"אכן בני אלים. ומה הפלא? בעלי הבית. כאן נשמו את נשימתם הראשונה, כאן ינקו את העברית, כאן, באדמה הזאת, התערו שורשיהם, על סלעיה דילגו ובמרחביה שעטו. הכל שלהם".
הפיסקה מתוך "תרנגול כפרות", שכתב הסופר אלי עמיר, מתארת את תחושותיו של גיבור הספר, נורי המגיע מהמעברה, כלפי בני הקיבוצים.
מבחינה כלכלית, אנשי החשב הכללי ובנק ישראל מתנהלים לא פעם בפטרונות כלפי שרי האוצר הנבחרים, מתוך תחושה שהם אנשי המקצוע, שיודעים מה הכי טוב, ושרי האוצר הם רק קישוט שנמצא ברקע.
במקרה של שר האוצר הנוכחי משה כחלון, יש תחושה שהוא נע בחופשיות במגרש הפוליטי, עם תוכניות כמו "נטו משפחה" ועוד. אבל בכל מה שנוגע להחלטות כלכליות בתחום סמכותו, שלהן יכולה להיות השפעה משמעותית יותר מכל תוכנית פוליטית, הוא מעדיף להימנע. אז בשדה הפוליטי משה כחלון יודע להתנהל, אבל נדמה שבשדה המקצועי, שבו העובדים הם תחת אחריותו, פשוט לא סופרים אותו.
הפוליטיקה הקטנה מאחורי ניהול החוב
שר האוצר אחראי על ניהול נכון של התקציב, לוודא שיש מספיק מקורות לכל ההוצאות של הממשלה - לרבות הוצאות ביטחון, חינוך, העברות כתוצאה מהסכמות פוליטיות וכיו"ב. אולם מעבר ליכולת לבצע התאמה בין הכנסות הממשלה ממסים אל מול ההוצאות הצפויות, שר האוצר צריך גם לדאוג שישראל מנהלת באופן נכון את החוב שלה, כך שלא נגיע למצב שהמדינה לא מסוגלת לשרת את חובותיה ונזקקת לגבירים מחו"ל שיסייעו לנו, כפי שהיה בשנות ה-80.
חלק מניהול נכון של חוב הוא האופן שבו פורסים אותו. כך לדוגמה, אם רכשנו דירה ולקחנו משכנתא של מיליון שקל לתקופה של 25 שנה, ההחזר החודשי יעמוד על כ-5,500 שקל בחודש. אך אם נפרוס את אותה המשכנתא לתקופה של שנה בלבד, ההחזר החודשי יעמוד על כ-84 אלף שקל.
מובן שאם ניקח משכנתא לתקופה קצרה יותר, נשלם ריבית נמוכה יותר, אבל יש סיכוי גבוה שבכלל לא נוכל לעמוד בתשלום החודשי של המשכנתא.
מהמקרה הפרטי של המשכנתא, נעבור לניהול החוב של מדינה. ישראל מנהלת חוב כולל של כ-607 מיליארד שקל (בשקל ומט"ח) שצפוי להיפרע במהלך שלושים השנים הקרובות, בעוד שהמקור הכספי לפירעונות של החוב יגיע בעיקרו מגיוס של חוב חדש.
בגין החוב הזה, ישראל תשלם כ-132 מיליארד שקל של ריבית במהלך שלושים השנים הבאות, והריבית הממוצעת שמשלמת ישראל על כלל החוב שלה עומדת על כ-3.4%.
המבנה הנוכחי של לוח הסילוקין של החוב מציג תמונה שלפיה כ-40% מהחוב צפוי להיפרע בשלוש השנים הקרובות (כ-240 מיליארד דולר), עוד כ-50% בשנים 2020 עד 2027, והיתרה, של 10% בלבד, החל בשנת 2027.
ניהול החוב באופן הזה מייצר מצב שכל הזמן בטווח הקצר יש הרבה חוב להחזיר, ואין כמעט גמישות בניהול של תקציב המדינה, משום שבכל רגע נתון יש 80-100 מיליארד שקל שצריך לפרוע בכל אחת משלוש השנים הקרובות, מה שלא מאפשר השקעות משמעותיות בפרויקטים לאומיים דוגמת חינוך ותשתיות.
במילים אחרות - הממשלה חייבת לשמור על משמעת תקציבית, אחרת מדינת ישראל תתקשה לגייס חוב חדש כדי לפרוע את החוב שצפוי להיפרע בעוד זמן קצר.
