מצוינות וקוץ בה

החברה שאנחנו חיים בה מקדשת הצטיינות, ובמיוחד בישראל, ה"הייטק ניישן". בכל מקום נמצא מסרים שעל פיהם כדי להשיג מטרות חובה להעמיק, לחקור ולהבין כיצד אפשר להצטיין, כדי להיות רצוי ונחשק במסלול הלימודים, העבודה ושאר מטרות החיים.

הכי טוב, הכי יקר, הכי קשה, הכי מצטיין

החל מהפרסומות שקוראות לנוער ללמוד מדעים וטכנולוגיה - מה שיהיה בשבילם כרטיס כניסה מובטח לעולם האקדמיה, תנאי בסיסי להשתלבות בהיי-טק ובתעשייה עתירת הידע, תפקידים נחשקים בצבא (כמפתחי כיפת ברזל ולוחמי הסייבר), שכר גבוה מהממוצע במשק ועוד; וכלה במשפחות שדוחפות את ילדיהם ללמוד את "הטוב ביותר".

" אני מגיע ממשפחה של מדענים, ותמיד היה להוריי ברור שכשאסיים תיכון אמשיך בדרכם ", סיפר לי בחור בן שלושים. "בדיעבד, אני יודע שלא באמת רציתי את זה, אבל הלכתי על זה. אחרי שנתיים של לימודים ואומללות, בידיעה ברורה שזה לא מה שאני רוצה, פרשתי והלכתי ללמוד פילוסופיה, תחום שבאמת עניין אותי, אבל אפשר לומר שאיבדתי את אבא שלי, שמאז רק מזלזל בי ובבחירה שלי. לא מעניין אותו שניסיתי, וגם העובדה שהתפתחתי בתחום והפכתי לדמות אקדמית מכובדת לא שינתה את יחסו כלפי הנושא".

האומנם? האם אין דרכים נוספות מלבד הדרך "הטובה ביותר" לקצור פירות? האם המציאות עד כדי כך לא מגוונת? ודאי שלא. למעשה, חוץ מלהצטיין ולהיות מבריק טכנולוגי, מקצועי, אקדמי, יש דרכים יעילות לא פחות, שלעתים הן גם הדרכים הקצרות יותר להגיע אל המטרה.

דרכים שנוקטים בהן בדרך כלל אלה שפועלים כדי לשרוד בעולם בתבונה לא פחותה: אלה שיודעים לעגל פינות, לקצר תהליכים, לעקוף משברים וקשיים. אלה שמיומנים, ולעתים אף יותר מאחיהם המצטיינים, במשיכה בחוטים הנכונים כדי להשיג מטרות: קשרים, לחץ רגשי, אמצעי שכנוע, קסם אישי.

בחירה בדרך הארוכה

אני עצמי, למשל, כשרציתי להתקבל כיועצת ארגונית בחברה לייעוץ ארגוני, פעלתי בדרך הארוכה: יצרתי קשר עם חברות כאלה, חקרתי, ביררתי מהן דרישות הקבלה לעבודה בהן. פעם אחר פעם קיבלתי את התשובה הבלעדית - עליי להיות בעלת תואר שני באחד מכמה מסלולים מאוד ספציפיים באוניברסיטה.

כך, לאחר שסיימתי את לימודיי במסלול הנדרש והתמחיתי, הגעתי סוף סוף ליעדי - התחלתי לעבוד כיועצת ארגונית בחברה שרציתי לעבוד בה. זו הייתי אחת החברות שהתקשרתי אליהן כדי לברר זאת כמה שנים קודם לכן. ולמרבה הפתעתי, פגשתי בה קולגה שעבד לצידי, ולו רק תואר ראשון. היה לו ניסיון מעשי שהתאים לצורך ספציפי שעלה בחברה, וזה מה שקיצר לו את הדרך ועזר לו לעקוף. את מסיימי התואר השני בסיבוב.

סינון עצמי

וזה יכול היה להיות גרוע יותר ממצבם של כל מי שהולך בדרך ה"בלעדית" ומגלה, בדיעבד, שבזבז זמן יקר. רבים מאלה, למעשה, ממש מסננים את עצמם בתהליך ההתקדמות בקריירה שלהם.

