מתווה מקרון

אלה היו הבחירות הסנסציוניות ביותר באיזושהי דמוקרטיה מערבית גדולה בדורנו. אני מדבר כאן לא על תוצאותיהן ארוכות-הטווח. אותן אי אפשר כמובן להעריך. הסנסציה נוגעת לדרמטיות של הטלטלה.

שבעה שבועות אלקטורליים צפופים להחריד היו נחוצים לצרפת, כדי למחות את המערכת הפוליטית שלה מן המפה. שני סיבובי בחירות לנשיאות ושני סיבובי בחירות לאסיפה הלאומית (פרלמנט) העניקו את השלטון לאיש בן 39, אלמוני גמור רק לפני שלוש שנים, ולמפלגה שהקים בחיפזון בקיץ שעבר.

דברים כאלה אינם קורים בדמוקרטיות בוגרות. היה אפשר למצוא משהו מעין זה, עם תוצאות עגומות, בוונצואלה, לפני 20 שנה, או בתאילנד לפני 16 שנה, או בטורקיה לפני 15 שנה. אבל לא במעצמה תעשייתית מפותחת עם מוסדות פוליטיים יציבים ועם ניסיון דמוקרטי רב-שנים.

הדמוקרטיות המערביות הבטיחו את עצמן מפני טלטלות כאלה באמצעות אוסף של חוקים ושל הרגלים. שיטות בחירות הגנו עליהן מפני עלייה פתאומית של מפלגות חדשות ומפני איומים אפקטיביים על ההגמוניה של המפלגות הישנות.

סטטוס קוו בן 160 שנה

בארצות הברית לא הצליח מועמד של מפלגה פוליטית חדשה להיבחר לנשיא מאז 1860 (לינקולן של הרפובליקאים, שזה מקרוב התארגנו). רק שלוש פעמים מאז תחילת המאה ה-20 הצליחו מועמדים עצמאים לנשיאות לקבל 15% ויותר (ב-1912, ב-1924 וב-1992). כמעט כל המדינות בארצות הברית תיקנו תקנות, המקשות על מועמדים עצמאים להתמודד. שום מפלגה מחוץ לדמוקרטים ולרפובליקאים לא הצליחה לזכות בדריסת רגל של ממש בקונגרס, גם כאשר יש פה ושם חברים עצמאים.

גם בארצות הברית גם בבריטניה נוהגת שיטת בחירות, המחייבת את המנצח להגיע ראשון, לא לזכות בהכרח ברוב הקולות. התוצאה בולטת במיוחד בבריטניה, שבה יש מפלגה שלישית עם בסיס היסטורי. הואיל והתמיכה בה נוטה להתחלק שווה בשווה ברוב מחוזות הבחירה, רק קומץ ממועמדיה מגיעים למקום הראשון. ממילא, כמעט כל הקולות שניתנו לה מתבזבזים. פעם אחת, בבחירות של 1983, היא קיבלה רבע מקולות המצביעים, אבל אפילו לא 5% של מושבי הפרלמנט.

כמובן, יציבות היא נכס לכל מערכת פוליטית. מחיר כבד גבתה יכולתם של דמגוגים להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי להרוס את הדמוקרטיה. הדמוקרטיה הגרמנית סמכה קצת יותר מדי על שכלם הישר של אזרחיה, כאשר נמנעה מלאסור את השתתפותן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות בשנות ה-20 וה-30.

אבות החוקה האמריקאית ויוזמי הרפורמות הפוליטיות בבריטניה במאה ה-19 לא התכוונו לזכות בחירה כללית, או לשלטון רוב בתור שכזה. תיקוניהם, גם כאשר הרחיבו את זכות הבחירה, נועדו להגביל אותה. בעיניהם, המערכת יצאה נשכרת מוודאויותיה.