ניהול אחר של החוב
אבל אפשר גם אחרת. אפשר לנהל את החוב באופן כזה שבו מרבית פירעונות החוב יהיו בעוד שנים רבות, ואז לשר האוצר תהיה גמישות רבה יותר בניהול התקציב, וביכולת להפנות משאבים לפרויקטים לאומיים.
איך אפשר לעשות את זה? משנים את האופן שבו מתנהל החוב של ישראל, ובמקום לפרוע את החוב שצפוי להיפדות בשנים הקרובות באמצעות הנפקת איגרות חוב לתקופה של שנה עד שלוש שנים, להנפיק חוב ארוך - ארוך ככל הניתן.
מדינות רבות למדו את השיטה, והתחילו להנפיק חוב לתקופה של 100 שנים. החיסרון הוא שעל חוב למאה שנים משלמים ריבית גבוהה יותר מאשר על חוב לשנה. היתרון הוא שזה מעניק מרווח נשימה עצום למדינה מבחינת הקצאת משאבים לפרויקטים נוספים מעבר לשירות החוב.
נוסף על כך, אם מתעלמים מההיבטים החשבונאיים שמצריך רישום של כלל החוב במאזן הממשלתי, ומתייחסים לת'כלס - חוב שצריך להחזיר בעוד מאה שנה מקביל לחוב שלא צריך להחזיר אף פעם. או אז מדובר הלכה למעשה רק בתשלום ריבית על החוב.
נניח למשל שישראל תחליט להנפיק רק 10% מהחוב שלה למאה שנים. מדובר על 60 מיליארד דולר, שבמקום להחזירם בשנים הקרובות נצטרך להחזירם בעוד מאה שנים; ומי יודע? יכול להיות שעד אז יגיע המשיח, וכבר לא נצטרך להחזיר כלום.
יהיה כמובן תשלום ריבית כנגד הנפקה של 60 מיליארד שקל למאה שנים, אך הוא יעמוד ככל הנראה על כ-4% או 2.4 מיליארד שקל בשנה, שייכנסו להוצאה קבועה במאה השנים הבאות, כנגד 60 מיליארד השקלים שנקבל עכשיו.
מה גם שבכל מקרה, הנפקה של 60 מיליארד שקל תצטרך להיעשות, והשאלה היא רק לאיזו תקופה. רק תחשבו על מה שאפשר לעשות עם 60 מיליארד שקל. בזמן ששוקלים אם להקים מחלף או לא בגלל כמה עשרות מיליוני שקלים, בזמן ששוקלים האם להשקיע בחינוך וביום לימודים ארוך בגלל כמה עשרות מיליוני שקלים - רק לחשוב מה אפשר היה לעשות עם כמעט 60 מיליארד שקלים.
חוב למאה שנים זה כמו מניה
מבחינה מהותית, הנפקת חוב של מדינה לתקופה של מאה שנים, מקבילה לכך שיש מניה שנקראת מדינת ישראל, שמשלמת דיבידנד קבוע. היתרון המשמעותי בהנפקה לתקופה ארוכה הוא שניתן לתעל את הכסף להשקעות אסטרטגיות.
אם הכסף יופנה להשקעות שיתרמו לצמיחה ולצמצום הפערים, הרי שזו השקעה מצוינת, שתחזיר את עצמה בריבית דריבית, מעצם העובדה שהשכר יעלה והאזרחים ישלמו יותר מסים, הרבה יותר מה-2.4 מיליארד בשנה שיעלה לנו לקבל 60 מיליארד שקל היום.
נניח, רק נניח, שהכסף ישמש להרחבת נתיבי תחבורה, לתשתיות תחבורה ציבורית איכותיות ובתדירות גבוהה, ליום לימודים ארוך שיאפשר להורים לעבוד בצורה נאותה ולתלמידים להיות במסגרת לימודית במקום להסתובב ברחובות, לגני ילדים מסובסדים מגיל 0, שיאפשרו לאימהות ולאבות לחזור לעבודה ללא השיקול הכלכלי של האם כדאי בכלל לחזור לעבודה רק כדי שכל המשכורת תלך לגנים ומטפלות.
