המוצא היחיד: הים

חיבור מאגר הגז לוויתן לחוף הישראלי, ובעקבותיו חיבורם של מאגרי גז נוספים, יוסיף עוד מתקני תשתית בעייתיים לחוף הישראלי הצפוף והרגיש. לקראת חיבור מאגרים נוספים, הגיע הזמן שהממשלה תפעל לממש את החלטותיה להקמת "איי תשתיות" - הפתרון המעשי היחיד לרצועת החוף הישראלית לטווח הארוך.

"הצילו! אזורנו על הסף של להפוך למפרץ חיפה 2 לכל החיים! רצינו סרטן? קיבלנו!"

בנימה הדרמטית הזו נפתחת עצומה שהופצה בימים האחרונים ברשתות חברתיות של תושבי עמק חפר, זיכרון יעקב, חוף הכרמל ומגידו. העילה: בקרוב יוקמו מול חוף דור מתקנים ימיים גדולים, חלק מתשתית הובלת הגז הטבעי ממאגר לוויתן לישראל. המתקנים ימוקמו במרחק של 7.5 קילומטרים מחוף הים.

הקמת המתקנים תביא כנראה לנזק אסתטי בלתי-הפיך, אף שנראה כי התיאורים שהופצו בקרב התושבים מפריזים מאוד בחומרתו: "7.5 קילומטרים מהחוף אושרו 16 אסדות... בראש כל אסדה יבערו יום ולילה 2 לפידים שגובה השלהבת שלהם הוא 90 מטר. כך ניתן לדמיין שורה של 16 אסדות עם 32 לפידים בוערים ומזהמים יומם וליל בגובה העולה על 170 מטר מעל בפני הים".

ותיקי תחום האנרגיה זוכרים עדיין את המאבק נגד הקמת מתקן-קליטה יבשתי לגז הטבעי עבור הזרמת וקליטת הגז מ"תמר" בסמוך לחוף דור. זה היה המאבק הציבורי הראשון שהתנהל בתחום הגז, והפעם הראשונה שבה הונפו שלטים נגד "ברוני הגז". ביולי 2010, אחרי הפגנות סוערות ואלימות, דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את התוכנית לחיבור המאגר שהכינו היזמים, והורתה למדינה להכין בעצמה תוכנית מתאר.

הליך הכנת התוכנית במסלול הממשלתי היה חשוב ומקצועי, על אף שהוא עיכב את האישור הסופי של התוכנית ב-5 שנים תמימות, ולטענת היזמים גרם למשק נזק של יותר מ-10 מיליארד שקל. זאת, בין היתר משום שפיצוץ צנרת הגז ממצרים הותיר את ישראל ללא גז טבעי.

למרבה האירוניה, התוכנית שאושרה בסוף - ושמעוררת כעת את חרדותיהם של תושבי אזור חוף דור - הייתה דווקא החלופה שמובילי המאבק הציבורי לחצו לקבל, והגדירו כ"רע במיעוטו": הקמת מתקני התשתית בים ולא ביבשה. כיום מדובר רק על חיבור מאגר לוויתן לחוף, אך בעתיד יהיה צורך לחבר לחוף גם את מאגר תנין-כריש הקטן. התושבים מוטרדים מכך שהתוכנית שאושרה מאפשרת הקמת תשתיות לחיבורם של עד ארבעה מאגרים בקטע הים שמול חוף דור.

המאבק בחיבור מאגרי הגז מראה כי הקמת מתקני תשתיות חיוניים בסמוך לחוף, הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. עד כה הפתרון של המדינה היה לחפש מקומות שבהם ההתנגדות תהיה חלשה יותר. התוצאה המקוממת הייתה, שמרבית המתקנים שנבנו בשנים האחרונות, הוקמו בחלקו הדרומי של מישור החוף, תוך ניצול ציני של העובדה שתושבי דרום מישור החוף לא מגלים התנגדות מאורגנת אפקטיבית כמו תושבי חלקו הצפוני.

לדוגמה, בנמל אשדוד פועל ללא הפרעה מתקן קבלת גז יבשתי דומה מאוד לזה שאת הקמתו בקרבתם הצליחו תושבי אזור חוף דור לסכל ולמנוע. לא רק המתקן היבשתי, כמעט כל תחנות-הכוח, מתקני התפלה, מערכות אחסון לגז ביתי ולדלקים, שהוקמו בשנים האחרונות, נבנו דרומית לראשון לציון.

הפתרון היחיד שמסתמן לטווח הארוך הוא העברת מתקני תשתית לאיים מלאכותיים, שייבנו במרחק מה מהחוף. המסקנה הזו רק הולכת ומתחדדת ככל שהאוכלוסייה לאורך החופים גדלה ומצטופפת, וככל שצורכי המשק למתקני תשתית הולכים וגדלים. ואכן, כבר ביוני 2012, החליטה הממשלה לבחון את הקמתם של איים כאלה.

בעקבות זאת, הוקמה ועדה בין-משרדית והוגשו המלצות - אך מעבר כך לא נעשה כמעט דבר. כעת, כשעלויות גיוס החוב עדיין נמוכות, וכל הכלכלנים קוראים לממשלה "להגדיל משמעותית את השקעותיה בתשתיות" - זה הוא מועד מצוין להתקדם במימוש התוכנית.