דן מרגלית דואג בעיקר לדן מרגלית

 דן מרגלית / איור: גיל ג'יבלי

1. "פרנסתי נפלה על חופש הביטוי" - כך אמר העיתונאי הוותיק דן מרגלית אחרי פיטוריו מ"ישראל היום" - אמירה שהיא כנראה המתנשאת והמנותקת שנאמרה עד היום על-ידי עיתונאי.

אם נניח לרגע בצד את הישגיו ואת כישוריו, מגוחך שאחד העיתונאים העשירים ביותר בישראל, זה שמתגורר בשכונת צהלה היוקרתית במדינת תל-אביב, זה שקיבל בזמנו עשרות אלפי שקלים על תוכניתו בטלוויזיה החינוכית, זה שקיבל עשרות אלפי שקלים בחודש (יש כאלה המעריכים אף יותר) על כתיבת טור פעם בשבוע ב"ישראל היום" (ומדי פעם עוד כמה פרשנויות קצרות) ומקבל כסף על הרצאות כמו עיתונאים בכירים אחרים - משתמש במילה "פרנסה", כאילו הוא רעב ללחם, כאילו הוא עובד קשה-יום המרוויח שכר מינימום וזועק על נפילת פרנסתו בעקבות סגירת מפעל בפריפריה.

הניסיון של מרגלית לנכס לעצמו את חופש הביטוי ואת ההגנה עליו הוא סיפטום עגום של מצב שבו חבורה מאוד מצומצמת של עיתונאים, מאוד אליטסטית, מאוד שבעת-רצון מעצמה ומאוד שיכורת כוח ממעמדה, חושבת שהיא זו שצריכה למשול, ושהיא זו שממונה על ליברליות, על דמוקרטיה ועל חופש הביטוי.

ההפך הוא הנכון: דן מרגלית לא דואג לחופש הביטוי. הוא תמיד דאג אך ורק לדן מרגלית, לדימוי שלו ולשכרו המנופח (אחרת לא היה רץ ל"ישראל היום", אף שידע היטב לאן הוא נכנס). הליברליות, הדמוקרטיה וחופש הביטוי שנישאו בפיו ובפי חבריו הם בסך-הכול עטיפה נוצצת ומזויפת.

2. לפני זמן מה שלח לי אחד הקוראים המלצה חמה על מאמר באתר "פוליטיקו" האמריקאי, "מדוע הליברלים אינם סובלנים כמו שנדמה להם" (Why Liberals Aren't as Tolerant as They Think), מאת מתיו האטסון. קראתי את המאמר ומצאתי שהוא מחכים ואף מבריק. כדאי שהחבורה של מרגלית, זו שמחשיבה עצמה "ליברלית", שוחרת דמוקרטיה ושוחרת חופש ביטוי ורואה בכל האחרים שלא חושבים כמוה "בני חושך", תציץ בו. היא תגלה לא מעט דברים לא נעימים על עצמה ועל התנהלותה.

המאמר ציטט כמה מחקרים שניסו לבדוק אם השמרנים הם בעלי דעות קדומות יותר מאשר ליברלים, או להפך. לכאורה, התשובה מבחינת אנשים כמו דן מרגלית היא שבני אור כמותו הם יותר פתוחים לחוויות חדשות, כפי שנכתב במאמר, מה שנקרא "ראש פתוח", תכונות המזוהות עם פחות דעות קדומות.

המאמר ציטט מחקר פסיכולוגי עדכני שמנפץ את התזה הזאת: "הממצאים מראים ששמרנים, ליברלים, דתיים ולא דתיים - כולם מחזיקים בדעות קדומות על אלה שיש להם השקפות מנוגדות. הממצא המפתיע היה שבכל קבוצה היקף הדעות הקדומות בערך זהה. הליברלים אוהבים לחשוב על עצמם כעל בעלי ראש פתוח יותר, אבל הם אינם סובלניים יותר כלפי אנשים שונים מהם בהשוואה לשמרנים".

