דני כ"ץ בא לי בחלומות

א. "...הגשתי אל שפתי כפית של תה שבה טבלתי חתיכה מעוגיית המדלן. בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף", כתב החבר מרסל פרוסט ("בעקבות הזמן האבוד", תרגום: הלית ישורון, הספרייה החדשה).

אבל לא כל עוגיות המדלן מתוקות. לפעמים הן יכולות להיות מרות כלענה, כמו הפיסטוק הזה שנמצא בכל חבילה ובתוכו פירורים שחורים בטעם אפר של תולעת שאכלה אפר של תולעת אחרת. לצערי, נגסתי בעוגיית מדלן/פיסטוק כזו השבוע.

זה קרה בעקבות כתבה ב"ידיעות אחרונות" שבה סופר על עלי גנאים ובני הדודים סמיר ופתחי גנאמה, שהורשעו (יחד עם שניים נוספים) ברצח הנער דני כ"ץ ב-1983 ושוחררו מהכלא אחרי יותר משלושים שנה שבהן חזרו וטענו שהם אינם הרוצחים, ושההודאות שבגללן הורשעו הוצאו מהם בכוח. בכתבה מרואיין אסף נבנצל, עורך דין וחבר ילדות שנאבק למענם לאחר ששוכנע, כמו אביו לפניו, שחלה כאן טעות נוראית שנוצרה וגובתה בידי תרבות של אלימות, טיוח, הסתרה וחיפזון לסגור תיקים. אל הכתבה מצורף תחקיר שמשודר הערב (חמישי) בערוץ 2.

דיברתי עם החבר שלי נבנצל. אכן, אף על פי שהמורשעים שבו והורשעו בכמה ערכאות לאורך השנים, עדיין רבים הספקות ושתי השאלות הנוראיות שעולות לאוויר לא נותנות מנוח: האם אנשים חפים מפשע ישבו עשרות שנים בכלא? האם הרוצח האמיתי מסתובב חופשי?

מי אני שאקבע? קטונתי. לדעתי, אם יש סימני שאלה, ראוי לבחון אותם ולענות עליהם - גם אם בחנו אותם וענו עליהם כבר כמה פעמים. אבל אם לחזור לפרוסט - שתי עוגיות פיסטוק מדלן היו על השולחן בשיחה הזו עם אסף. יכול הייתי לנגוס במתוקה, זו המלאה זיכרונות משותפים, אבל נגסתי בשנייה. גם בה היו זיכרונות משותפים, אבל אחרים לגמרי: אפלים, רעים, מפחידים.

דני כ"ץ בא לי בחלומות. והוא לא בא לבד.

ב. לי ולכל בנות ובני הדור שלי שנולדו בסביבות שנות ה-70 והתבגרו בשנות ה-80, יש שלושה חברים משותפים שגדלנו איתם ושהולכים איתנו עד היום: דני כ"ץ, אורון ירדן ונאוה אלימלך.

אורון ירדן היה בן שמונה כשנחטף ביוני 1980 מבית הוריו בסביון. הוא מת מחנק בתא המטען של חוטפו ורוצחו צבי גור. נאוה אלימלך מבת ים הייתה בת 11 במארס 1982 והלכה לבקר חברה. עשרה ימים אחר כך נמצא ראשה הכרות בתוך שקית ניילון בחוף הים. חלקים אחרים מגופתה נמצאו גם הם בשקיות ניילון. רוצחה לא נתפס עד היום. דני כ"ץ מחיפה היה בן 14 בדצמבר 1983. הוא יצא לבקר חבר. שלושה ימים אחר כך נמצאה גופתו במערה באזור סכנין. אנסו אותו, חנקו אותו ורצחו אותו. חמישה הורשעו, כאמור.

היו בתקופה ההיא עוד מקרים של אלימות מזעזעת: מאיה זינגר בת ה-17, שבנובמבר 1983 נמצאה עירומה ושרופה בתוך מדורה בעין כרם. החיילות הדס קדמי ודפנה כרמון שנחטפו. מלי אבוטבול בת ה-25 מערד שנרצחה באכזריות ועוד. כן, היו - אבל דני כ"ץ, אורון ירדן ונאוה אלימלך היו ממש בני גילי, פלוס-מינוס שנה לפה ולשם. הם נכנסו לי עמוק בלב.