אפשר בהחלט לטעון, כי גם בתוך הקיבעונות האלה נמצאו לדמוקרטיות המערביות מתקני דרך, שהצילו אותה מאבדון: פרנקלין רוזוולט עצר את ארצות הברית על-פי התהום בשפל הגדול של שנת ה-30, לינדון ג'ונסון הנהיג את הרפורמות של שיווי זכויות האזרח בשנות ה-60; מפלגת העבודה הבריטית כוננה את מדינת הסעד לאחר מלחמת העולם השנייה, ומרגרט תאצ'ר השמרנית התחילה לפרק אותה 35 שנה אחר כך; דה גול הוציא את צרפת מאלג'יריה ב-1962, ואולי הציל אותה ממלחמת אזרחים; קונרד אדנאור, הקנצלר המייסד של מערב גרמניה ב-1949 איפשר רפורמות כלכליות שהניבו את "הנס הגרמני".

אבל בהיעדר היכולת לנער את המערכת באמצעות הזרמה מסיבית של דם חדש, משבר אמון נפער והלך בין הבוחרים לאליטות הפוליטיות. שיעור ההצבעה הוולונטרית בבחירות עמד בסימן ירידה (יש מספר קטן של דמוקרטיות המחייבות את אזרחיהן להצביע). תאצ'ר ורונלד רייגן עוררו השתאות כללית, והעניקו השראה למחקים, כאשר התחילו את "המהפכות" שלהם, סביב 1980. אבל הם היו היוצאים מן הכלל. הדמוקרטיות המערביות לא רצו להשתנות, בוודאי לא בשיעורים שהתחייבו מחומרת מומיהן.

רוב עצום בפרלמנט

משברי המשילות במערב התחילו להניב תוצאות פופוליסטיות מסוכנות: טריקת הדלת לאירופה במשאל העם בבריטניה לפני שנה, ניצחון טראמפ בארצות הברית, התחזקות של רדיקלים מימין ומשמאל משני עברי האטלנטי. הרושם הברור היה שתפיסת עולם רפורמיסטית, הנובעת מן המרכז הפוליטי ולא מן הקצוות, אינה מטבע עובר לבוחר.

צרפת העניקה לעצמה השבוע הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל לעלות על נתיב רפורמות, בייחוד בשוק העבודה, שנוקשותו היא אחת הסיבות לאבטלה קבועה של 10%, המגיעה עד 25% בין צעירים (tinyurl.com/oecd-youth). נשיא צעיר וחסיד רפורמות יכול לסמוך עכשיו על רוב עצום בפרלמנט כדי לחוקק את הרפורמות.

אין ספק שהשמאל הרדיקלי בתמיכת האיגודים המקצועיים הקומוניסטיים ינסה להעתיק את ההתמודדות מן הפרלמנט, שבו ייצוגו מבוטל, אל הרחוב. זה הרגל צרפתי רב-ימים. ברחוב מתו ניסיונות רפורמה קודמים. שטות תהיה להקדים ולחזות את תוצאותיו של ההרגל הזה. אבל אנחנו עוסקים בעצם הצלחתו של גוש רפורמיסטי כזה להתהוות, להתארגן ולנחול הישג אלקטורלי כה דרמטי בזמן כה קצר.

רפורמיזם במקום פופוליזם הוא סיכוי מעורר תקווה. אבל האם הוא בר-השגה? התשובה הפשוטה, או הפשטנית, היא לא במשטר פרלמנטרי עם שיטת בחירות יחסית כמו זו הנוהגת בישראל.

הבעתי כאן את דעתי במרוצת השנים שמשטר נשיאותי הוא גלולת רעל אנטי-דמוקרטית. הוא לא עלה יפה כמעט בשום מקום מחוץ לארצות הברית, וגם בארצות הברית חסרונותיו מתחוורים. ניכרת היא הסכנה שנשיא ביצועי בישראל יהיה יצוק בדגם של פוטין ושל ארדואן, לא של אמנואל מקרון. אבל הדמוקרטיה הישראלית, כמו כל דמוקרטיה מערבית אחרת, זקוקה לדם חדש. מהפכת מקרון באמצעות הקלפי אולי מצדיקה דיון חוזר בשאלת המשטר ושיטת הבחירות בישראל.