אבל כל אלו הם רק חלומות באספמיה. כל זה לא יקרה משום שגורמי המקצוע לא סומכים, פשוט לא סומכים, על שר האוצר - ששם יושקע הכסף; הם חוששים שאם ניתן לשר אוצר מתנה של 60 מיליארד שקל, היא תופנה לטובת הפוליטיקאים תחת טובת הציבור. מאחר שהם לא סומכים על כחלון, אנחנו ממשיכים לקרוא כותרות על פרויקטים לאומיים שלא יוצאים לפועל בגלל מחזור תקציבי.
ומה לגבי העולם?
למרות שישראל היא אומת סטארט-אפ, בכל מה שקשור להנפקות של חוב לזמן ארוך אנחנו ממש לא נמציא את הגלגל. לבלגיה איגרת חוב שנפדית ב-2116 וכך גם לאירלנד. למקסיקו חוב בהיקף של כ-20 מיליארד דולר לתקופה של 25 שנים ומעלה, מתוכו כ-8 מיליארד דולר לתקופה של 100 שנים.
לאוסטריה, לסין, לפיליפינים, לספרד ולמדינות רבות נוספות יש איגרות חוב שהונפקו לתקופה של 50 שנה ויותר. לבריטניה יש איגרות חוב מסוג קונסול (איגרות שלא נפדות אף פעם) שהונפקו לפני כמעט 300 שנים, ועדיין נסחרות בשוק.
בתחילת השבוע, אפילו ארגנטינה הנפיקה חוב למאה שנים, בהיקף של כ-10 מיליארד שקל - ומדובר בארגנטינה, שהיא חדלת פירעון סדרתית. אפילו לחברת החשמל הישראלית יש איגרת חוב שנפדית רק בשנת 2096. אז למה לא להנפיק איגרות ארוכות גם לישראל?
כחלון, תוביל 100 שנים לטובת ישראל
הנפקה למאה שנים - מעבר ליתרונות הכלכליים - גם טומנת בחובה אמירה פוליטית חשובה. בתקופה שבה מדינות רבות מתייחסות אלינו כאל נטע זר, שסופו להיעלם מהמרחב של המזרח התיכון, הנפקת איגרות חוב למאה שנים הן אמירה שמבחינה כלכלית מקבילה בחשיבותה להעברת שגרירויות לירושלים.
שלא לדבר על כך שזה תהליך שמציג את היציאה ממצב של הסתמכות על הגביר, למצב של מעצמה שמגייסת חוב למאה שנים. ולמי שתוהה למה נעשה השימוש במונח גביר, זה מכיוון שמתוך כ-600 מיליארד שקל של חוב, כ-40 מיליארד שקל הם יגרות חוב בערבות ממשלת ארה"ב. אנחנו כבר לא בתקופת קום המדינה, וגם לא בתקופת ההיפר-אינפלציה של שנות השמונים. הגיע הזמן לשדר שאנחנו מעצמה כלכלית בכל התחומים.
למי שחושש שהנפקת חוב למאה שנים תציג תמונת מצב כאילו ישראל משלמת ריבית גבוהה על החוב שלה - יש פתרון אלגנטי, והוא האפשרות להנפיק חוב של ישראל למאה שנים, ולהוסיף מנגנון שמאפשר למדינה לפרוע את החוב החל בשנת 2027.
הנפקה באופן הזה גם תוזיל את עלויות המימון, כי מצד אחד מנפיקים למאה שנים, ומצד שני, בשווקים הפיננסיים האיגרת תזכה להתייחסות כאילו זו איגרת לעשר שנים.
שר האוצר כחלון, אתה כבר מזמן לא נורי מהמעברה, ופקידי האוצר רחוקים מלהיות בני אלים. בסמכותך ומחובתך לעשות את מה שטוב לעם ישראל: אתה הוא שר האוצר הנבחר, לא הם. ולחבריי מבנק ישראל וממשרד החשב הכללי - גם אם אתם בטוחים שהנפקה שכזו היא טעות מרה - הרי שיש לכם 100 שנים לתקן אותה.
■ הכותב הוא מנכ"ל OXTP INVESTMENTS. הכותב ו/או חברות קשורות עשויים להשקיע בניירות ערך ו/או מכשירים לרבות אלו שהוזכרו בכתבה. האמור אינו מהווה ייעוץ או שיווק השקעות, המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם
אגח ארוכות של מדינות שונות והתשואה
לוח הסילוקין של ישראל
כתבות
ני"ע