הפרשות של דני כ"ץ, אורון ירדן ונאוה אלימלך הכילו את כל הסיוטים כולם. חטיפה, חנק, אונס, רצח, ביתור. אמא שלי אומרת שאני ממציא חלק נרחב מזיכרונות הילדות שלי, אבל נשבע לכם שאת אלה אני לא הוזה. באמת פחדתי. פחדנו כולנו. זה היה מפחיד לאללה להיות ילד בתקופה ההיא. אני זוכר שחשבתי וחלמתי על איך זה להיות ככה; קשור וחסום פה בתא מטען של מכונית, קבור במערה, שהראש שלי נערף. אולי בגלל שהיו אלה הפחדים האיומים הראשונים, כמו גם ההבנה הבתולית שנחתה עלינו אז בלי שידענו לנסח אותה לעצמנו - שהכול מקרי, בן חלוף, שהחיים יכולים להיות איומים ונוראים.

אני לא ילד היום, אבל ההווה של הילדים נראה לי פחות מפחיד.

ג. כן, ילדים נרצחים כל הזמן, אני יודע. אבל אני רוצה לומר משהו שאסור לומר: מרבית מקרי הרצח המחרידים של ילדים בשנים האחרונות נעשו בידי הוריהם. זו טרגדיה, אין ספק, והיא מזעזעת אותי עד למעמקי הנפש במישור האנושי. זה לא אישי. הילדים שלי לא יירצחו בידי הוריהם, על זה אני מוכן לשים כסף. זה לא מפחיד אותי באותה רמה.

אני לא חש צורך לרוץ ולחבק את הילדים שלי כשאני נזכר ברוז פיזם או בהודיה קדם - אף שמדובר במקרים מחרידים מאין כמותם. אבל עכשיו, ובטח מאז שקראתי שוב על דני כ"ץ ונשלחתי לעוד מסע עצוב בנתיב הזיכרונות שאני מנסה לנער, אני רוצה לחבק את הילדים שלי כל הזמן. שלושת הילדים האלה, החברים שלנו דני כ"ץ, אורון ירדן ונאוה אלימלך (לעולם לא אוכל לכתוב רק את שמותיהם הפרטיים), הם כמו צל שחור שהולך איתנו לכל מקום. גם, או במיוחד, כשאין אורות מסביב.

הם היו ילדים של מישהו, בדיוק כמונו ובדיוק כמו הילדים שלנו, הרי גם הם ילדים של מישהו, לא? כנ"ל לגבי ריבוי מקרי הפדופיליה שעליהם פורסם לאחרונה. כהורה, אני ממש יכול לחוש את צינתו האפלה של הצל על עורפי. והוא צונן ואפל הרבה יותר מאשר כשאני קורא על רצח נשים בידי בני זוגן. הרי לי זה לא יקרה. זה כמו סיפורים על אלימות במשפחה; הם מנקרים בנשמתי כעורבים, אבל מאחר שלמזלי אלימות אף פעם לא הייתה חלק מהמשפחה שלי, אני לא מתחבר לזה ברמה העמוקה ביותר.

ואל תבינו אותי לא נכון: המישור האנושי הוא החשוב יותר. אני לא גאה בעצמי. אם אתה מזדעזע רק ממה שקרוב אליך או מזכיר לך משהו, אתה כמו מכשיר חשמלי שהתיישן, בטח יש לך בעיה במגעים. ומצד שני, כולנו בני אדם וכל אדם קרוב אצל עצמו - לכולנו יש בעיות במגעים. בעיות שהולכות ומחמירות, אגב, אבל זה לא לעכשיו.

ד. ואחרי שהחבר שלי הזכיר לי את הילדות בשנות ה-80, כבר אי אפשר היה לעצור את סלע הזיכרונות האלימים מלהידרדר במורד התודעה. התקופה ההיא נראית לי אלימה בהרבה מהיום. האלימות הייתה בכל מקום. בפתח תקווה היו מפוצצים אותנו במכות ביציאה מקולנוע הדר אחרי סרטים של ברוס לי. בבית הספר היו מורים שלא בחלו בסטירה הגונה. בטלוויזיה הייתה מלחמת לבנון, במציאות עוד רגע פורצת האינתיפאדה. הפוליטיקה הייתה אלימה יותר - עם כל הכבוד לעבודת הפוטושופ שעשו על יצחק הרצוג.

אני לא מתעלם מאף אחד מחוליי ההווה, כמובן, אבל איכשהו הוא נראה לי יותר שליו מפעם. אולי באמת יש לי בעיה במגעים. ואולי פשוט אני קרוב מדי אצל עצמי: זה כמו שאני לא מצליח להתחבר לכל הטענות החילוניות על הדתה במערכת החינוך. אני התחנכתי בממ"ד ואז בישיבות בני עקיבא - מאיפה שאני עומד, מערכת החינוך בתהליך מתמיד של חילון מבורך. צריך להסתכל על הדברים הטובים.

אז אורון ירדן, דני כ"ץ ונאוה אלימלך - אתם תסלחו לי אם אנסה להפסיק לחשוב עליכם קצת, נכון? אבל אל תדאגו, אתם תמיד בלב שלי.