מדובר באנשים שהבינו, מתוך "השיטה", שהקבלה לעבודה מסוימת מותנית בערך כמותי מסוים (למשל תואר שני מספר שנות ניסיון), ובשל כך פסלו את מועמדותם בעצמם ("אני לא שולח להם קורות חיים, כי אין לי סיכוי להתקבל לחברה הזאת בלי תואר שני"). כך, במחי יד, מוחמצות אינספור הזדמנויות של אנשים מוכשרים.

מצטיינים ככלי שרת: צורכי המערכת חשובים מצורכיכם האישיים

עומרי, הייטקיסט נחשק שנחשב טאלנט מבריק בתחומו, עובד כבר שנים בחברה גדולה, מצליחה ומובילה, ונהנה מיחס מכבד ומפנק מהממונים עליו. אבל עומרי רוצה לעזוב ולעבוד בחברת סטארט-אפ שהקים מכר ותיק שלו. הוא לא יכול להיות בטוח שהיא תצליח או אפילו תשרוד, אבל הוא רוצה לנסות ולהתנסות.

הבעיה של עומרי היא שהוא לא כבול בכלוב של זהב אלא בשלשלאות עבותות של פלטינה. מנהליו לא מוכנים לוותר עליו, ועושים כל מה שביכולתם כדי לשמור אותו איתם. הם מוכנים שיעבוד גם אצלם וגם בחוץ, שיצא לחל"ת עם התחייבות לחזור, שיקבל פי שניים משכרו הנוכחי - רק שיישאר שלהם. הם מפעילים נגדו אין ספור תחבולות רגשיות ("אתה מבזבז את הנכס הכי יקר שלך", "כשתרצה לחזור זה יהיה כבר מאוחר מדי, תהיה מבוגר, תחמיץ את הרכבת...", "איך רולס-רויס כמוך רוצה להתחתן עם סוסיתא?"). לתחושתו, לא ירחק היום שימציאו בחוזה העבודה שלו אותיות קטנות המוכיחות שבכלל אסור לו לעסוק בתחום שבו עוסקת חברת הסטארט-אפ שבה הוא רוצה לעבוד, או יעשו כל דבר ערמומי אחר, ובלבד שיישאר.

התופעה הזו הלא מוכרת לנו היטב גם מצה"ל, ארגון שיודע להשתמש בטאלנטים (במקרה זה - מלש"בים בעלי קב"א גבוהה) לטובתו, במטרה לשפר את הרמה של תחומים בלתי נחשקים באמתחתו. טאלנטים שנאלצים להיעתר לקריאה המחייבת, ומועדים להשתעמם, לבזבז את הפוטנציאל הגבוה, ובמקרים רבים אף להיות מבודדים חברתית.

התוצאה: משעמם לנו

המטרה הבלעדית, ובדרך אליה התהליך הבלעדי שאנחנו מתחנכים לאורו, מובילים לתוצאה של חוסר גיוון בעולם העבודה שבו אנחנו פועלים. חד-גוניות שמתנגשת פי כמה עם אופיו של הדור הצעיר של שוק העבודה, דור ה- Y , שכידוע, מונע מהשאיפה להגשים את עצמו, ולא לבזבז זמן על מקום עבודה שבו לא טוב לו, רק כי חונך למצוינות.

יתרה מזו, כשמדברים היום יותר ויותר על שוויון הזדמנויות, ועל ההכרח למנוע אפליה ולגייס עובדים ממגוון רחב של אוכלוסיות, איך אפשר ליישם זאת לאורה של שיטת ההסללה לטוב ביותר?

המפתח האמיתי להצלחה הוא לא הצטיינות אלא נאמנות לעצמכם. הסטנדרטים של העולם - כבודם במקומם מונח, אבל אסור לאיש לשכוח מהם הסטנדרטים שלו עצמו. עולם בריא תעסוקתית הוא עולם שבו מחונן או טכנולוג מבריק בוחר להיות מורה להיסטוריה או עובד סוציאלי, בלי להיתקל בהרמות גבה מצד הסביבה.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. לקשר עם יעל: בפייסבוק או באתר.