מחקר אחר שמצוטט במאמר אף מצא כי "לא זו בלבד שהשמרנים מתויגים שלא בצדק כבעלי דעות קדומות יותר מהליברלים, אלא שהדתיים מתוארים במידה מסוימת של צדק כבעלי דעות קדומות יותר מאתיאיסטים... הליברלים והלא-דתיים מגוננים לעתים על עצמם באומרם שאין להם סובלנות לאי-סובלנות, אבל אין להם מונופול על הטיעון הזה. במחקר התברר כי הנטייה בשני הקצוות נבעה מתפיסת הצד היריב כמגביל את החופש האישי שלו".

המאמר גם תוהה מדוע הראש הפתוח כביכול של הליברלים אינו מגן עליהם מדעות קדומות, ומנסה לענות על כך: "אחת התיאוריות היא שהסובלנות לכאורה של הליברלים מתבטלת על-ידי תכונה אנושית מאוד: כולנו אוהבים אנשים דומים לנו. יש מחקרים רבים על כך שאנחנו מעדיפים את הקבוצה שלנו, אפילו אם מה שמגדיר אותה הוא לבישת חולצה בצבע מסוים".

כותב המאמר תוהה אם אפשר לשנות את רמות הסובלנות, ומפנה את האצבע למערכת החינוך. אלא שכאן, מתברר, לפי מצגת שהוצגה בכנס השני של האגודה לאישיות ולפסיכולוגיה חברתית, מערכת החינוך האמריקאית נכשלה. "היא כן מלמדת אנשים איך להסתיר את דעותיהם... הדיכוי החינוכי של ביטויי חוסר סובלנות מאותת על תרבות של תקינות פוליטית שבה אנשים חשים לא בנוח לחשוף את רגשותיהם האמיתיים מפחד מתגובה - בדיוק חוסר הסובלנות שהשמרנים מתלוננים עליו".

דבריו של אחד החוקרים המצוטטים במאמר מזכירים מאוד את המצב בישראל: "כפי שהימין רואה את זה, השמאל ניצח במלחמת התרבות והוא זה ששולט במדיה, באוניברסיטאות, בהוליווד ובמערכת החינוך של הילדים של כולם. רבים חושבים שהם הקורבנות. הם נלחמים חזרה נגד כוחות מדכאים וחזקים, והעוינות שלהם קשורה להשקפת העולם הזאת".

אז מה הפתרון, אם ישנו כזה? כותב המאמר מציין כי פתרון הוא בר-סיכוי רק אם נניח בצד את הוויכוח בשאלה אצל מי הבעיה גדולה יותר. האמת, הוא כותב, שלכולנו יש בעיה. "ליברלים יכולים לחשוב שהשמרנים רצים אחרי הרכבת", הוא כותב. "השמרנים יחשבו שהליברלים רצים לפני הרכבת. יכול להיות שבלתי אפשרי להעלות את שניהם על הרכבת בו-זמנית, אבל אם יש חזון משותף, אפילו חלקי, יכול להיות שנוכל להישאר לכל הפחות על הפסים".

לטעמי, התפקיד של דן מרגלית וחבר מרעיו, כל אלה ששלטו ועדיין שולטים על ברזי התקשורת, על ברזי התיווך של המידע לציבור, שהפגינו בוז וחוסר סבלנות כלפי מי שלא חושב כמוהם, הוא להפסיק לחשוב שכל האחרים הם בעלי דעה קדומה, ומכוח האמונה הזאת להדיר אותם כמעט לחלוטין מהתקשורת.

בניגוד לכותב המאמר, אני חושב שכולם, למרבה הצער, איחרו את הרכבת. לאן, למשל, רץ דן מרגלית אחרי שפרנסתו המנופחת נגדעה? כמובן, לעיתון "הארץ", היכן שכולם חושבים בדיוק אותו דבר. המקום שבו הדעות הקדומות נגד כל מי שחושב אחרת מהם כה מושרש, כה משיחי, כה פנאטי, כה חסר סובלנות וסבלנות, עד שהוא אוטם את ראשם הפתוח כביכול מפני כל דעה אחרת.

eli@globes.co.il