר פרלמנטים באופן קפריזי. החוק שונה, ונחוץ להם רוב מיוחס של צירי הבית, מה שמצריך הסכמה רחבה מצד האופוזיציה. ראשת הממשלה השמרנית תרזה מיי הצליחה לקבל את ההסכמה הזו ב-19 באפריל.

היה למפלגתה רוב קטנטן, והיא רצתה להגדיל אותו, כדי שתיטיב לנהל את המשא ומתן על פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי. הסקרים הראו יתרון כה מסיבי של השמרנים עד שהתעורר הרושם שמפלגת הלייבור עומדת על סף חיסול, או לפחות נסיגה אל כוחה הפרלמנטרי משנת 1931.

תרועות הלעג של האופוזיציה

מערכת הבחירות של מיי תילמד בחוגים למדע המדינה, ותיבחן בחברות ייעוץ עוד שנים רבות. היא הייתה מופת של שלומיאליות, של חוסר חן, של יוהרה ושל מה שקוראים באנגלית "חירשות צלילים". ראשת הממשלה חשבה שלא תוכל לנהל את המשא ומתן על פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי עם רוב של חמישה מושבים. היא קיוותה לרוב של 50 או 60, או אולי אפילו 100. היא סיימה את הבחירות עם גירעון של שמונה מושבים.

לחלחלתם הכללית של השמרנים, ולתרועות הלעג של האופוזיציה, מיי מכוננת ממשלת מיעוט על יסוד הבטחה של תמיכה פרלמנטרית מצד מפלגה דתית פרוטסטנטית מצפון אירלנד. טבלואיד שמאלי בלונדון, "דיילי מירור", הודיע בכותרתו הראשית ביום שבת על הקמת "הקואליציה של התמהונים" (crackpots). המפלגה הזו ידועה, בין השאר, בהכחשת השינויים באקלים העולם, בהתנגדות גורפת להפלות מלאכותיות, בהתנגדות לנישואים חד מיניים. זו מפלגה בעלת רקורד רב שנים של איבה לקתולים, אם כי צפון אירלנד השתנתה ב-20 השנה האחרונות.

לא גל, לא פופוליסטי, לא ימני

בחירות בבריטניה חשובות לשלום העולם הרבה פחות ממה שהיו. אבל בשנה האחרונה הפוליטיקה הבריטית הועמדה תחת זכוכית מגדלת לרגל הקשר המשוער בין משאל העם ביוני שעבר, שגרר את בריטניה אל שערי היציאה מאירופה, לניצחון דונלד טראמפ בארה"ב. המשאל ההוא חשף את פוטנציאל הנרגנות של המעמד הבינוני הנמוך ושל הצווארון הכחול כלפי "האליטות" שוחרות הסחר החופשי והגבולות הפתוחים.

בעקבות הברקזיט ובעקבות טראמפ התעוררה הציפייה לגל פופוליסטי ימני בכל רחבי אירופה. הציפייה הזו התבדתה כמעט מעיקרה בבחירות בצרפת ובהולנד. תנופתם של הפופוליסטים הימניים בגרמניה שככה, שלושה חודשים וחצי לפני הבחירות לבונדסטג. בבריטניה, כוחה של UKIP, המפלגה האנטי-גלובליסטית, התמוטט: היא ירדה מ-12.6% בבחירות הקודמות ל-1.8% הפעם (אם כי נוסחת הבחירות הבריטית מנעה ייצוג פרמנטרי מ-UKIP אפילו עם 12%).

באופן לא-כל-כך צפוי, נוטשי UKIP לא פנו בהמוניהם אל השמרנים שמימין. מספר ניכר - עדיין איננו יודעים את הסטטיסטיקה של סקרי היציאה - פנו שמאלה, אל מפלגת הלייבור. באמת שמאלה, מפני שהמפלגה לא הציגה מצע כה שמאלי רדיקלי לפחות מאז 1983. אז, השמרנים תחת מרגרט תאצ'ר כתשו אותה, עם רוב עצום של מערכת הבחירות של מיי תילמד בחוגים למדע המדינה, ותיבחן בחברות ייעוץ עוד שנים רבות. היא הייתה מופת של שלומיאליות, של חוסר חן, של יוהרה ושל מה שקוראים באנגלית "חירשות צלילים". ראשת הממשלה חשבה שלא תוכל לנהל את המשא ומתן על פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי עם רוב של חמישה מושבים. היא קיוותה לרוב של 50 או 60, או אולי אפילו 100. היא סיימה את הבחירות עם גירעון של שמונה מושבים 71 מושבים בפרלמנט. הפעם, הלייבור קיבלה 40% מן הקולות, רק שלושה אחוזים פחות מן השמרנים.

מסר לשמאל?

אם אנחנו מנסים לתת סימנים בנטיות הפוליטיות בדמוקרטיות המערביות, תשומת לב מיוחדת צריכה להינתן להשגיה הלא צפויים של הלייבור הבריטית, בהנהגת אנשים עם השקפות עולם מרקסיסטיות. אפשר אולי להסמיך את ההשג הזה לעלייה הפתאומית בכוחו של השמאל הרדיקלי בצרפת, בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות בחודש אפריל. המועמד הרדיקלי שם, ז'אן-לוק מלאנשון, קיבל כמעט חמישית הקולות, והיה רחוק רק כדי ארבעה אחוזים מעלייה לסיבוב השני. זו הייתה תוצאה שאיש לא שיער בקו הזינוק.

הייתכן שיש פה מסר לשמאל? האומנם הלקח האלקטורלי למפלגות שמאל בדמוקרטיות המערביות הוא שמוטב להן להתנער מן הנטייה רבת השנים לחתור אל דימוי מרכזי פרגמטי - ולאמץ מצעים רדיקליים של שינוי חברתי, של סובסידיות נדיבות, ושל מסים כבדים על "העשירים"?

למרבה העניין, השמאלת הלייבור הבריטי דיברה פחות אל לבו של המעמד העובד, ויותר אל לבם של ליברלים עירוניים ובמיוחד של צעירים. עדיין איננו יודעים את המספרים, אבל כל הסימנים מעידים שבבחירות האלה שיעור המצביעים הצעירים (מתחת לגיל 24) היה אולי הגבוה ביותר מאז ומעולם. הם הצביעו ברוב גדול לטובת הלייבור.

צעירים ברוב הדמוקרטיות המערביות נמצאים שמאלה מהוריהם. אילו צעירים בארה"ב היו מצביעים בשיעורים כאלה בבחירות לנשיאות בשנה שעברה, דונלד טראמפ היה יושב כנראה בראש מגדל בניו-יורק, לא בבית הלבן.

אם אמנם זו הנטייה, אולי יש לדמוקרטים בארה"ב תקווה. אשר לישראל, הקשר מסופק, מפני שצעירים ישראליים אינם פונים שמאלה. אבל גם מפלגת העבודה הישראלית צריכה להתעניין בלקחי בריטניה, לפחות כדי להציג את השאלה מדוע זה לא היה עובד בארץ.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny